היה לנו סוג של קשר.
משהו של שליטה. עוד בנינו אותו.
את, בוגרת ומבוגרת ממני. כבר עברת את המשחקים ואת הבחינה של עצמך. לבדך עכשיו פלוס אחד, עם הסדרי ראייה, אז ביתך ריק לעיתים.
לבנה ונעימה... נקייה ורכה... חלקה ברוב גופך... למעט פעמים כאשר אין לך כוח להוריד את ערוותך השחורה. העור שלך מפיץ ומחזיר אור בלילות ממנורות קטנות בבית... קטנה אך לא נמוכה, עם שדיים עסיסיים שמתגרים מבעד לחולצות בלי החזייה שאת מסתובבת בביתך, שיער עם גוונים, כמעט שטני, לא ממש מתולתל אבל לא חלק.
אני, בוגר, נראה צעיר, עם בסיס משלי. בודק ובוחן עוד ועוד. הסדיסט, השליטה המנטלית, האדגינג. זקן צרפתי לא עבה עם זיפים בשאר הפנים, וזיפים נעימים על אזור חלציי. מסודר ונקי אך גם משאיר מראה גברי לא חלק לגמרי. ידיים שתופסות ואוחזות חזק. פה שנהנה לאכול כוס.
אנחנו אוהבים את מה שיש לכל אחד מאיתנו ומה שיש בינינו. למרות ההבדל בגיל שלנו ובסטטוס. החיבור שלנו היה טוב. הוא התחיל מעניין, וכל אחד מעיסוקיו שלו ושלה גרם לנו להעמיק וללמוד אחד מהשנייה.
לא חיפשתי קשר אימהי כמובן, גם בגלל השליטה שלי, ואת ממש לא חיפשת ילד נוסף, המתבגר שמתהלך בין שני בתים מספיק לך. אבל צחקנו מידי פעם על עניין השוגרמאמי.
הבנו אחד את השנייה מההתחלה... לכל אחד יש את הזמן שלו... והחיבור היה נעים ומעניין. כל אחד במקום קצת אחר, עם העבודות שלנו ועם המשפחה שלך, הלימודים שלי והעיסוק בתחום, דברים שיוצרים חוסר זמן ולחץ. אבל הצלחנו למצוא את הזמנים שלנו... את התמונות שלנו. את הסרטונים שלך בשירותים בעבודה... את הכללים שלי.
אחרי כמה שבועות שדיברנו והזדיינו וירטואלית, הזמנת אותי לביתך. בלי אגו ובלי משחקים. אישה כמוך שיודעת מה היא רוצה ומעוניינת. מבינה, מרגישה ורואה מי עומד מולה עוד לפני שדיברתי, ואני מרגיש ורואה דברים אחרת מגיל צעיר.
אחרי זה כבר מצאנו מידי פעם להיפגש, להסתשן, ההצלחות הקטנות שלנו. לא לך ולא לי היה את הלחץ הזה, לסמן וי (העיקר להגיד שיש סשן או פגישה פעמיים בשבוע). רצינו להיפגש וכשיכולנו זה הרגיש הצלחה. כשהיה את הזמן ואת המקום.
נגענו בגוף אחד של השנייה... הכנסתי כאב בגוונים שונים. באיטיות. לא מיהרנו, לא היה צורך.
הסקס... השחרור שלך. הרטיבות שלך. וואו. הכנות והחרמנות. החקירה שלי אותך והבדיקה של כל חור וכל דבר אצלך. כל אצבע ביד וכל רגל. הנשיכות שלי עלייך באגן, בירכיים, בתחת ובגב, ברגליים. החורים שצועקים להיכנס ולבעול אותם. חוסר ההתפשרות שלך לרטיבות כלשהי וגמירות (שלי ושלך). התנועות שלך עליי... הרכיבה והידיים על החזה שלי בשביל קונטרה לכוס המחליק והרטוב שלך, התחת שלך והרצון למקסימום הנאה מהכאב שבאנאלי. יודעת מה את אוהבת מה את רוצה איפה הדברים נמצאים. השפתיים שלך שמתכווצות וננשכות כאשר אני מחזיק את השדיים שלך בידיים שלי ומשחק בך ובהם, מנסה לעטוף את הכול ועובר על הפטמות שלך...
ובעיקר היה מעניין הפעמים שלא קורים דברים, בזמן ובמקום שאת רוצה, כי ככה זה כשאת מלאת חרמנות, אבל אין אישור ואפשרות. "אני עם הרוקט פוקט!" אומרת לי בקול רם בסיום של שיחות, יודע שלא תגעי ולא תעזי לעשות זאת.
ואני מסתכל עלייך. מלאת תשוקה וחרמנות, רגש. פתיחות. נותנת ונותנת. פותחת את עצמך. וכנראה שזה מה שהכי חירמן אותך.
שאני רואה את זה. שאני לוקח את זה בשתי ידיים ואוחז, תופס נושך את זה. מחזיר לך. ומגיע פעם הבאה לעוד. כמו ארוחה. שאני מסתכל עלייך ורואה אותך. החרמנות והרצון לחקור וגם הרצון להיות במקום מכיל ורגוע שמקבל אותך ןלא לוקח אותך. לא כמו הגרושים והפרודים. לא כמו הילדים שמנסים להעמיס קוגרית או מילפית.
