לילה טוב אורח/ת
עכשיו בכלוב סינון

לא מספיק?

מגרה מוֹחוֹת, לְבָבוֹת ואיברי מין...
לפני ארבעה חודשים. יום שישי, 23 בינואר 2026 בשעה 11:51

למה אני בקשר איתה? מעל שנה?

"אתם בעצם לא זוג נכון?" "כל אחד מִכֶּם מחפש משהו שונה לא?" 

נכון. אנחנו במערכת יחסים בדסמית, מינית. אך לא רומנטית וזוגית (כמה שאפשר). 

כל אחד מאיתנו נמצא בחקירה משל עצמו, והחקירות הללו התחברו. 

אז מעבר לזוגיות שכל אחד מאיתנו מחפש משהו קצת שונה, החקירה המשותפת הזו התאימה. 

אז למה? 

היא מקבלת המון הודעות. 

אני דיברתי והייתי ברבעי וחצאי קשרים למיניהם, שעבדו או לא עבדו.

דיברתי עם נשים/ילדות/בחורות מכאן ואני משתדל להמשיך לדבר. (למרות הקושי בלמצוא חיבורים נכונים, אינטליגנציה רגשית, כנות ותקשורת)

 

------------------------------------------------------------------------------------

(אלו שמרגישים/ות מיואשים או חושבים שהמקום פה לא מתאים, אז אגיד שיש בזה משהו. המקום הזה וחלק-רוב הנשים כאן [הגברים כמובן] בהחלט מרגיש כמו שתיית מי ים, או השפרצת לימון על פצע פתוח)

(אבל. לפעמים מוצאים כאן דברים מיוחדים. לא אלו שצועקות בצ'אט, ולא אלו שמעלות עשרה פוסטים ביום, ולא אלו שמציגות את גופן אך לא את המוח שלהן, ולא אלו שזועקות בפוסטים שלהן לשולט/נהג/דאדי/מנוי [אולי הכול ביחד?] אך מעבר לזה לא נראה שיש תקשורת נוספת מעבר לזה).

ארחיק לכת ואגיד דעה לא פופולרית אולי, שהייתה תקופה ובטח עוד מסתובבות/ים כאן אנשים עם הפרעות נפשיות לא מטופלות, פיצוי ע"י מין/סקס/בדסמ, טראומות וכדומה... 

 

ופתאום זה מרגיש לי כמו עוד פוסט מנדנד על אוכלוסיית הכלוב והנשים כאן, וגם הגברים... לא זו הכוונה. 

------------------------------------------------------------------------------------

 

למה היא? למה ככה?

כי היא קראה אותי. הקשיבה. כי היא כתבה את עצמה. 

כי אם היינו עמוסים, כתבנו והסברנו. גם אם לאחר מעשה. 

כי היא דיברה ומדברת. כי היא באמת רושמת ולוקחת את הזמן בלכתוב מילים ומשפטים. כי בהתחלה היא לא ענתה לי במילה או משפט אחד או שניים, אלא פסקה. ממש טקסט ומידע.

כי היא גם תקשורתית. כנה. שנינו כאלה. וזו וואחד תקשורת. תאמינו או לא, אין פה הרבה. בתור אתר שדוגל בתקשורת למען מין ולמען מערכות יחסים.

כי מההתחלה דיברנו על החיפושים והשאיפות שלנו, והחלטנו ליצור מקום לזה וגם לזה. לחרמנות, לפנטזיות, לתקשורת וגם לשאיפות ולהתקדמות. ולא להפריע לחיפושים. ולמי שיגיע או תגיע, אנחנו נעמוד ונדבר על זה ביחד.

כי היו רגעים קשים ויהיו רגעים קשים.. והיו דברים שהיינו צריכים לדבר עליהם. להסביר. ולהסביר לעומק. ועדיין שאחד/אחת מאיתנו לא הבין. אבל בכל זאת ולמרות זאת, לקום בבוקר ולהמשיך לדבר.

כי היא מבינה את מקומה, לרוב. והיא מקבלת אחריות ועונשים, לרוב. ואנחנו מדברים על הדברים ואנחנו מוצאים מה קרה ומסדרים את זה.

כי אין גזלייטינג או ניסיון למשחק מנטלי שהוא לא בקשר הבדסמי.

כי התקשורת והכנות עולים על מכשולים אחרים, על חסרונות. ניסיון. קשיים. כי קראנו את מה שכתבנו, דיברנו, הבנו ולפעמים גם לא.

כי היא לא מחקה הודעות, גם אם היא הרגישה שהיא חופרת, או מתביישת, או מובכת, או משפילה את עצמה.

כי היא לא מחקה את השיחות שלנו. 

כי היא לא נעלמה ו/או נאלמה. ואם היינו צריכים זמן כדי למצוא את המילים, נתנו אחד לשנייה. 

כי גם אם מחשבות הציפו אותה, היא הצליחה לחכות לפני שעושים החלטות משמעותיות ולחשוב על מה שהיא חושבת ומרגישה. ועם עזרה שלי, גם למצוא את הדרך להגיד.

כי יש לנו מכנה משותף כלשהו בחיים הוניליים וגם בעולם הבדסמ.

אולי זה נראה סטנדרטי, אבל כאן בכלוב זה לא. היא תמיד עונה וענתה להודעות. היא לא השאירה אותי או משאירה אותי על נקרא, או מסננת. לא לא נכנסת להודעות. משהו חדש כזה שיוצר אינטראקציה רציפה כזו. תנסו את זה.

כי אנחנו מאפשרים אחד לשנייה, למצוא משהו חדש לפתוח, לחקור, להנות, להתחרמן, ללמוד.

