אותה עבודה, אותו יום גיבוש, אותה בריכה, אותה מגלשה. אותה ידיעה. אותו זיכרון. אותם שמיים.
ואני, רק אני, אחרת.
ריקה, כמו מתנפח מפונצ'ר.
כחדר שעוזבים אותו פתאום קירותיי עומדים על תילם והשטיח בכניסה מונח כשהיה, אך אני ככ אינני. נוקשים על דלתי, מפה ומשם, וצליל חלול עולה מבפנים. מתוכי.
ואתה...קוסם, איך העלמת אותי ברגע. מחקת. ברגע.
ברגע, חדלתי מהיות כל מה שהייתי עבורך, באבחת חרב פוצעת שלא היה בה סנטימטר אחד קהה מחמלה. וכעת אני, אוי-מה-נהיה-ממני, מנותקת ואדישה מולקת ראשים סביבי כמו נקבת גמל שלמה, בלי להרגיש דבר. המוח יודע מה קורה, הנפש רחוקה, ככ רחוקה.
והזמן שחלף מאז כאילו לא חלף
בחלון מתנועע למולי אותו ענף
תאריך מתחלף אבל בחוץ אותו הסתיו
ולרגע האז הוא העכשיו
(עלי מוהר)
**אתה תמשיך בחייך ואני, חלולה והלומה, מפרפּרת מאחור. איפה היה כתוב שמותר ככה. למה אני אף פעם לא קוראת את האותיות הקטנות.
