ואין יותר גבעול חולם על שיבולתו

אֲנִי פּוֹנָה אֶל הַנָרְקְסִיסְטִים
הַמִּשְׁתַּמְּשִׁים בַּאֲנָשִׁים כְּמוֹ בְּשֶׁקַע טְעִינָה,
מְאַלְחֲשִׁים אִתִּי בִּשְׁתִיקָתָם הַטְּעוּנָה אֶת דְּרָמוֹת יַלְדוּתָם.
הֵם לֹא רוֹאִים אוֹתִי, אֲבָל אֲנִי רוֹאַה אוֹתָם.

הָנִיחוּ לִי. אֲנִי עַל חֹד הַתַּעַר.
אֲנִי עַל חֹד הַצַּעַר.
גַּבָר בִּי הֶעָבָר, וְשָׁב.
לַשָּׁוְא אֶחֱמֹק, הוּא מְמָאֵן לְהֵרָגֵעַ, הוּא מִשְׂתָּרֵג עָמֹק בְּכָל מַגָּע,
בְּכָל עֶרְגָּה.

וּמָה שֶׁנֶּאֱלַם,
מִמֵּילָא לֹא הָיָה
קַיָּם.

(יעל קידר)