ואין יותר גבעול חולם על שיבולתו

בבוקר, כל בוקר
אני פוקחת עיניים ומיד ההכרה מפלחת: זה באמת קרה. ואתה אינך.

ואז אני קמה ומגייסת כוחות ומסיעה אותם, את כוחותיי, מכאן לשם משם לפה ואז שוב לשם
תופרת את השעות זו לזו ומושכת, במאמץ על 
כמו האנשים האלו בטלויזיה שגוררים משאיות כבדות בשיניים
רקלהיותבתנועה
רקלאלחשוב
ויש אחוזי הצלחה, היו כמה ימים שלא בכיתי ביום
בכלל

אבל כל יום
מחדש
עד הערב

כל הכוחות שלי עוזבים

והכאב מגיח בשאגה
וטורף אותי
ככה בעודי חיה ושוטפת כלים
או מקפלת כביסה.

אישה נטרפה על ידי צער.
אישה נטרפת מגעגוע.
זה לא אותו דבר.
ושניהם אני.