דיברתי ונפגשתי פעם עם בחורה. אישה.
אישה נשואה. בעל. שתי ילדות. כל העסק.
היא אמרה לי...
שגם אם בעלה יבגוד בה עם אחותה, היא לא תרצה להתגרש, וכנראה תמשיך לאהוב אותו. ותרצה להמשיך את חייהם המשותפים.
אני לא חושב שזה היה בכלל שיח ביניהם. זה פשוט משהו שהיא אמרה לי. אולי פלטה את זה.
מצב היפותטי קיצוני מאוד...
הם זוג שחשבו לפתוח את הזוגיות, ויצא לנו לדבר ולהיפגש.
אני חושב שיש בזה משהו מדהים ומיוחד.
האהבה. הנאמנות, הקירבה הנפשית ביניהם (כרגע) וההקרבה שלהם אחד לשנייה, ההבנה והחיים המשותפים שהם בנו ומתכננים. המודעות. האתגר וההישארות גם כאשר קשה (ואין מה להגיד, זו חתיכת סיטואציה.).
זו הייתה נקודת מבט מעניינת... כי מצד אחד כל הקירבה והביחד שהיא מרגישה כרגע, אולי לא תרגיש אחר כך. או אם הוא יבגוד לא משנה אם אחותה או לא, האם הוא בכלל ירצה להישאר?
ובינתיים, שהם רק התחילו קצת לפתוח את הזוגיות שלהם, היא זו שיצאה לדייטים ופחות בעלה. ואני זה שהייתי איתה בחלק מהדרך החדשה הזו.