הימים האחרונים היו ימים של חשבון נפש
שינוי זוויות הסתכלות
אימות ועימות פנימי
כתבתי כאן משהו שפגע מאוד במישהו מהפורום ולמדתי מאוד מזה.
מחשבות על המקום שאני נותנת והמקום שאני לוקחת
כשפתחתי פה בלוג בכלל לא חשבתי על זה, רציתי איזשהו פורמט נגיש ונוח בשבילי לשמור מחשבות ותיעוד בשביל עצמי, בשביל להכיר ולזכור
ופתיחת הבלוג פה הייתה דרך להתחייב לכתוב עוד בשביל עצמי.
זה לפחות מה שחשבתי בהתחלה.
מאז הרבה דברים קרו
עוד ועוד השפעות דו כיווניות לימדו אותי שהבלוג פה הוא ממש לא סתם עוד דרך נוחה לקטלג ומרובה באינטראקציות חודרות דרך המסך
נורא קח להסחף.
במובן מסויים החשבתי את באי הפורום כפיונים אינטרנטיים במרחב נפרד
אבל ברור שזה לפחות לא כל התמונה
הריי אפילו אני עצמי הגבתי לאחת המשתמשות פה שחיפשה צלע עם פלפל בתמונה של הצלעות שלי
אולי אני משקפת לעצמי ניתוק.
האם הניתוק שלי הוא סטייה? תוצר של אלימות ודיכוי ועליי לחרף את נפשי כדיי להגן עליכם מפניו?
הבנתי שעליי לעשות את ההפך מחרוף ושזה בעצם אותו דבר.
בעצם זה שאני אגן עליי היטב אני אגן גם על אחרים מפניי כי הם לא יזכו בכלל להכיר את החלקים הפגיעים? זה מה שאני רוצה? לא. זה מה שאני חושבת שנכון לעשות? מה באמת מיטיב?
אם אנחנו בוחרים את תפקידנו אני בוחרת מודעות, למרות שזה כואב.
זה גם ככה כואב פאקינג שיט, אבל כן ננסה ונבחר להאמין שאפשר ריפוי
או חתירה להחלמה?
מילים כאלה כמו המשפט האחרון לעיתים מובילות אצלי אחיזה של סלסלי המוות הכורכים בקיומי ולהם אני אומרת שהרצון למות הוא דחף בריא להשיל מעליי שורשים רקובים ועלים חולים
לקחת אחריות על מעשיי.
לפני כמה ימים כתבתי כאן משהו פגע במשתמש אחר.
באופן פומבי ומביש.
הצד הזה, החלון הדו כיווני, הייתי כאילו עיוורת כלפיו. השתמשתי בו במובן מסויים, הריי יש סיבה שבחרתי בבלוג ולא ביומן גם מעבר לזה שברור שיומן הוא מעמסה קשה לתחזוק נפשית ופיזית.
יחד עם זה באה גם אחריות לחשוב מה אני שמה כאן.
אז בינתיים לקחתי כמה ימים לחשוב