אחרי כמה שנים יחד, אתה כבר מוטמע
ושזור
ביוםיום ובחלומות ובחול ובחג ובעונות ובתקוות שלי
מה שמשלח אותי כעת כל בוקר מחדש לקרב סיזיפי של התמודדות עם חסרונך הנוכחי והעתידי.
כל בוקר מחדש. יוצאת לקרב מאסף בכאב והסתרתו, ומסיימת כל יום מותשת וריקה. ריקהריקהריקה.
ואני פוחדת.
מכל מה שמביא איתו כל יום, המקומות המפתיעים שבהם חסרונך מגיח ולופת.
וככ אני פוחדת
מכל הימים והחודשים והשנים שיבואו
כשאתה לא בהם.
הכאב של עכשיו מתפשט כמו צבעי מים, כתמי צער הולכים וגדלים בתוכי.
העדרך הרי הולך לכאוב עוד ככ הרבה זמן.
זה לא רק ההווה, זה גם העתיד שלי שהתמלא צער, אתה מבין?
ובסוף
ולא הפחד שלי
ולא הדמעות שלי ולא היגון
שום דבר מאלו אינו חודר אותך ולא מהבהב על צגי החירום שלך ואינו בעל ערך או חזק דיו או ראוי דיו בכדי שגם על הכאב שלי תחוס וגם אותו תרצה לעטוף וכל איתותי המצוקה מושלכים לאשפה וכל המילים, כמו תמיד, יורדות לטימיון ושום יד אינה נשלחת.
לא אליי.
ואף שדמעות אחרות מולידות בך חמלה, אלו שלי
לא.
את הידיעה הזו אני רוצה לקרצף מתוכי. ואינני יודעת איך.
יש כאב גדול מזה, תגיד.
