סרטון ששלחת לא מזמן שיש בו רגע קצר, שביב, בו שומעים אותך שר
זוג נעלי התעמלות
שלוש צנצנות ריבה שונות חבויות במעמקי המקרר
ומאחורי אותו מקרר חבויים 2 בקבוקי סודה קטנים שחיכו פעם על סף דלתי והצלתי מן הסחף
פלאג שיַתְמוּתו לועגת לי (ככה: חח, גם זה לא יהיה שוב לעולם)
פריט לבוש שנסע וחזר
ספר
קולר
חריטה כתומה בעור
ואוסף מהדקים עגולים וכסופים
וכל מפגש עם מי מאלו מכאיב כמו כוויה
ואני לא יודעת היכן להניח אותם
ואני לא יודעת היכן להניח אותי.
ככ אני רוצה לשאול אותך מה אני אמורה לעשות עם כל הנכסים האבודים האלו ואיך מזדכים עליהם ככה בשניות, כמוך
ככ אני רוצה שתגיד לי לאן אני אמורה להוליך את כל המילים שאמרת לי והוטבעו בתוכי והייתי נתלית עליהן כמו קואלה.
להיכן אני אמורה לפנות את ארגזי התמונות שנשארו אצלי, מפוזרות בחלל הבטן שלי, מונחות בקרקעית, בערימות.
איפה אניח את הבגדים שנקנו דרך עיניך (מה תאהב יותר ומה פחות. לא ידעת, אני יודעת)
מה אעשה בכל השאלות והשירים והרגעים והבלוטים והכינויים והקללות וההבטחות והחלומות והחייםשלמים. מה אעשה איתם גם. תגיד לי.
ככ אני רוצה לשאול אותך אבל אתה כבר אינך שומע אותי מרחוק
ואינך מקשיב ואינך יודע עוד דבר ואינך מבין ואינך דובר עוד את שפתי ואינך נוגע בכאבי שכבר אינו נוגע לך כלל
ובעיקר, כבר אינך עוד בעדי.
חדלת באחת מכל אלו.
השמיים כואבים לי
כואבת לי ככ השקיעה
כואבים הכוכבים
וכואב לי הירח
מכל
