זהו, חזרה בבית עם הדבר שבשבילו יצאתי.
כל הכבוד, ועכשיו עליי לבחון את צעדיי מה יעזור לי לקיים עצמי טוב יותר?
הכאבים עלו והזכירו לי למה היה החשד הזה לאנדומטריוזיס מלכתחילה
(אולי אצליח לקבוע תור לרופאה בחודש הבא ואז אדבר איתה על זה)
לנוח זו תשובה יפה אבל אני בחוסר ויסות עכשיו, שוב בבית מסריח ושוב הצפה וחרדות והרצון לאכול ולנקות אבל אפס משאבים לעשות את זה לבד.
כשעברתי ברחוב הקטן בדרכי הביתה והתבוננתי באדם על מנוף המנסר את צמרתו של עץ קרוב עד שלזה בקושי נשארו ענפים ועלים
כל כך רזה ואומלל נראה היה העץ הגידם והקירח אחריי הטיפול. למה להוריד כל כך הרבה? עכשיו יש עוד פחות צל ברחוב שלנו אבל הוא כן נראה קצת מרווח יותר (בכל זאת, רחוב הולנדי)
זה הזכיר לי את סוג ה'טיפולים' שאמא שלי הייתה מאחלת, כל אותן דרכים יצירתיות בהן היא דמיינה ותיארה בשנאה יוקדת איך ומה 'צריך' לעשות לאותו בן אדם ו/או מגזר תורן שתיעבה.
חשבתי לבקש מאותו אדם עם המנוף ומסור חשמלי ואטמים ומסכת מגן שיבוא אליי הביתה, הלוא זה משהו כמו שישה מטרים משם
שיכנס רגע וינסר את אותם צמחים הפולשים מגינת השכן הגר מעליי ומשאירים תחתם שפע של נפולת עלים ופרחים יבשים.
לא ביקשתי.
נצמדתי לימין, משתדלת להמנע מלהפריע ולהכנס באמצע התנועה של אותם אנשים שגם כך עסוקים בטרדת חייהם.
מתגעגעת לאבא.
חבל.
עכשיו מותק מבקשת יחס ותשומת לב. שאבוא ללטפה בזמן האוכל, מרימה מבט לוודא.
עודני כאן מתוקה, ואני איתך.
אוהב-ת 💜