האהבה שלו
מרגישה לי פתאום כמו הדבר הכי טהור בעולם.
אהבה אבהית.
כזו שלא מבקשת דבר,
רק נמצאת.
שקטה. בטוחה. סבלנית.
ואני לא רוצה שהיא תיגמר.
אבל האונה ההגיונית שלי צורחת:
פייק. את בפאקינג ביג פייק.
אני מסיטה מבט, מנסה לחמוק,
אבל אז ...
הוא חודר אליי.
חד. שקט. עמוק.
בלי התרעה.
הפה שלי נפער בהפתעה,
והמיינד נדם.
הוא תופס את הראש שלי בשתי הידיים,
לא באלימות, בנחישות.
נועל אותי עם העיניים.
ועכשיו הוא בתוכי
גם בגוף
וגם במבט.
אני בכלוב.
כלוב של אהבה.
הגוף שלו מעליי,
העיניים שלו עליי,
והידיים שלו מונעות ממני לברוח לשום כיוון.
הוא מתחיל לנוע בתוכי
בקצב קבוע, כמעט מונוטוני,
איטי כמו מנטרה,
מדויק כמו שעון פנימי
שמכוון רק עליי.
ברור שהוא בשליטה.
עלי.
על עצמו.
על הרגע.
והוא לא ממהר לשום מקום.
לא גונח, לא מזייף,
לא מחפש סיום.
אז מה הוא פאקינג עושה לי?
מה הוא פאקינג רוצה?
הוא ממשיך לזיין אותי
באותה עקביות מתריסה
בלי לשנות דבר.
כמו מי שנשבע לשמור על הקצב
גם אם העולם יקרוס מעליו.
והעיניים שלו
אותו מבט אוהב,
שקט, יציב,
מטלטל אותי ברכות שלו.
גם הזין שלו מושלם.
חם, חזק , קשיח.
שומר על אותה זקפה יציבה
כאילו נברא רק בשביל זה.
לרגע חולפת בי מחשבה
אולי זה בכלל תותב?
אולי הוא עבר השתלה?
הוא קולט אותי.
מרגיש אותי
אבל לא מתעכב על זה ולא מתנצל
פשוט ממשיך.
עשרים דקות.
שלושים.
ארבעים.
הקצב לא משתנה.
המבט לא נסוג.
האהבה לא נחלשת.
ואני רטובה.
רטובה בטירוף.
הכוס שלי מתהדק עליו בגלים חזקים וקצרים
יונק אותו פנימה.
רוצה עוד ממנו
עוד מאותו ז' עקשני.
בינתיים נגמרו לי המחשבות.
כי גם הן, בסוף, מתרוקנות.
ואני מבינה
אני לא בתוך זיון.
אני עמוק בתוך סשן של חינוך חושי.
שיעור באי שליטה על הסוגרים של הרגש.
והלב שלי פתאום מוצף באהבה
הכוס שלי רוצה כבר לגמור
לא מהתנודות,
לא מהמגע,
רק מהאהבה הזו.
ואני גומרת.
בבכי.
הדמעות פורצות החוצה כמו ממטרה בלי שליטה,
מטפטפות על הכרית,
מרטיבות לי את כל הפנים,
נמרחות עם הזיעה, עם הנשימה,
עם הרגע.
זו לא גמירה של גוף
זו התפרקות של לב.
הרגש גאה מתוכי בגלים,
ואיתו מגיעה ההבנה:
אני גומרת
רק כי הוא היה שם איתי
כל כולו.
נוכח.
קשוב.
בלי לברוח לשניה
בלי לסטות ,אפילו לא לרגע , מהתדר.
והאהבה הזו שלו,
העיקשת, האבהית, השקטה
היא שגמרה עליי.
זו הייתה גמירה מרגשת
האורגזמה הבוכייה הראשונה בחיי.