בלילה-
אני חולמת שאני יורדת לשביל והוא עדיין חשוך ממש ואני לבד שם מאוד ולגמרי ואני פוחדת ועצובה ואני מנסה לדבר אליי ולהרגיע אותי ולנחם שזה בסדר.
וכשקמתי הפחד מהשביל החשוך היה מוחשי ככ עד שבאמת היססתי היכן שאני אף פעם לא ובאמת הייתי צריכה לדבר איתי במתק קול כזה ולומר לי שזה בסדר ולהניח לי יד על הכתף, מרגיעה ובו"ז מעט דוחפת. קדימה.
וזה היה עצוב גם בחלום וגם בשטח.
ביום-
אני חולמת איך אני שופכת את כל תכולת הכספת שמלאה בדברים ששמרתי להראות לך, כמו ילד שמול עיניי אימו, משועשעות וחמות, מרוקן את הכיסים שלו כשהוא חוזר מהגן. הוא דולה משם אבנים וגזרי נייר צבעוני וגושי פלסטלינה שאסף כדי להראות לה והעולם שלו כולו מקופל בתוך האוצרות שאת ערכם רק הוא מבין. והיא.
ככה אשפוך גם אני את תכולת כיסיי ואראה לך
פיג'מה עם בלוטים משם
וגזיר עיתון שמקופל בקפידה
ואוסף תמונות שרק אתה תבין מדוע צולמו
וצילום של עמוד מספר עם משפטים ממורקרים אפילו שגם אם לא הייתי ממרקרת היית יודע לבד
ושקיק בד עם חפצי הידוק שליקטתי שם וחיכיתי לשעת רצון כדי להראות לך
וצילומסך מהווטסאפ המשפחתי וסקיצה לענת
ותמונה אחת חשופה שחיכתה לשעת אומץ
ושיר אחד מאלו של שישי אחהצ שחיכה לשעת חסד של בין ערביים
וצדף.
לא נהיה עוד.
מתישהו אני אפסיק לשמור לך פרורים מהעולם שלי, אבל בינתיים, מדי פעם, אני לא מצליחה להתאפק ומגניבה למחבוא משהו קטן, בשקט. הלוואי וידעתי, כמוך, למחוק בהרף. הלוואי של הלוואי.