שדה פרחים

אני לא יודעת איך להרים את עצמי ואני גם לא ממש רוצה. אם פעם זה הרגיש פטאלי, היום אני יודעת שמחר בבוקר יהיה יותר טוב. יש בי מקום שמאשים את האומללות שלי בזוגיות הזאת, ואז מקום שמזכיר לעצמי שהייתי אומללה גם לפניה. אבל אני כן מרגישה את התנועה קורית, ומרגישה שיש דברים שמעכבים אותי בדרך לשם. אולי זה לא נכון. אולי זה נכון. האומללות הנוכחית דוחפת אותי אל עבר נקיטת פעולות שייטיבו עם עצמי, וזאת התנועה שאני רואה. יותר ויותר התקרבות לעצמי, רוך עם עצמי, עיניים טובות כלפיי. עכשיו נניח מה? לפני כמה שעות היה חיכוך בינינו ומאז אני במיטה קמלה, הולכת ודועכת ומתנתקת. סופסוף הקמתי את עצמי לחמם לי שאריות אוכל מגעילות מהמקרר, אצל אמא שלי אני לא מסוגלת לבשל. מה רציתי לומר בכלל. לא יודעת. אני לא עוצרת לשאול מה שלומי או מה יעשה לי טוב, לא מנסה לעצור את תנועת הקמילה. מאז שהחג התחיל רק בא לי שהוא יגמר, אתמול כל היום פיללתי שהיום יגמר, וגם בשעות האחרונות, שיגמר כבר היום. לא הייתי רוצה ככה, לא נשארו לי הרבה ימי חופש לפני שאני חוזרת לשגרה הדפוקה שלי, שבעזרת השם תהיה פחות דפוקה ועמוסה ורוויה בדברים שיעשו לי טוב ומנוחה. אמן. בכל אופן. אני חושבת שתכף אקח את כדור השינה של אמא שלי. היא קוראת לזה כדור שינה אבל באינטרנט כתוב שזה כדור אנטי פסיכוטי. כשהתחילה המלחמה היא נתנה לי אותו כשהייתי בחרדה איומה ומאז לקחתי אותו כמה פעמים כשרציתי להתנתק מהחיים. היא אומרת שרופא רשם לה את זה לשינה, אני לא שואלת שאלות מיותרות. פעמיים הבתזוג שלי התפוצצה עלי שלקחתי אותו, בינואר או בפברואר, התנהגה אלי כאילו אני מכורת הרואין. אני שמה לב לנטייה שלה לכעוס עלי מאד כשהיא דואגת לי. זה בלתי נסבל וסוגר אותי ומזכיר לי את אמא שלי שנתנה לי סטירה בכיתה ג כי הגעתי מאוחר מהלימודים והדאגתי אותה, וחרטה רמה נוספת של פחד ממנה. עם בת הזוג עכשיו זה פשוט גורם לי להירתע ממנה ולהסתיר ממנה. בפעמיים ההן הראשונות סיפרתי לה בין היתר כי רציתי שתדאג, או יותר נכון שתראה שכואב לי. זה חזר אלי כמו בומרנג לעין. לא עשיתי את זה שוב מאז, למרות שאני לא חושבת שזה דבר בעייתי, זה פאקינג כדור שרשמו אותו לשינה. בכל מקרה לפני שבוע וחצי היו שני לילות שגם עשיתי את זה וכבר לא סיפרתי לה. תחילת השקרים הוא סימן גרוע. לפני איזה חודשיים היה לנו ריב והיא רצתה ללכת לישון ולהתנתק והייתי כל כך מתוסכלת וכועסת ופגועה שהלכתי לבכות בשירותים ואז התחלתי לתת אגרופים לחבילת נייר הטואלט. כשחזרתי היא שאלה מה זה היה הרעש הזה ושיחקתי אותה כאילו אני לא יודעת. עכשיו היא נפגעה ממני ממשהו שאמרתי, מה זה היה? דיברנו בוידיאו, אמרתי שחשבתי להיפגש עם חבר טוב שלה כי אנחנו מתכתבים קצת, היא אמרה שזה מוזר לה, אח"כ אמרה שאני בכל מקרה אעשה מה שנראה לי. אמרתי כן, ככה אנחנו עושות דברים כאן, לא? והיא נפגעה. אמרה שהיא מבקשת שאפסיק להגיד לה דברים פוגעים, ושזה מרגיש שאני אומרת לה דברים כדי לנסות להכאיב לה בכוונה. האמת שאני פשוט מרירה ברמות קשות על הרבה מאד דברים. כאן לדוגמה מרירה על ההתעקשות החוזרת ונשנית שלה להוכיח שהיא אדם עצמאי בעולם ולא לקבל החלטות יחד איתי. איזה שטויות כל זה. מחר אני אתחזק ואגיד לה שאני לא רוצה לדבר כמה ימים. כל הזמן אני דוחה את זה, אבל אני פשוט לא יכולה, לא יכולה להיות בתקשורת האינסופית הזאת שהיא בעצם מיליון טריגרים כל הזמן. האמת היא שאני מרגישה ממש גרוע עכשיו, וחבל שאני לא יכולה להגיד לה את זה ושהיא תנחם. היא לא יכולה לנחם אותי כשהיא מטורגרת. אולי הפחד הגדול שלי הוא שניפרד ואני לא אהיה פחות אומללה. אותה סיבה שלא טיפלתי בכאבי הגב והבטן שלי בעשור האחרון, מהפחד הלא מודע שזה לא יעזור. אבל עכשיו כבר התחלתי דיקור ופיזיותרפיה פרטית. בגלל זה אני מרגישה תקווה לעתיד. עכשיו ספציפית לא, אבל היו לא מעט ימים לאחרונה שהלכתי לישון בוכה וקמתי עם מוטיבציה לחיות. אולי גם מחר יהיה כזה. לא ברור לי מה אני אעשה, כי אין תחבצ, ואני בעיר אזוטרית במרכז, ואמא שלי לוקחת את האוטו לטיול בדרום שאני תוהה אם כדאי לי להצטרף אבל גם אין לי באמת הרבה מוטיבציה לחיים עכשיו. אולי יהיה לי נחמד מחר לבד. אולי אצליח לאסוף כוחות לצאת לסיבוב בחוץ, או לעשות יוגה או משהו. עכשיו אני אמשיך לשקוע בתוך העצבות שלי, אסיים את תפוחי האדמה השרופים האלה, אבלע חצי כדור ואמשיך לראות את הסדרה שאני צופה בה בפעם הרביעית. מחר יום חדש, המשפט השגור ביותר בפי בשנה האחרונה. זה עדיף על "אין לי כוח" שהיה שגור בגיל 18. האמת, שזה באמת עדיף. כל הכבוד לי.

