לא זכיתי באור מן ההפקר

איך זה היה, מביך?

רומנטי אולי?

או בכלל מאולץ, הרגיש קצת כמו כפייה, אחת ששמתם על עצמיכם כי כולם יוצאים עם אנשים, כי כל אחד רוצה בן/ת זוג. וזה כבר כאן וזאת הזדמנות לא להיות לבד...

לא לחזור ללבד אולי?

למה אתם אוהבים. איך אתם מעדיפים שיאהבו אתכם?

סבבה גיל 20, עוד בצבא ולא מפתיע במיוחד שזה אומר שיש הרבה דברים שעוד לא סגורים בחיים שלי.

אני מבין למה יש משיכה לביטחון שמישהו שיש מפת דרך פרוסה בפניו קורן אבל זה לא אני ומה כלכך גרוע בזה, מה רע בלנסות להבין את הדברים האלה ביחד ולהתנסות ולחלוק את התהייה שהחיים מציעים לנו?

לא יודע אולי לי יש תפיסה שונה על אהבה, הרי אני מתמסר לרעיון של מונוגמיה, אובססיה אפילו. לאהבה שאין כמותה בשום מקום אחר ולא משאירה מקום לספקות, לכנות ולשיתופיות. כי תקשורת זה חשוב!

ונמאס לי למהול את החיים שלי בתחליפים זולים, בקשרים פארא-חברתיים ובסרטונים פרובקוטיביים. כי הרי זה יכול לתת הפוגה רגעית אבל לכל עליה יש מורדה ובתחליפים האלה אין את מי להחזיק כשאתה מתמוטט אחר כך. 

אולי דיברתי שטויות ובזמן האחרון אני מבין שאין מקום לשתף את המחשבות שלי מבלי שישפטו אותי כאילו אני חייזר, אולי הגיע הזמן לחזור למחברת ולהיעלם שוב. ממילא אני כותב לעצמי לרוב. שבת שלום! ❤️

Bruises on my skin - They can be like little gifts of pain to remind me of you.

Bruises on my mind - They can be like little monsters that ravage my waking hours and do not allow me to forget you.

A soul can lie fragmented and when my sight befalls on your presence, Is it a staple or a hammer that you're holding?

Do with me as you wish, I won't whimper, I won't object. I trust you

הייתי בטוח שאת היית הבנאדם שהכי יקר לליבי, הידידה שלא משנה מה אמרתי לה, לא משנה מה חלקתי היא הייתה לצידי, את הכלת וקיבלת אותי כמו שאני וסיפרתי לך דברים שאף אחד אחר לא שמע מעולם וגדלתי בזכותך צעדים שלא הייתי צועד לעולם.

והיום כשאני בפתח מה שנראה כמו משבר חיי, עקבתי אחרי הרוטינה האהובה שבה אני מגיע אלייך שבר כלי ובוחר לחלוק שוב את מה שאני בטוח שהוא הדבר הכי נורא בי, דבר בלתי נסלח רק שהפעם את לא הראית לי שאני טועה, את לא הסברת ואת לא דאגת.

שתיקה, שתיקה זה כל מה שנתת לי וכששאלתי לדעתך את התנצלת ונעלמת מחיי.

ככה כאילו כלום, שנים של קשר וחיזוק של האמון שלי, האישה שסמכתי עליה יותר מכל אחד החליטה שאני מפלצת בסוף... מה אם היא צודקת?

זה רק כשאני מדבר איתך שאני מבין מה היה חסר לי, מה הרגיש שגוי.

זה רק כשאת פותחת את הפה שאני מבין כמה אנשים צריכים לסתום. כל פוסט שמעלה את קורנת עם הילה, שבכולם סביבך פוגעת, ובכל נפש שנוגעת-את מצב הרוח מעלה.

אני הולך כדי לברוח אבל מולך אני נינוח, ולא משנה לאן ארוץ, בפן דלתך תמיד אצוץ.

אמרי לי יפתי, מדוע לא תהיי איתי?                                 אה אני יודע, כי מעולם לא היית שלי.

-נכתב בידי שום כלום על אף אחת-

לא הספקתי לחוות מה שרציתי, לא היה לי זמן או שלא היה לי אומץ... אני כבר משתנה והשתניתי הרבה.

