הוא לא זיין אותי. הוא ניווט אותי.
המגע שלו לא חיפש להגמיר אותי מהר
הוא רק נבנה.
לאט.
איטי, מדוד, עיקש.
הוא נוגע בי בתנועות רכות אבל מכוונות,
כמו מי שמכיר את כל הדרכים אל תוך הגוף שלי
בלי לרוץ.
בלי לסטות.
רק בקצב שלו.
הוא רפרף בתסכול מתוק על שפתי הכוס שלי,
נעצר בדיוק על הקצה.
נוגע.
אבל לא נכנס.
רק שוהה.
אני מתחילה להרגיש את הקריז מטפס,
מושכת אלי את הזין המושלם שלו,
ומחליקה אותו עמוק לגרון.
הוא קשה, חלק, פועם.
אני מנסה להכתיב את הקצב,
אבל הוא?
לא זז.
ידיים ארוכות,
נחושות,
מחזירות אותי לאחור
בדיוק כשהתחלתי לחשוב שאני מובילה.
הוא מניח אצבעות רכות על השפתיים שלי,
מלטף כמו לוחש
"לא עכשיו."
ואז, שוב בתנועות מייסרות,
מטייל לי על הבטן,
על פנים הירך,
עולה ויורד,
שומר על קצב איטי
כמו העצלן מזוטרופוליס
אני מתחילה להניע את האגן
לנסות למהר ולהעמיק את המגע,
אבל הוא לא משנה קצב.
כלום לא משבש אותו.
הוא פאקינג על קרוז קונטרול.
קשה לי להחזיק את ההתנגדויות האלה מולו ואני מחליטה להרפות מההשתדלות
לאט לאט,
אני גולשת לתוך זה.
לתוך ההשהיה.
לתוך השקט שהוא מכתיב.
וכשאני כבר לא מנסה לשלוט,
אני מתפוצצת.
הגוף שלי משפריץ.
הנשימה שלי נקרעת.
והוא?
רק מחייך.
כמו מישהו שצפה בזה קורה עוד לפני שזה קרה.
אבל מה שקשה לי באמת,
זו לא הידיים שלו.
זה לא הקצב
זה המבט.
העיניים שלו טובות מדי.
אוהבות מדי.
רכות מדי.
כמו אהבה שנשמרה רק לי, רק בשבילי.
והוא מביט בי כאילו הוא רואה.
באמת רואה אותי
ואני, מרוב פחד,
מסיטה את הראש.
חותכת את המבט,
כמעט בזעם.
"אל תראה אותי ככה."
אבל הוא לא מוותר.
הוא תופס לי את הראש,
בידיים גדולות ויציבות,
ומחזיר אותי אליו.
אל תוך העיניים שלו.
בלי שאלה.
בלי אפשרות להימלט.
הוא עקשן.
אבל בשקט.
לא מגביה קול,
לא מנסה לשכנע.
פשוט נחוש.
להחזיר אותי.
להחזיר אותי לעיניים הטובות שלו
לצלול לתוכן
ושם
כשאני בתוך המבט הזה
ואין לי יכולת לברוח
הלב שלי נפתח
כי אני פתאום מרגישה הכי אהובה בעולם
וסעמק. אני תוהה לעצמי , איך זר מוחלט
שהכרתי אותו רק עכשיו
מצליח לגעת בי ככה?