I wish I was high

אני חושבת שיש לי תחושה כשאני אצל ההורים שכל הזמן רוצים ממני דברים, אין לי אפשרות פשוט להיות, לנוח. אולי בין היתר בגלל זה התפתח מנגנון הניתוק והאין לי כוח לשום דבר, כדי שאוכל להיות בחדר שלי בשקט בלי לזוז. עכשיו נניח התחלתי להרגיש קצת חולה, ישלי טעם מחריד בפה ותשישות כללית, כאבי ראש ובטן. אבל המחשבה על לצאת למסיבה פתאום מחייה אותי. מעניין אם היה לי אוטו והייתי יכולה ללכת כאוות נפשי, אם זה היה משנה משהו. הייתי באה לכמה שעות ונוסעת הביתה. אולי הייתה בי יותר חיוניות כשאני מגיעה למשפחה, אולי אפילו רצון לעזור. אבל עכשיו זה רק מרגיש שכל הזמן רוצים לקחת ממני דברים, משאבים, ושאין לי שום דבר לתת. אולי אני אמדוד חום.

כל פעם שאני אצל המשפחה אני עייפה, תשושה, לא מרגישה טוב, בלי כוחות לשום דבר. הגיוני

אני מניחה שחיכיתי לדבר איתך כל היום, ועכשיו כשבאת עייפה ולא מתעניינת התאכזבתי, ואין לי מקום להביע אהבה כרגע. אני מרגישה איכשהו שאני מציבה יותר גבולות. שאלתי אם היא עייפה ורוצה שנגיד לילה טוב, כשהבנתי שזה לא הולך לכיוון שאני רוצה, של שיחה של התעניינות הדדית. במקום להמשיך לשאול אותה שאלות ולהתעניין בתקווה שהיא תתעניין בחזרה, או להביע אהבה בתקווה שהיא תביע כלפיי חזרה. אני לא במקום נותן כרגע כנראה. או יותר נכון, לא במקום נותן ללא תנאי, נותן בלי להרגיש קבלה ושזה יהיה בסדר. אני יודעת שהיא כנראה מרגישה לא טוב, היא כתבה לי שהיא כאן אם אני ארצה להיות מאד חיבתית ומביעת אהבה, ואמרתי שאני אדע איפה למצוא אותה. אני לא רוצה להיות מאד חיבתית ומביעה אהבה. רציתי לשאול אותה איך היה היום שלה, מה היא עשתה, איך היה לה, אבל לשאלות הקטנות ששאלות היא לא זרמה ולא שאלה חזרה, אז הבנתי את הוייב והבנתי שלא מתאים לי. מניחה שעדיין יש אשמה. אבל אין לי רצון לבחוש בכל דבר כזה ולדבר על זה עוד ועוד. ברור שהתנועה שקורית היא שאני נעה לכיוון המרחק ועכשיו היא מנסה לצמצם אותו. בכל אופן. הגיעה העת לישון. אני בכמ עייפה, ובכמ מלכתחילה היה בי צד שלא רצה לדבר, או אולי פשוט צד שציפה להתאכזב ממנה אז הוריד ציפיות

