שדה פרחים

מרגישה כמו ילדה מפוחדת ביומיים האחרונים

גלים של כאב ובכי קורע

לפעמים גל בא ואני רוכבת עליו ועוברת לצד השני ויש שם רוגע

לפעמים כמו עכשיו אני נשארת מרוסקת

אני מטורגרת בצורה כל כך עמוקה, חרא עמוק עולה אל פני השטח, אבל אין ריפוי שבא עם זה. הפצעים נפתחים ואין מי שתהיה איתי לחבק אותם. לאט לאט אני מגלה איך לחבק את עצמי, גם בכאב העמוק נורא, אבל יחד עם היכולת להיות עם עצמי שמשתפרת, אני מגלה שאני לא רוצה לבד.

לפני עשר דקות סיימתי שוב להתייפח ולהרביץ למזרון ולהגיד שוב ושוב בראש שלי שאני לא רוצה יותר, אני לא יכולה יותר, אני לא יכולה יותר. ועברתי את הגל ואני שותה תה ורואה סדרה ומוכנה לגל הבא. כלומר חושבת טוב אולי אפשר להמשיך. כי אני אוהבת אותה, כי כשטוב טוב, כשכיף כיף, כי אנחנו עושות עבודה, כי אני אוהבת אותה והיא אוהבת אותי מאד. למרות שהרע רק מחמיר עוד ועוד, ההשפעה של הטריגרים חמורה יותר, הכאב שעולה לפני השטח בלתי נסבל, באמת בלתי נסבל. אם מישהו היה רואה אותי בכל אחד מהגלים האלה הוא היה חושב שמישהו מת, מישהו ממש קרוב אלי מת. חס ושלום. אבל מה שקורה זה שחרדת נטישה ממש נוראית מתעוררת, כנראה, משהו כזה, קשה להסביר את הכאב הזה, אין לי מילים, הוא פשוט שוטף אותי, והתחושה הכל כך עמוקה של להיות לבד, של לא רואים אותי, של עומדים מולי בפנים חתומות בזמן שאני בוכה. אני לא מצליחה לצאת מהקשר הזה, לסיים את הקשר הזה. יש בי חלק שנאחז בו חזק, אני לא מבינה בה. שכל הזמן נאחז בדברים הטובים ולא משחרר אחיזה, כאילו הנחתי איזה דמיון מול העיניים ואני לא מצליחה לראות את המציאות. עם כל הכאב הנוראי הזה שמתעורר, כל פעם שאני מנסה למצוא אצלה נחמה התחושות שלי רק מחמירות כל כך. אני מבינה שהיא לא מערכת תמיכה בשבילי, היא לא יכולה לספק תמיכה בשבילי, היא לא הסלע ולא הבית שלי. הדבר הזה שאני כל כך רוצה, לעשות בית עם מישהי, הפנטזיה על להצליח לעשות את זה איתה. אבל עכשיו, בהווה, בשנה הזאת שחלפה, זה לא קורה. עזבי בית לא קורה, אני מרגישה כל כך רע. ביממה האחרונה אני פשוט לא מפסיקה לבכות. אני מרגישה כל כך לבד ואני לא יכולה לפנות אליה לתמיכה. אני מרגישה כל כך הרבה עצב על מה שאנחנו לא מצליחות להיות אחת בשביל השנייה. וזה עצוב אוף, זה פאקינג עצוב, שתי נשים שמרגישות שאין להן מקום בעולם, אין להן בית, ואנחנו לא מצליחות לעשות אחת לשנייה מקום, רק להחמיר את הקיום. כל כך רע לי. כל כך כל כך רע לי. ואני פשוט לא מצליחה לסיים את זה, אני לא מצליחה. כל הזמן חושבת על הדברים הטובים. או עובר הגל המטורף הזה של הכאב ואני אומרת טוב אני יכולה לנסות עוד. וכל כך בא לי שהיא תהיה כאן בשבילי, שהיא תראה אותי בכאב הזה ותאהב אותי, שתיתן לי להישען עליה, שתישען עלי. כל כך באלי, אני יודעת כמה היא רוצה, אבל אני לא חושבת שהיא יכולה. ואני לא חושבת שאנחנו יכולות לעשות את זה אחת בשביל השנייה. אבל כמה אפשר לדבר על זה. עוד רגע יש לנו שנה ואני לא רוצה לחגוג שום דבר. אני כל כך סובלת, כל כך רע לי, ואני לא מצליחה לעשות שום דבר בקשר לזה. אפילו ספייס אני לא מצליחה. ואני כל הזמן מואשמת בזה שאני קרה או ביקורתית או לא פגיעה. אני לא מצליחה להתקיים אני מרגישה שאני נחנקת. כל כך רע לי.

