ואין יותר גבעול חולם על שיבולתו

אף אחד לא מבין, את החור שמשאיר ההעדר שלך.
פסקתי מלהסביר. מלתאר. זה חסר טעם.
אניח אותי פה, ורק אתה, אם תבוא עד הנה, תבין.

אני אתאבל עד שיגמרו לי הדמעות, כי כרגע אין בי דבר זולת כאב. אתה...מבין? אין בי דבר. רק כאב, שעושה בי שמות.
ואני אתאבל פה עד שהמילים שלי יגיעו אליך. עד שהם יפגשו נפש חיה. 
כי הלבד הזה, לא זה שנגזר עלינו, אלא זה שגזרת עלי, הוא הדבר האחד יותר מדי. 
אתה גם אינך עוד ולא תהיה, וגם, נמוגת כהרף.

אנחנו היינו ואתה היית ואני הייתי. היה לנו עולם.
הוא איננו קיים עוד. הוא נגוז. עוד שבוע או עוד חודשיים אני כבר אתהה, אם הוא באמת היה קיים. 

המוח הזה שלי, הוא לא מצליח לתפוס את המהירות האיומה והנוראה בה היש התחלף באין. 

היינו.
והיה לנו עולם.
היה לי שם והיו לי כינויים והיה לי מקום קבוע בתוך הזרועות שלך ולך היה צליל רך כזה שהיית משמיע כשהייתי בוכה בטלפון ולא אהבת גבינה ויש לך ניגון כזה משלך כשאתה אומר ש-לום והריח שלך שניסיתי תמיד לשמר עליי אחרי שהלכת והיו לנו שעות חסד ושעות חוסר ושעות אור ושעות חושך והיה לנו עולם.
ואיננו.

ואין איש ידע את גודל.
מלבדך.