וזה מה שחירמן אותי. התקשורת והפתיחות. הרצון ללמוד ולחקור עוד, למרות שאת עמוסה בידע וניסיון. שאנחנו ביחד לוקחים אחד את השנייה במסע נפשי-מיני. שכל אחד מקבל מה שהוא צריך וצריכה, בלי משחקים, בלי וילון שמסתיר דרישה או חשש או רצון.
הרגיש לנו כל כך נכון ומה שעשינו היה טוב. הקשירות החובבניות, האדגינג, האימפקט והסימנים. החורים שלך שהתמלאו והזרע שלי שהשפריץ על כל חלקי גופך.
הצורך האימהי שבתוכך נגלה לאט לאט עם ההיכרות והפגישות שלנו, זה לא שינה או ערער כי הוא לא נגע בסשנים או בתקשורת בתוך הסקס. ההרגשה היא שאת עושה את זה מתוך דאגה ואכפתיות מההיכרות שלנו והכבוד כאן, ולא מתוך ניסיון להפוך תפקידים או את יחסי השליטה. בנוסף, לא אכפת לי שיש צלחת פירות ענקית, שהוזמנה עוד לפני שהגעתי, על השולחן בסלון בזמן שאני לוקח זמן מלפנגר אותך, הולך בזמן שאת על המיטה חצי קשורה, מתנשמת בכבדות, בזמן שאני מנשנש. או שאת אוספת אותי עם הגיפ מתחנת הרכבת, משלמת על מנוי צפייה כדי שאוכל לנוח מהלימודים (כי אף אחד לא מסתכל חוץ ממך, אז למה שלא אהנה מזה כבר).
את עם הצורך האימהי, ואני? מקבל את הצורך שאני לא מתאמץ כי זו היא זכותי, עַל מַגָּשׁ שֶׁל כֶּסֶף, מקבל את הדברים.
דיברנו בתחילת שבוע על להיפגש, ובשלב מסוים נזכרתי שיש לי אירוע ואני צריך ללכת לקנות כמה דברים אז אולי יתבטלו דברים. המשכנו את השבוע, כל אחד בעיסוקיו, ויום לפני שהלכתי לקניון, התקשרת בוידאו ודיברנו. החולצה עם הוי העמוק, את רוצה משהו. השדיים עם חזייה, מפיקה את המיטב מהוידאו. אמרת לי, שחשבת על זה, ואת רוצה לבוא איתי, ולקנות את הדברים שלי.
שתקתי.
פה חולצה, פה איזה מכנס, מתנה כלשהי נוספת "לא צריכים את העזרה שלי בבחירת בגדים בבית, כל מה שאני אומרת מתקבל בזלזול ושאני לא מבינה" את אומרת לי חצי צוחקת חצי מיואשת.
"מבחינת כרטיס אין לי בעיה לעשות את זה, אתה יודע, יש מספיק..." את הסוף את כבר אומרת בחצי לחישה. "יש לי גם איזה חמישה כרטיסים מהעבודה".
עצרתי אותך.
אמרתי שאם אנחנו עושים את זה, את ממש לא משלמת עם כרטיס של איזה חג מהעבודה. את תוציאי ותשלמי את זה מהאשראי שלך.
"אם כבר, אני רוצה שתראי את זה בהמשך החודש יורד לך מהאשראי, את חושבת שאוותר על התענוג הזה?"
צחקת, הבנת שאת מתחילה לדבר ולעשות יותר מידי, ושהתוכנית שלך לא תעבוד ככה והפסקת לדבר מהמבוכה.
"נעשה את זה ככה..." אני מתחיל.
"תאספי אותי ונלך ל---- -----. אנחנו נסתובב ואת תהיי לידי. תלכי לידי ואחריי, תסתכלי איתי על דברים. לא תדברי כשנהיה בחנויות, כי אני יודע שכל מה שאשים את תהיי חיובית. לא בשביל זה את מגיעה, לא בשביל זה אני לוקח אותך איתי הפעם. לא למחמאות." הסתכלת עליי מקשיבה למילים, לא מחייכת, יודעת את מקומך שיהיה.
המשכתי "אנחנו נלך בשעה לא עמוסה, כי בחלק מהמקומות לא נותנים להיכנס שניים לתא, אבל אני לא חושב שזו תהיה בעיה, אנחנו לא נראים כמו זוג קוֹנְבֶנְצְיוֹנָלִי" צחקנו בקול. ההפרש בינינו עוזר שלא יחשדו בנו.
"ואני יודע שאת תהיי טובה, וכשאמדוד בתוך התא, ותסתכלי עליי מתפשט ומתלבש, בזמן שאת יושבת על ארגז או כיסא נמוך בתוך התא, את תיזכרי כמה את צעצוע קטן ומרגש." את נהיית קצת אדומה בפנים והעיניים שלך יורדות מהמסך לכיוון הברכיים שלך. אחרי כמה שניות אני שומע אותך מלחששת לעצמך "מה אתה עושה..."