הנה הסתיים לו עוד דייט. עוד דייט שבו הרגשתי שפגשתי גבר מקסים ומעניין שאשמח להמשיך ולהכיר לעומק בפגישות נוספות. שהשתדלתי לשים את הלב על השולחן, לשתף ולהיות קשוב לך. לחייך אליך.
למרות הניסיון המועט, חוכמת החיים וההשתקפות העצמית הכנה מאפשרות לי לא לפתח ציפיות ולהבין שיכול להיות שאתה לא רואה עין בעין את מה שאני רואה ומרגיש.
והנה, אני שולח לך לאחר מכן הודעה על כמה שנהנתי והיית מהמם, על שאשמח לפגוש אותך שוב. אבל כדי למנוע ממך מבוכה, גם מוסיף לסיום שאם אתה פחות בעניין, זה בסדר גמור ורק אשמח לדעת (ומוסיף גם אימוג'י של לב).
והתגובה? לא ממש מאחרת לבוא. אתה רושם לי שנהנית, אבל אין לך עניין רומנטי איתי. אבל מיד "מרכך" את המכה באמירה שתשמח להיפגש שוב באופן אפלטוני.
אני לא מאשים אותך. ברור שלא עשית כל רע ואני מעריך מאוד את הכנות שלך, את זה שיכולת כמו אחרים להתעלם בברוטאליות ואף לחסום, אבל לא עשית את זה.
ואני רק שואל את השאלה שעוד רבים שותפים לה ושואלים את עצמם אחרי כל מפגש כזה שלעיתים מרגיש ככשלון אישי - עד מתי אמשיך להיות ילד של אף אחד? עזוב לעצמי?
מקווה שאמצא אותך בהקדם יקירי. אותך, גברי דומיננטי מדהים שיודע להביע חום ואהבה, באמצעות מגע הידיים, בחיוך, במבט, בסקס, בשיחות, ובעיקר באמצעות הלב הרחב שלך. שרק מלהסתכל עליי, תבין אותי. תקבל אותי כמו שאני. שתמתח את גבולותיי, תיתן לי מעט ותקבל ממני כ"כ הרבה יותר בתמורה. גם אני אקבל את הפגמים והשדים שלך שעושים אותך לשלם שאתה.
בינתיים, אקח אוויר לנשימה כצידה לדרך, אאסוף את עצמי ואמשיך במסע. כי אתה, ילד של אף אחד, מחכה להיות שלי ואני שלך.