אני חושבת בעצם שהגוף שלי עדיין מאד בסטרס. נראה לי שלא טוב לי. מה עושות

לא הצלחתי לישון כל כך, החתול שנשארנו אני והוא לבד בדירה העיר אותי כל הלילה. השותפות נתקעות עכשיו בחול, היו אמורות לחזור היום. אתמול אחרי הפיגוע אמא שלי אמרה שהיא לא מוכנה שאני אסע היום באוטובוס הביתה, ואז אזעקות וגילינו שאחד השכנים נוסע לעיר הוריי ואסע איתו הבוקר. קיוויתי שיהיה לי חצי יום בבית, לפני שאני מגיעה לאבא שלי שמארח ולסיוט הזה שנקרא להיות באינטראקציה עם אשתו, ורגשות אשמה על זה שאני מסתגרת בחדר ולא עוזרת. אני נורא עייפה וגם בחוסר נחת והבטן שלי כואבת. נורא לא בא לי. למי בכלל יש כוח לערב חג? בטח שאין לי כוח כוח לאטרף ולחץ ומיליון אנשים. מזל שהטילים לא קרו היום, לא? לא חושבת שהיה מקום לכל ה50 אנשים האלה בממ"ד שפעם היה החדר שלי וכבר שנה הולאם לטובת האחיות הקטנות שלי. לא יודעת מה נכון לעשות, אני פשוט מאד לא רוצה להיות עכשיו שעות אצל אבא שלי עד הערב חג. זה אנוכי? האווירה שם מגעילה לי. בא לי לישון.

אני כל הזמן חושבת על עוד ועוד תוכניות שהיו לנו ועכשיו לא יקרו. זה מטופש, זה 3 שבועות, אבל אני אמרתי לה שאני לא רוצה להיות ביחד אם היא נעלמת עכשיו לחודש. ברור שזה לא מטופש, אלה הרגשות שלי. אני לא מצליחה להתגבר עליהם בשום צורה. היא אומרת שהיא לא מבינה למה היא הגורם שמקבל את הכעס הזה ולא המלחמה. היא לא נולדה פה אז היא לא מבינה, או שאולי אני נולדתי פה אז אני לא מבינה למה זה הגיוני לרצות לעזוב את המדינה בזמן מלחמה. ועדיין אני כל כך כועסת. למרות שאני מבינה את הבחירה שהיא עשתה ולמה היא הגיונית. ואני בכלל קצת קיוויתי שיהיה לי עוד זמן בלעדיה. אבל לא שלושה שבועות, ולא בזמן החגים, ולא בזמן שאנחנו חוגגות שנה. ואני כל כך כועסת. בא לי לעמוד לה מול הפרצוף ולצרוח. וכל הארס הזה יוצא ממני בהערות מגעילות, כאילו היא לא תקועה עכשיו באירופה ולא חוזרת הביתה. כאילו היא לא מרגישה חרא שהיא מפספסת את החגים עם המשפחה שלי ואת יום השנה שלנו. כאילו היא לא מרגישה לבד. אבל היא בחרה בזה, היא בחרה לקנות כרטיסים שהיא ידעה שעלולים להתבטל, היא בחרה לא לחזור כשהם התבטלו מהפחד שהכרטיסים עוד שבועיים לפגוש את ההורים שלה באיטליה יתבטלו. והיא שוב בחרה בדברים אחרים על פניי. אני אף פעם לא מקום ראשון. ככל שאני מתעסקת בזה יותר אני יותר כועסת. מרגישה כעס בכל הגוף שלי. ואני מוציאה את זה עליה. ועושה יותר נזק. אני מרגישה שאני כל כך שונאת אותה לפעמים. והכעס מרגיש מוצדק ומגיע לה. באלי לפגוע בה כל כך. אני לא מצליחה להשתלט על הכעס הזה.

מתחננת שהסיוט הזה יגמר

מרגישה כמו ילדה מפוחדת ביומיים האחרונים

גלים של כאב ובכי קורע

לפעמים גל בא ואני רוכבת עליו ועוברת לצד השני ויש שם רוגע

לפעמים כמו עכשיו אני נשארת מרוסקת