אני לא יודעת מה קרה, אני ביקשתי לא לדבר, אבל מאז אני לא מפסיקה לבכות, והאדמה של הלב שלי רועדת מפחד, והלבד כל כך לבד, כל כך לבד

כמה בקלות כואב לי הלב

אני לא רוצה להיות לבד יותר

לילה אחרון לבד כאן. אולי בגלל זה אני לא רוצה ללכת לישון. מחר היא באה למרכז מדיטציה שהייתי בו לבד ב8 ימים האחרונים. היא נזקקת עכשיו לאהבה ולפניה דרך ארוכה, נתתי לה את האהבה שהייתה לי לתת לה כרגע. בשלב מסוים זה לא הספיק. נכון, זה כואב להזדקק לאהבה ומי שמולך לא יכול לתת לך אותה. אף פעם לא הייתי כאן בזוג, אני לא יודעת איך זה יהיה. פוחדת על הלבד שלי שכבר לא יהיה לבד, הבקתה הקטנה הזאת שהייתי בה עם עצמי. פוחדת על הביחד, לא יודעת על מה אני פוחדת עליו, דווקא יותר בא לי לבד כרגע מאשר ביחד. היוצרות מתחילות להתהפך ואני מוצאת שוב את המרחק שלי. חשבתי שזה מה שרציתי, לא להיות תלויה, אבל זה לא משמח אותי. אני רוצה להיות תלויה, רוצה להזדקק, ושיהיה שם מישהו שיהיה יציב ואיתן. אין לדעת מה יהיה בשבועיים הקרובים. כרגע מרגישה מאד רחוקה רגשית, אבל גם יש בי שמחה והקלה לראות אותה מחר בצהריים. וגם רצון לעשות מלא דברים לפני שהיא באה, ללכת לשחות בים, לעשות מדיטציה או שתיים, לסדר את הבקתה, לעשות יוגה, שיחת עבודה. אצטרך לוותר על לא מעט דברים כאן. עצובה על הלבד שלי שהגיע לקיצו. קצת רוצה שתלך לישון באיזה אוהל ותשאיר אותי לבד בבקתה שלי. לול. אולי זה יקרה. פוחדת גם על רצון בביחד שהיא לא תוכל לספק, למרות שכרגע הכוח נמצא אצלי. לי יש רוטינה וקצת חברים פה, ואני טובה מאד בלהיות לבד במרכז מדיטציה, מאחוריי רפרטואר של כמעט שלושה חודשים. אבל להיות בחיכוך ומרחק עם בתזוג במרכז מדיטציה, זה עוד לא קרה לי. רק פרידה כואבת מאד לול. טוב אף אחד לא אמר שיהיה פה חיכוך ומרחק, אולי משהו כאן יאפשר לנו לדבר סופסוף ולהשלים את הפער הזה של השבוע וחצי האחרון שהיינו חרא. היא אמרה שאם אני אפרד ממנה כאן היא תכעס עלי מאד. האמת היא שכל מה שאני חושבת עליו בשבוע וחצי האחרונים הוא פרידה. ברור לי שהמקום הזה יעשה לנו משהו, ישנה משהו, כזה הוא. אינטנסיבי ומטלטל ומאיץ תהליכים. בשבוע האחרון כל כך הרבה רגעים התפללתי כבר לכוחות ואומץ להיפרד, אז לראות אותה מחר בידיעה שהיא באה לשבוע או שבועיים בו נהיה יחד זאת תחושה מוזרה. ההבנה שהיא מבחינתה עדיין בזוגיות שהיא רוצה להיות בה, עדיין חלק מזוג, ואני לא הרגשתי חלק מזוג לרגע בשבועיים האחרונים. ההבנה כמה היא בעצם נזקקת אבל לא מסוגלת להרגיש או להראות את זה, וזה יוצא לה בדרכים שזה יוצא לה (כמו שזה יוצא לי בדרכים שזה יוצא לי). חוסר רצון להיות במקום הזה יותר, המתחבא, הנוטר, המסתגר. לאט לאט אני מתעייפת. זוכרת שמה שלא יהיה יהיה בסדר. אין טוב או רע, יש את מה שקורה. ואני אעשה את מה שאעשה לפני שהיא תבוא ויהיה בסדר גם אם לא יהיה מושלם. שחיתי וטיפסתי והלכתי כל יום בשלושת הימים האחרונים וזה היה לי נעים, הרגשתי את הגוף שלי חזקה. מקווה שאצליח גם מחר. נצטרך לדבר על תיאום ציפיות בין כל שאר השיחות שאנחנו צריכות לנהל, סביב צרכים ורצונות והתנהלות של הלבד ביחד. מה קורה אם אני רוצה לים והיא לא. לא יודעת אם אני בכלל רוצה להתנהל כחלק מזוג, כשאני לא מרגישה זוג. הנטייה והרצון שלי להתחשב בבת הזוג שלי, בדיסוננס עם התחושה שאני לא מרגישה בזוגיות בכלל, ולא מרגישה שנותנים לי קמצוץ ממה שאני נותנת. אולי אני מגזימה, דווקא בזמן האחרון אני מרגישה אותה יותר נותנת, רק עד לנסיעה הזאת שאני עשיתי דברים כדי להרחיק אותה. טוב אולי פיפי אחרון ולנסות לישון

