זו היתה בלימת חירום ואני לא הייתי חגורה. בכלל. (הרי אמרת, שלעזוב אותי לבד זה גבול ממוקש. אז התרתי את החגורה ואפילו, מטומטמת שאני, שמתי רגליים על הדש בורד, ככה, בדיוק כמו שביקשת.ככה האמנתי.ככה נתתי אותי)
וככה,
בלי חגורה, בלי קסדה, בלי כלום,
עם הראש, בזגוגית, בכל הכוח.
והכל פה עכשיו רסיסים ושריטות ומליוני זכוכיות קטנות ממך שננעצו בי ואני מוטלת פה בצד דרך של אף אחד (ראית פעם מישהו שמוטל בעמידה בהליכה, בעבודה, בהחזקה? שרועה ומדממת פנימה) והשפתיים שלי נפשקות ללחוש אותך ואז בעצב אינסופי נחשקות חזק ונפשקות ונחשקות. אתה לא תבוא כבר. אין טעם להגות את שלוש האותיות ההן. ברגע אחד היית ובמשנהו כבר הייתי לזרה.
ואין רגע בלי כאב ואין מנחם ואין הפוגה ואין אויר ואין איך להשקיט את הצער ואין איך להשקיט את הגוף ואין איך להשקיט את הקול ששורט מבפנים ואיננו שלי ואיננו ממני: לא טובה. לא טובה. את לא מספיק בשביל. את לא. לא את.
אני לא. ומותר לעשות לי הכל.
גם ראש בזגוגית, בכל הכוח.
כשאני לא חגורה.
אתה מבין?
מה שארע ומה שנגזר שיהא מאילך, הוא גזרת גורל,
האופן בו מחית אותי בהינף, הוא יד אדם.
יד שאהבתי ככ.
נקרעתי לגזרים ואני פוחדת שלא אגליד.
