השעה 10 וחצי בלילה, סיימתי עם הפציינט האחרון, היום הארוך הזה החל ב-7 בבוקר בחדר ניתוח ,ומשם לקליניקה, כשמה שמחזיק אותי חד ומתפקד זו צריכה מופרזת של קפאין, הפוך, אספרסו, שחור, לא משנה העיקר קפאין.
מרופף את הקשר בעניבה, פותח כפתור עליון בחולצה, העיניים רוצות להיסגר, אבל צריך לענות על כמה מיילים בנוגע לאיזה מחקר שעורך, ויש עוד לעבור על תוצאות מעבדה, דפיקה קלה בדלת, הפקידה מודיעה שסיימנו והיא הולכת, אני כבר זז גם, לילה טוב אני מפטיר,
השורות בדפי המעבדה קופצות מול עיניי, מניח אותם בצד, אעבור על זה מחר כשאהיה עירני,
מניח ראש על השולחן, מנקר, רק חמש דקות, נמנום קצר משכנע את עצמי,
לא יודע כמה זמן נרדמתי שם, לא שמעתי כשהדלת נפתחה, לא הרגשתי בדמות המתגנבת למשרדי.
התעוררתי בחרדה, הכל חשוך לא יכול לזוז, חולפות כמה שניות עד שקולט שעיני מכוסות וידיי אזוקות מאחרי גבי, מנסה לפתוח את פי ,לדבר, אבל לא מצליח נראה שרצועת נייר דבק עבה חוסמת אותו,
מבוהל, מסדיר נשימה, מזכיר לעצמי שליטה, שליטה, נשימה שאיפה- קשה מבעד לפה החסום, אבל רגיל לטכניקות של הרפייה במצבי לחץ.
אוסף את עצמי ,מנסה לחשוב ,לא מספיק משיכה עזה מעמידה אותי על רגליי, מרגיש את הקולר סביב צווארי ,החלטתי שמיותר להתנגד כרגע, מכה נוחתת באיזור בטני, מתקפל,
על הברכיים נשמעת הפקודה, קול נשי קר, מרוחק, משהוא בראשי אומר לי לציית, מתכופף, הצלפה על הגב מועד, מתעשת, על הברכיים.
הקולר נמתח, כנראה שהרצועה נקשרה לאנשהוא, חש בהתנגדות כשמנסה להרים את הראש.
הידיים מופרדות ,נאזקות כנראה לשולחן- חתיכת שולחן כבד ופלצני עלה לי הרבה כסף בחנות עתיקות.
הסקרנות, החליפה את הפחד, מנסה לחשוב מה קורה פה לא מצליח להעלות בדעתי מישהו עימו הסתכסכתי לאחרונה, נראה גם שרוב המטופלים שלי מרוצים ממני, אין לי מושג מי זו האשה המסתורית הזו שהחליטה להתעלל בי.
נשימה שאיפה, נשימה שאיפה, שליטה.
ידיים קרות, עדינות פותחות את חגורת המכנסיים, פורמות כפתור, פותחות רוכסן,
המכנסיים מופשלים ,אחריהם התחתונים,
מניח שנראה מגוחך כך על ארבע, מכנסי מופשלים, לא מצליח להרהר במצב, חבטה הגונה נוחתת על ישבני החשוף ועוד אחת ועוד,
כבר ממש מתחיל לכאוב ולשרוף,
בלי הזהרה היא חודרת לתוכי בחוזקה, הזעקה נבלעת בפי החסום, ידיה מושכות בעניבתי, חונקות אותי, כמעט בלי אויר
בעוד היא מזיינת אותי חזק
ועוד, ולא אכפת לי מי ולמה רק שתמשיך עוד חזק לעד.
לפני 16 שנים. 17 בפברואר 2008 בשעה 11:03