על ספסל עץ קשיח אני יושבת וחווה את הריסוק העמוק בחיי עד כה
אני רואה את זה קורה מבלי יכולת לעשות דבר וחצי דבר
רק לספוג את העלבון והכאב, לראות איך חיי מתפוררים.
עושה מאמץ שלא לתת לזה לעצב את מי שאני או להעציב אותי
אבל הכאב חודר, כי השריון אינו עבה דיו, אינני סבורה כי ישנו אדם בעל שריון עבה מספיק לחוויה כזו
מערכת הצדק קרובה יותר בהתנהלותה לכוכב הלכת מאשר לערך שכולנו גדלנו עליו.
אני עמוק בתוך השברים הגדולים האלה המסתכמים לכדי חתימה בעט כחול על מסמך לבן מלא במשפטים שהם החיים החדשים שאני צריכה לבנות.
אז היום אני חותמת מול עצמי: אני אקום מהשברים ואהפוך לדבר היפיפיה ביותר
כל השברים והכאב לא ימנעו ממני להיות היצור הייחודי והמנצנץ הזה שאני יודעת שהוא אני
אוספת את השברים, מנקה את האבק וממשיכה בכל הכוח
אפילו הכוח שאין לי מתגייס לטובתי כאן
שלום לחיים החדשים שלי כעוף החול