כי היא לא מנסה להכניס כאוס ו/או מערבולות שלא קשורות למערכת היחסים ולגרום לכל דבר להיראות גורלי וחותך.  כי היא לא ניסתה להכניס אקשן היכן שלא צריך. 

כי היא הבינה את מקומה וקיבלה את ההתקדמות האיטית.

כי כשהיא נענשת, או לא מצליחה, או מפספסת משהו, היא לא מתערערת עד כדי אובדן העצמי וקבלת ה״אני הגרועה בעולם לא מגיע לך אותי ולי לא אותך״.

 

 

כי היא ממשיכה להיות כנה ותקשורתית גם כשיש קושי. במיוחד כשקשה. 

כי אנחנו עדיין קוראים, ועדיין כותבים, ועדיין מקשיבים אחד לשנייה גם במסגרת החוקים הכללים והעונשים, וגם בחיים הוניליים.

 

 

את חושבת שאת יכולה לעמוד בזה? ברוב הדברים? לנסות?

ליצור חיבור, תקשורת רציפה וכנה?

בסופו של דבר זה לא כזה קשה,

סך הכול להיות קצת בת אדם.

לפני חמישה חודשים. יום ראשון, 7 בדצמבר 2025 בשעה 12:42

"אוהב" בחורות, ילדות, עם אגו מנופח, מלוכלך, לא הגיוני. 

שאם לא עושים משהו לפי מה שהן רוצות הן שוברות את הכלים ואפילו עושות קצת גזלייטינג.

שמנסות להכניס אותך לכאוס. שלה. למערבולות. רגשיות/פיזיות/מנטליות/קוגניטיביות.

אחרי שבוע, חודש, שנה. הן מבינות מה הן עשו, מה הן פספסו.

אבל האגו שלהן גדול, צדקת הדרך שלה נכונה, היא לא יכולה להסתכל ימינה שמאלה, להבין ראש של בן אדם אחר.

היא לא יכולה לעצור, לחשוב, להבין. ופה הבעיה.

 

אפשר, מותר וצריך לטעות. זה בסדר. זה אנושי. גם לנשלטים/ות. וגם לשולטים/ות (מי היה מאמין). 

 אבל לפחות שיהיה אפשר לדבר על הדברים, להיות נוכחים, מודעים, אינטליגנטיים. מעלות שלא מצאתי כאן הרבה. 

בסופו של דבר, אנחנו זרים. לוקח זמן להתחבר. ללמוד אחד את השנייה. להבין. ליצור את המרחב הנכון והמדויק.

אפשר למצוא נקודות אמצע, או אפילו נקודות שאחד/ת מושכים לכיוון מסוים. הכול תלוי במה יותר חשוב לכל אחד. 

כן. גם שולטים/ות, במצבים הנכונים, בטח בהתחלה, יכולים ואולי צריכים לבוא לקראת...

בסופו של דבר זה משרת מטרה משותפת. 

ובסופו סופו של דבר, זה משתלם. 

 

חזרה לאגו המנופח.

 

הן לא יֵרְדוּ על הברכיים, עם זנב בין הרגליים, תבקש סליחה... היא לא תפנה. היא לא תשלח הודעה. היא לא תתקשר. 

לומר ש...

היא לא התכוונה... לא רצתה לעשות מזה ככה... זה בכלל משהו אחר... שזה ישב לה על נקודות אחרות אבל היא התפרצה/נאלמה.

נעלמה/התנדפה/פחדה/הרגישה דברים/מחקה.

אם משחקים וסצנות מגיעות יחד עם הגבולות והתפקידים So be it and that's ok.

אבל אני צריך הרבה פחות מכל המשחק והסצנה הלא בוגר. אני רוצה וצריך שיחה טובה, אמיתית, מובנת, גם אם זה לא ממשיך למשהו. גם אם זו היכרות קצרה. 

 

אז הן לא חוזרות. זו גם דרך :)

ורואים אותן מתנתקות מהאתר. ורואים אותן עם הבחור התורן. ורואים אותן מתפתלות בבלוג. ורואים ורואים... את הבשר. את ההצגה.

החשיפה. את הפילאטיס והגוף. את הטייצים הממותגים. את הכפתורים שנפתחים עד הפופיק אבל לא עד הסוף, השדיים שנמחצים. 

"...ואני ואני ואני..." "...רוצה רוצה רוצה..." "...אוף אוף אוף..."

 

 

ותכלס, זה סינון נפלא. 

בהתחלה זה נראה ומרגיש אישי. מכאיב, לא מובן, מדאיג, מוזר, משגע. מעליב. מעצבן. מבלבל. 

אבל זו ברכה.

 

אם אנחנו לא שני אנשים שיכולים לנהל שיחה תקשורתית, כנה, בוגרת, אחראית, אז זה לא זה.

כל אחד בורח לפעמים למקומות אחרים ולDefault שלו/ה.

אבל שניים צריכים לעבוד כאן.

 

 

נ.ב

אחרי שכתבתי וערכתי, ערכתי וכתבתי. חיכיתי. כתבתי עוד. פגשתי עוד. למדתי. ערכתי. ערכתי וכתבתי שוב. בדקתי. חודשים אם לא שנים. 

עכשיו אני רואה משהו, אולי נכון, אולי לא. אולי זה רק אני. 

"ילדות, עם אגו מנופח, מלוכלך, לא הגיוני. "- זה בעצם אגו שברירי. חלש, סדוק, כאוב. טראומות/קשיים רגשיים. 

אבל כמו שכתבתי לפני, "אני לא".

 

אל תנסי להכניס אותי לכאוס שלך. WE ARE NOT THE SAME.