כשהתחלתי להזריק לבטן, לימדה אותי האחות ליצור קפל בבטן ולהזריק אליו, על מנת לאלחש את כאב הדקירה. עם הזמן באופן אינטואיטיבי שמתי לב שאני גם רוכנת קדימה ומקשתת את הגב, לעמעם עוד קצת את התחושה, להרחיק אותה עוד קצת מקצות העצבים. וגם, מיד אחרי שאני שולפת את המחט אני מעסה רגע, להקהות.
אלו שלושת הטריקים. קטנים אבל אפקטיביים.
כשקרה לנו מה שקרה, לא היתה לי שהות להתקשת, לא ליצור קפל בעור ולא לאלחש דבר. לא היתה שהות לכלום.
לא היתה התרעה. ולא הכנה.
וגם לא שום טריק.
ספגתי פגיעה ישירה, בלי שום הגנה, והכאב תקף בעוצמה, את כל קצות העצבים.
כשהם חשופים.
לילה קודם עוד שלחתי לך תמונה שלי תחת הירח ואתה כתבת הלוואי, ולמחרת כבר חדלנו מהיות.
יומיים אחכ עוד כתבת: נתמודד, אבל כמה ימים אחכ כבר לא הייתי קיימת בעולמך. (מודה, אפילו עוד לא ידעתי עד כמה... כן, נו, שילוב של טמטום ואמון יוצרים יופי של קטרקט על העיניים. עד כדי עיוורון מוחלט).
חודשיים וחצי אחרי, השוק וההלם כבר התפוגגו, נשאר רק
כל השאר.
יש תסמונת כזו שפוקדת אנשים בחווית על-סף-מוות, בה חולמים באופן מוחשי מאוד מציאות מסוימת, וכשמתעוררים, בטוחים שהיא אכן קרתה.
שהחלום, חי וממשי ככ, הוא המציאות.
זה מותיר את המתעוררים מבולבלים מאוד ובודדים מאוד, משום שרק הם חוו על גופם את עומק החלום. את חדות וחיות המציאות המקבילה.
העובדה שנגוזת כך, בן רגע, אפילו בלי להיפרד ממני, הותירה אותי במצב דומה.
אנחנו היינו בַּמציאות (נכון?). היא התקיימה לנו כמה שנים ופשוט ביום אחד היא נקטמה.
נקטמה-נצררה-ונגנזה.
ונגוזה.
כמו בסרטי-ביון כשרואים את הסוכנים מגיעים לדירה מסוימת, ובשניות אוספים את כל תכולתה, את כל העדויות וסימני החיים, את החפצים -הרהיטים- מברשות-השיניים-התחתונים-הסירים- הצלחת עם החביתה- עדיין חמה- העטים-הבדלים- התמונות-מהקירות
ומעלימים.
הכל.
בשניות.
ומי שבא לדירה הזו, 5 דק אחכ, לא יכול לשער
שהיו בה חייםשלמים, כמה דקות קודם.
אז ככה. בול.
ביום אחד המציאות נקטמה-נצררה-נגנזה
וכל מה שהיה לנו, כל החוויות, הרגעים, הרגשות, המילים- נבלעו פנימה. נקברו.
אף אחד, מלבדינו, לא ממש יודע על העולם ומלואו שהיה שם, על המקומות והארועים והדברים שקרו. כאילו, נראה לי. שהם קרו.
ומכיון שאתה, העד היחיד, אינך, אז אין שום הד בצד השני של שום חויה משם.
והרִיק המוחלט הזה כל כך מערער, קיומית, שאני לא בטוחה כבר. אם כל זה באמת קרה.
כאילו,
בוקר אחד את מתעוררת, וקולטת (לאימתך) שיש בתוכך עולם שלם שרק את יודעת שהוא באמת קרה ורק את זוכרת את עומקו ורק את חיה את קולותיו ורגעיו.