אני עדיין אני אבל עכשיו אני כבר בלי שיער עליי, אני פחות ביישן אבל עדיין דואג ומכבד אולי אפילו יותר מידי. קשה לי לגשת לעיתים אבל אני כנה עם הרגשות ואני מחזיק את השיחה יותר טוב כבר.

הספקתי כבר לזרוק רימון והספקתי לאכול אבק לארוחת בוקר בשטח. הספקתי להבין שזה לא בשבילי ולא בגלל שזה קשה, אלא בגלל שאפילו לאויב שלי אני חייב להראות חמלה.

ואיך כל זה מתקשר לעובדה שאני עדיין לבד גם בחג, לא יודע אבל אני לבד וכל מה שאני רוצה זה למצוא אחת שאני אוכל להקדיש את עצמי אליה, אחת שאני סומך עליה מספיק כדי לתת לה חיל. אולי אני סתם צעיר עדיין, יום אחד.

יצרתי חשבון לכאן כמו למקומות נוספים אחרי הפרידה, הגעתי בלי ניסיון ועם ראש פתוח, הייתה לי חשיפה טובה והרגשתי התרגשות מסוימת של עולם חדש שנפרש בפניי...

אבל לא יכולתי להמשיך להגיע ולחשוף עוד מהבמה המכוסה בווילון, בשל סיבוכים כאלו ואחרים הגעתי למצב הנוכחי, הזמן שלי אזל והאדמה החלה לנוע מתחת לרגליי, מכאן נלקחה ממני הברירה ועליי להמשיך לנועה אך זה לא מכתב פרידה...

נהניתי לשתף קצת מרגשותיי למרות שאני מרגיש לא שייך לרוב... ידוע לי שלא שיתפתי תוכן שתואם לציפיות, יש לי עוד הרבה מה לגלות ועם זה עוד גם הרבה חששות.

זמן להתגייס, להגן על המדינה שאפשרה לי להיות, יש לה את הבעיות שלה כמובן אבל מבלי שאתגייס לא יהיה מה לתקן אז אין לי עוד ברירה, יאללה ברבאק-עוד ריצה.

תודה רבה לכל מי שדיבר/ה איתי ותמך/ה, אני מעריך את הכל ומקווה לכם את כל האושר שבעולם!

נתראה מתישהו אה? :)

אני זוכר ששמעתי אותך שרה ונשמתי נעתקה, אני זוכר שפנית אליי או כשבכית והתקרבתי לנייד, אפילו ליטפתי באינסטינקט של דאגה.

אני זוכר את ההתרגשות כשאמרתי לך שאבוא לבקר, אני זוכר את האכזבה כשגיליתי שאהבת אחר... בסדר, אולי במזל שלא הסתדר, לא הטיסה, לא החבר.

אני למרחק, כבר לא חוזר.

בשיא הכנות, הגעתי למאנץ עם הספקות שלי, הייתי בטוח שעשיתי טעות, ולמרות שבהתחלה התלבטתי על כמה קל יהיה לי לעזוב מוקדם וללכת לעשות אימון או כל דבר מוכר אחר...

החלטתי להישאר ולתת לזה את הצ'אנס המלא שמגיע למשהו שאני רוצה לחקור ולגלות עליו יותר. ואני לא מתחרט לרגע, להפך-אני לא יכול לחכות למפגש הבא!

למרות שהייתי צריך לעזוב מוקדם בשל סיבוך בלו"ז, האנשים שהכרתי ושמעתי שם באמת הקסימו אותי ושכנעו אותי שהקבלת פנים החמה שקיבלתי בכניסה היא לא רק למען רושם ראשוני אלא אבן יסוד בקהילה.

אני לא יכול לחכות לשמוע ולהכיר אנשים נוספים, ונקווה שהפעם אני אוכל לומר קצת יותר על עצמי גם.

בקיצור, אם אתם מתלבטים איך להיכנס לסצנה, גיליתי לכם לפחות דרך אחת שעובדת, אני באופן אישי לא יכול לחכות לפעם הבאה שאני עושה "טעות" כזאת. תודה רבה לכולכם! ❤