זה
שהשפתיים שלך
שוב לעולם לא יונחו על שלי
ברוך אינסופי
א י נ ס ו פ י
רוך תובעני וסבלני וחם ושקט ומתפוצץ מכמיהה.
זה, שלעולם השפתיים שלך לא יקחו עוד את השפתיים שלי לאט לאט, ככ לאט עד שהייתי מתה שם וכל ההתנגדויות והחומות היו מתמוססות והייתי מתמסרת ליניקה האיטית הזו שלך ככה שכל ישותי כולה, כולה, היתה מצטופפת ומתנקזת לתוך הרגע הזה ומועברת מתוכי לתוכך, וגם הפוך, בלי מחסומים.
כל התקופה הזו היתה שם חנות ששמה ככינויי ושבכל פעם שעברתי לידה רציתי לבכות מרוב געגוע אליך והייתי נשטפת בצורך מפתיע בעוצמתו ומבייש בעומקו
להיקרא כך שוב בפיך
וכעת
הידיעה שלא אקרא כך שוב, לעולם, בהגייתך, בקולך, על ידך.
שלא אהיה עוד הדבר הזה שהייתי, בפיך.
זה.
גם אם בסוף עשית מ.כהן (אפילו שכל השנים ככ ביקשתי שלא, לא ככה) וכרתת, אלו לא כאבי פנטום שמעבירים אותי על דעתי. אני עדיין יכולה להרגיש את הידיים שלך עליי. את רכות שפתיך ומגען.
אלו לא כאבי פנטום של איבר גדום, מת. זה שובלים רותחים וחיים לגמרי שהשאירו ידיך ושפתיך ומילותיך על גופי. צלקות בוערות.