קצת בודדה

קשה לי להיות איתי בתוך זה

וסת כואבת, גוף בחרדה, קשה למצוא מנוחה בתוך זה

אלך לאכול אגוזים ופירות יבשים

אני האמא ארזתי לי הילדה

אני נעלבת שהיא לא באה אלי

אז אני באה אליה

ואז אני נעלבת שהיא לא באה אלי קודם

היא אומרת שאין לה הזדמנות להתקרב כי אני כל הזמן מתקרבת ומתקרבת, אין מספיק מקום בשביל לעשות צעד

אבל לי זה כל הזמן רחוק

האמת היא פשוטה, אני רוצה יותר ממה שהיא רוצה, יותר ממה שיש לה לתת

וזהו זה

בלי כעס או תחושות אשמה, זאת פשוט האמת

ועדיין אני נעלבת כל הזמן

ובכלל, זה פשוט עצוב

אני יודעת ששנים אני אומרת שאהבה זה לא מספיק

אבל השנה הגיעה העדות החזקה ביותר

יש לומר שאני יומיים במרכז מדיטציה שהייתי בו לפני שלוש שנים ונעים לי מאד ואני רגועה הרבה יותר

זה פשוט הלילות קשים יותר, בודדים יותר

מחכה שהרכבת לנתבג תתחיל לזוז. הייתה פגישה טובה עם הפסיכולוגית בעצם. בכיתי בה הרבה אבל היא עזרה לי לחזור לעצמי שזאת הסיבה שסימסתי לה אתמול ב11 בלילה ושאלתי אם יש לה זמן היום, אחרי כמעט חודש וחצי שלא התראינו. הרגשתי שאני מאבדת את עצמי, שאני צריכה להצדיק את עצמי כל הזמן, שאף אחד לא בעדי, לא רואה שקשה לי ושאני לא מנסה להרע. גם אני לא הבטתי בעיניים טובות. וידעתי שאם יש משהו שאפשר לסמוך עליו עם הפסיכולוגית שלי זה שהיא תהיה בעדי, וכך היה. היא אמרה שהיא חושבת שאני צריכה לנסות להניח בצד כמה שאפשר את הבתזוג בשבוע הזה ולהתרכז בי, בקשר שלי עם עצמי, במה אני רוצה ומרגישה. כל הזוגיות היא מנסה לומר לי את זה, אבל טיסות לחול הן דבר מזוקק. מאורע מיוחד. כל כך הרבה משאבים מושקעים בזה. מסע של 15 שעות ליעד, כסף של חודש של קריעת תחת בעבודה.

בזמן האחרון אני מרגישה שאני מאבדת את עצמי. שיש איזו יריעת פרספקט עכורה ביני לבין עצמי ואין לי גישה אלי. אתמול בטיפול אמרתי את זה ובכיתי. הרגשתי שזה בגלל שאני מרגישה כל הזמן לא בסדר, זאת נקודת ברירת המחדל שלי אבל בקשר אני מרגישה את זה ממש חזק. שהתגובות שלי אליה לא בסדר, שההתגוננות שלי לא בסדר, שהכעס לא בסדר. שהקושי שלי להיות פגיעה לא בסדר. אז איך אני יכולה להיות בעדי אם אני לא בסדר? מי שלא בסדר צריך להיענש, ככה מלמדים בתרבות הזאת. ואז הילדה הקטנה הפגועה נשארת לבד בפינה כועסת ופגועה כי אף אחד לא בעדה.

