בימים האחרונים אני כל הזמן רוצה להתקשר אליך
כאילו אתה חבר
ולספר לך באמת
להתקשר לשתף, ולהתלהב ולספר מה חשבתי, איך זה מתקשר אליך, לשוחח על זיכרון כזה או אחר, לשתף בתובנות והבנות שיגעתי ומצאתי להן מילים.
התרגשות כזו, של אהבה ורצון לחלוק בנפש ביחד, לשמוע אותך, את המילים הטובות שלך, את הטון הרגוע שלך
אני אוהבת אותך, אתה יודע? לא אתה לא יודע
אני מטפלת עכשיו בעצמי
הלכתי לרופאה לפני כמה ימים ואפילו ירדתי מכל התרופות
עכשיו אחרי הבדיקות יתאימו לי מחדש
הייתי רוצה לחבק אותך עכשיו
אז הייתי נרתעת מהחיבוקים, נגעלת מהנשיקות
ספק זורמת ספק מפעילה לחץ נגדי מתון
הייתי שפחה לרגשות האשמה ולבלבול המיני
הייתי רוצה שנדבר על התקופה ההיא, שבאתי לגור איתך בטבריה.
רק שנינו ביחד בבית, בית קו שני לחוף, רואים את הכינרת מהמרפסת אבל מעולם לא עברתי את גדר הברזל הלבנה ההיא, מעולם לא הלכתי את החמישה צעדים האלו לחוף ובמשך כל אותה שנה לא נכנסתי למים אפילו פעם אחת.
הייתי רוצה שנדברע על היומולדת שלי שקבענו שנסע ביחד לחרמון ובבוקר ההוא איך התעוררתי כשאני מכוסה בשלולית של דם וכאובה.
ואמרתי לכם שתלכו בלעדיי ולא הסכמתי לצאת מהמיטה.
לא ידעתי איך לפעול.
איך לבקש במילים שתלכו ותתנו לי זמן להסתדר ואולי כדור ואולי מים ואולי חיבוק ואולי עזרה ואמפתיה
היום אני יודעת להגיד שיכולתי אפילו לבקש ממכם לצאת לקנות איזה דבר או סתם לתת לי את המרחב לגשת לשירותים ולמקלחת מבלי שתסתכלו
אז לא ידעתי שאני יכולה לשתף במה עובר עליי
לא אמרתי כלום חוץ מ'לכו בלעדיי'
לא ידעתי לבקש
מה או איך
או לתקשר ולהכיר ברגשות שלי ושל אחרים
לא ידעתי להגיד שאני יודעת שאתם מחכים ורוצים לציין כמה אני מעריכה
אולי חשהתי והרגשתי את זה אבל בראש שלי היה אסור ולרק רציתי שתמשיכו בלעדיי שאני לא אפריע.
בכלל לדבר אתכם מעבר לתבנית וההתניות שנוצרתי להן
במקום, זה הפך לכדור שלג מתגלגל של הימנעות וכעס
אני לא זזתי במשך שעות ואתם התעקשתם ודרשתם וניסיתם.
בסוף הכל נהרס, שנאתם אותי ויצאתם מהבית בלעדיי לא מבינים למה אני עושה לכם את זה שוב.
זה היה אמור להיות מאורע ממש חשוב וטוב, חיכינו לזה בציפייה.
אני אישית אף פעם לא הייתי בחרמון, ועוד היה שלג באותו הזמן ואנחנו היינו קרובים ואתה ממש התאמצת, למרות שהיית כל כך חולה
ואפילו האחים שלי באו אחרי שבדרך כלל אני לבד ואני סתם שוכבת במיטה ולא מוכנה לזוז.
הייתי טובה בלשכב במשך שעות על ימים מבלי לזוז.
נשימות מדודות.
כך למדתי מילדות
אני עדיין טובה בזה למרות שאני לא רוצה לתרגל את זה יותר.
באותו היום זה יצר קרע נוסף בתוך מרבד החורים שלנו שהיה בו אין מאין מהול בנסיון כושל אילמות וכעס וייאוש וניתוק וכל כך הרבה אלימות מופנמת, מופנית כלפיך בכל מיני דרכים עקלקלות
שתי ישויות מלאות מחסור, מנסות לתת מעצמן וביחד עם זאת כואבות את נגיסות השני בעצמות ובלב.
וואו כמה רעל זכור לי מהשיחות האחרונות איתך
זה כואב.
זה היה בתקופה שהחומות שלי החלו להסדק והתחלתי לראות את מרחב הגוונים של הדיסוציאציה
שבה התקופה שהדמויות השונות החיות בקרבי החלו לדבר בניהן בדרך כזו או אחרת
אתה לא היית שותף לדרך באותו הזמן, אתה קיבלת שיחה אחת הטלפון פעם בשבוע או חודש או לא יודע כמה זמן
הקול הכי קר ושונא שיכל לצאת מגרוני.
רק רצית שנהיה בקשר, שנדבר.
ביקשת לדעת מה קורה
כ זה היה לפני
לפניי שהיית גוסס באופן רשמי, כלומר, יותר גוסס משהיית תמיד, שזו רמה גבוהה מאוד של להיות כמעט מת אבל חיי מאוד, והחזקת כך מהרגע שאנחנו מכירים.
הייתי רוצה לומר לך סליחה, לומר שזה היה חשוב ומוערך
שזו הזדמנות שפוספסה גם בשבילי וגם בשבילכם ואני מצטערת על כך
שאני רואה את ההשקעה שלך.
תודה.
ואני מצטערת.