יום אחד, אחרי חודשיים וחצי מסויטים, את מתבוננת בפליאה פנימה, על שמורת הטבע המגודרת הזו,
ותוהה
אם היא באמת קרתה.
או שזה פרי הדימיון שלך.
וממש כמו אלו שהגיחו מהחוויה מהעבר השני,
בסוף, כדי להיות יכולה להשתקם ולעמוד על רגליי, אני כאילו נדרשת להחליט, באיזה צד לבחור.
במציאות של כאן ועכשיו,
או שם, עמוק, איפה שהיה חם וקרוב ומדמם ומצחיק ופועם ואז האדמה פערה את פיה ובלעה לתוכה את הכל.
כאן
או שם.
כי לקיים את שתיהן זה אי אפשר. זה פורם אותי כל יום מחדש.
לדעת שהיינו, ועד כמה,
ואז לראות איך בקלילות נשרתי מהלב שלך
כמו עלה בסתיו
(שזה הדבר הכי כואב בעולם. רק קצת פחות מהעדרך).
כדי לחיות, כדי לנשום, כדי להחלים, אני אמורה?? להכחיש את העולם שהיה לנו, כי הקיום המציאותי שלו- לצד קלות מחיקתו, הוא בלתי אפשרי לי.
אני לא יכולה לנשום ככה.
אני לא יכולה להפסיק לבכות ככה.
בחודשים האחרונים למדתי איך להחריש אֵבל על עולם שקרס, איך לבכות בדממה מוחלטת בכי חסר מעצורים, איך זה להתפרק לחלוטין תוך כדי הליכה, בחושך, ברמה של להיות צריכה לעצור ולהישען על עץ או להחזיק בדבר, ואם מישהו עובר להצליח לומר בקול יציב: הכל בסדר, רק קושרת שרוך, איך זה לחייך ולדבר ולהעמיד פנים שאת שומעת, כשבפנים זה בליל צרחות ורעש אימים.
וזה בסדר. אני חושבת שקצת התרגלתי.
ותיכף גם אני כמוך, אוכל באדישות נוראה וצוננת ומנותקת לפקפק בקיום של כל זה.
אבל בינתיים, אני עוד לא לגמרי.
אתה יודע? למרות הפציעה האנושה והריסוק והשיקום שעוד ייארך זמן (ככה לוחשים לי הכוכבים והירח והשמש והפרחים והשדות), למרות הצלקות והסימנים הכחולים והתגובות המותנות האומללות שלי עכשיו להתנהגויות שרק מתקרבות לנטישה, דומות לנטישה או נשמעות, לרגע, כמו נטישה-
למרות הכל,
אהבתי אותך עד כלות, ותמיד אוהב.
אנחנו כבר לא נהיה.
מתנו, מסתבר.
לקחנו מה שאיפשר לנו הגלגול הזה ואז הופרכנו.
ורק, אני מבקשת, לא בגלגול הבא.
שנינו יודעים שגם בגלגול הבא אתה תנהג בי בדיוק אותו דבר, בלי להתבלבל.
נסיבות משתנות. אנשים לא.
ואני לא אעמוד בחורבן הזה שלי, שוב. לא משנה כמה גלגולים יעברו וכמה נחמות וכמה ריפויים אצבור.
פשוט, תבין,
הדבר הכי חזק שנותר בך
כשמישהו עוזב אותך כך
מבלי להסתובב לאחור
זו בושה.
בושה אדירה וסמיכה וחונקת: זו אני, שכך הלכו ממני.
זו אני, שתוכה אינו ראוי לעוד סיבוב אחד אחרון
לשלום.
זו אני. ולעד כך יסופר בי ולי, כל לילה, לפני השינה:
ככה קל ללכת ממך, מותק.
ככה קל.
תראי.
אז עוד בגלגול הזה, זכיתי להיות
נכלמת
עד העצם.
עד מח העצם, עד אבי העורקים, עד דפנות ליבי, עד קרקעית מוחי.
הלוואי והיית אוהב אותי די
בשביל לחסוך את זה
ממני.