הבאתי 4 סקצ'בוקים שונים. אחד מחברת כתיבה, אחד ספרון קטן שאני עושה בו שרבוטים, אחד ספרון מוארך שאני אוהבת לצייר בו טבע, ועוד סקצ'בוק a5 שאמרתי ננסה לצייר בו גם דברים יותר גדולים כי השרבוטים שלי תמיד על ניירות קטנים. הבאתי גם רקמה עם 2 מחטים ומספרי חוטים, יש מצב שיחרימו לי את זה בשדה אבל נתפלל לטוב. הבאתי 2 ספרי קריאה, אחד פילוסופי פואטי בשם 'הפואטיקה של החלל", שאני מנסה לקרוא כבר הרבה זמן, ועכשיו הרגיש כמו הרגע הנכון, ועוד אחד בשם "לא סוף העולם" על תיבת נוח מנקודת מבט נשית, אמור להיות קליל וחשבתי שיתאים בדיוק לעניין הגובר שלי באפוקליפסה. הבאתי גם ספר שירה אחד, שיהיה, הוא דק. הבאתי כמות נשנושים למשפחה קטנה, 3 סנדביצים עם מקושקשת טופו וגבינה שווה, שקית מלאה אגוזים וגרעינים, שקית מלאה פירות יבשים (לפני שיצאתי הוצאתי חצי כי הגזמתי, הכמות שנשארה עדיין מוגזמת), עגבניות שרי, ענבים, שוקולדים. דברים נחמדים. אני מרגישה שמדגדג לי הפואטי יצירתי, על כן כל דברי היצירה, חשבתי שזאת תהיה הזדמנות טובה להתמסר אליהם. כל האוכל גורם לי להרגיש נחמד, אני משערת שישאר כחצי בסוף המסע הזה, אבל לא נורא. אה הבאתי גם קצת ליצ'י שנשאר לי. 

הרכבת יצאה לנתבג ותכף אני אהיה שם. יש תחושה חזקה של לבד, בתקופה שאני חושקת בביחד. אני חושבת שיהיה נחמד לכתוב לי כוונות למסע הזה, של השלושה שבועות, בגלל שאני באופן כללי לא מרגישה כל כך מחוברת לכלום. גם שנה שעברה כשטסתי לשלושה שבועות בפורטוגל הרגשתי שאני לא מחוברת לכלום, שאני בקושי מרגישה משהו. הצלחתי למצוא שם עדיין רגעים יפים, ליקטתי אותם. אולי אמצא לי רגע לכתוב כוונות למסע מתישהו. חושבת שזה יהיה קשור בלהיות איתי. להיות איתי.

אה הבאתי גם תהילים. התהליך שלי בלימודים השנה הוביל אותי לקרוא הרבה תהילים ולחקור פסוקים מסוימים, וביקשתי מאשתו הדתייה של אבא שלי שתיתן לי ספרון תהילים באיזה שלב. הוא בגודל מושלם ואני אוהבת אותו, אפילו שלא יצא לי לקרוא בו הרבה, רק באינטרנט. חשבתי שבתקופה הזאת יהיה לא רע לקחת איתי ספרון תהילים.

נזכרת ברגע שכתבתי כאן שנה שעברה כשהייתי בפורטוגל, באוהל בגשם, ועל האדישות שהרגשתי, אבל כמה נעים היה להיות מוקפת בטבע. בעצם שכחתי שאני הולכת בקרוב מאד להיות מוקפת בטבע. מצפה לזה.

מי ייתן והמסע הזה הלילה יהיה קל ואצליח גם לנוח בו לפרקים. אינשאללה 

למה אני בוכה ככה ביום של הטיסה

מתי כבר אני אקבל וסת

דחוף

לפחות זה מרגיש שזה מקרב אותי אלי הרבה יותר

סיימתי פגישה עם הפסיכולוגית והיא הציעה לי להיות איתי עכשיו, להיות בעדי

סיימתי והבתזוג כתבה לי הודעות וניסתה להתקרב כשעכשיו אנחנו ברע והיא עומדת להמריא, לא יכולתי להיות פתוחה לזה אז בילפתי ורק רציתי להיות לבד, אבל גם אני רוצה שיהיו קרובים אלי

זה בסדר אני מבינה

ארגונים אחרונים ואז לרכבת עוד שעתיים