בשמים אותה התכלת
והאור אותו אור הולך ומתרכך של ספטמבר
ושוב אני מתהלכת בדירת הוריי הריקה לרגע
בדיוק כמו אז
כשהגעת
ועלית
והעיניים שלך סרקו את הקירות
והאצבעות שלך ליטפו את ילדותי
וראיתי על הפנים שלך את המבוכה ואת הסקרנות ואת המאבק ביניהן.
וגם אז, באותו יום, בחרת את החיק החמים של הניתוק הריגשי והשארת אותי, איך אתה קורא לזה? לחסל? לבד. לטאטא את הרסיסים, לאסוף את השברים והטישואים, לנגב, להדביק, להרגיע, לנחם אותי. לבד.
ומה שככ עצוב זה, שיש קרעים שרק ההרגעה שלך יכולה לאחות. יש תהומות שרק ההרגעה שלך יכולה להשקיט.
בעיקר אלו שאתה פערת.
הוא ככ ראשוני, הבור הזה שאני נמצאת בו עכשיו,
וגם מה שאני זקוקה לו ראשוני וקדום ובסיסי. רק, שתאסוף אותי בזרועותיך ותלחש בקול הרך שלך
****אהובה.
זו ההבנה המהממת-הולמת-משתקת שלא אקַרֵא כך עוד, שלא תקרא לי כך שוב לעולם בקולך החם, אותה, אותה אני לא מצליחה להכיל.
פשוט, כשאתה קראת לי כך, אני הייתי על אמת ****אהובה. זה הצליח. הקסם. אני הייתי באמת. לרגעים. מה שאמרת.
וכשהלכת, לקחת איתך לתמיד את הקול ואת המילים ואיתם את האפשרות להיות שוב, אי פעם, ****אהובה.
אני לא מצליחה לנשום.
זה היה אמור להיות משהו קרובקרוב ושלנו
וכעת אני עומדת שם, תשושה מחודש נוראי בכל קנה מידה אפשרי ובעיקר, מובסת.
איבדתי כבר ככ הרבה ועליי להסכים לאבד את השאר.
אני נושמת עמוק
ומוותרת:
לא תהדק כאן את ראשי, לא תאחז בידי, לעולם.
אני
נכנעת.
אני עוצמת עיניים, אוחזת בשולי הכסא ומסמנת לה עם הראש, אפשר.
מבקשת להמיר כאב מפושט ובולעני
לכאב ממוקד ונוקב
להתמיר את גלי הגעגוע וגושי הכעס ותהומות העצב לפרוטונים של תחושות פיזיולוגיות שניתן להצביע על מקורן, שיש להן ספריי שורף ומשחה ומזור
ויש להן תאריך תפוגה
ואולי עד שהפצע הפיזי יחלים
אחלים גם אני.
ולבסוף
כשזה קורה
אינני מרגישה
דבר
מלבד הבנה שקטה מאוד ועצובה מאוד
שמנקבת אותי
עד העצם.
אני לעצמי ועצמי לי.
להד"ם.
