שלוקים
כיבסתי ביד את כל הבגדים עם הדם, התקלחתי במים קרים, בחרתי חולצת טריקו ומכנסון דק, הלבוש הכי מינימלי בארון הבגדים שלי ולכן יחסית נוח
וידאתי שלמותק יש אוכל ומים טריים
ובהחלטה רצתי את היציאה החוצה מהבית החשוך את גרם המדרגות המצחין ואל החום האביך בחוץ
עליי לאסוף דברים שמישהי השאירה לי בשקית מחוץ לשער, אני צריכה לקנות טפלון ופינים והעזתי אפילו להיאזר בהמחשבה על המקרר הקהילתי שאולי אצליח להגיע אליו באוטובוסים ולבדוק אותו.
רצתי החוצה בשאיפה, עוברת דרך כל המסריח שיש עוד לטפל בו ורק קצת מנסה להתעלם ממנו
כדיי להצליח לעשות דברים אחרים, כי אני מותשת
ודיי הרבה חושבת לטפל בעניין
תוך כדיי השאיפה, אני חושבת על זה שאני צריכה עזרה ושאני יכולה להביא מישהו בתשלום שיסדר לי את זה, עכשיו שביטלו את אישור הקבלה שלי לקורס... זה מפנה לי קצת כסף.
כמובן שזה לא פותר את החרדה הכלכלית, את החרדה הזו תפתור באופן הנכון רק עבודה מסודרת.
בחוץ צילמתי תמונה של הקלנועית, שאוכל לפרסם אותה בפייסבוק בקבוצה למסירה הסתכלתי סביב ונשמתי
הזזתי אותה למקום רק טיפה פחות חשוף לגשם והתעסקתי עם הענפים של הצמח מטפס שאני דווקא אוהבת, סידרתי אותו שיאחז בשיח הצומח מהחריצים בריצוף שנמצא לי במרפסת וחשבתי לעצמי שכשאביא מישהו לטפל בשיח השני שחודר מהשכנים, אדאג להפריד ממנו בעדינות את המטפס, שיוכל להמשיך ברשת שהתחיל לטוות
מלמעלה נשמע קול רעם גדול
שבר ענק בשמיים עמוק ומהדהד
הרמתי מבט לשמיים, הם היו עם פאצ'ים גדולים של תכלת וגושי עננים בגוונים שונים של אפור ובהיר
חם והאוויר עומד
נשמע שהשבר ממש מעלינו
הזזתי את העציצים, מבין שהחשופיות הגיעו גם למה שתליתי ושזה נמצא במקום שלא מאפשר לגשם להשקות אותם אז הצמחים בטח ממש סובלים
שמתי אותם במקום חשוף והחלטתי בכובד לב לפזר קצת כופתיות רעל לשבלולים סביב הצמח הכי פגוע, לא נשארו לו עלים והוא נאבק איתן כבר תקופה.
ואז טיפות
ענק של גשם החלו ליפול עליי כאילו מישהו שופך מכוס, בחיים לא הרגשתי טיפות כאלה בירושלים
בעבר, גם אם היית רטוב בשיא הגשם שירושלים הייתה לזה תחושה שונה בתכלית, גם הטיפות הגדולות עדיין היו חדות מקור או ניטחות בפניך
עתה, כדורי מים גדולים נופלים עליי משמיים ובן רגע העולם סביב מלא רטוב וקול הלמות עמוקות בגג הפח
ואז מותק
היא מייללת לי בדחיפות, קוראת לי לבוא הביתה, קולה רם ודורש
ואני באה
אליה לחיבוק
להרגעה
הכל בסדר 💜