שדה פרחים

לפעמים זה מרגיש שאם אני אוריד את החומות שלי נהרות של עצב והזדקקות יתפרצו ויטביעו אותי. או יטביעו את מי שלידי והם ילכו ואני אשאר לבד. אבל גם עם החומות אני לבד.

אני חושבת שההבדל בין לא יכולה ללא רוצה הוא משהו לתהות לגביו. אני חושבת שגדלתי עם הנחת המוצא שאין דבר כזה משהו שאני לא יכולה, אני יכולה לעשות הכל. זה נובע מיכולות יוצאות דופן ותוצאות בשטח שהוכיחו לי שכל מה שאני רוצה אני מצליחה לעשות. וגם איזו אמונה שהושרשה בי, אני חושבת מאבא שלי, שכל מה שאני רוצה אפשר למצוא דרך, זה תמיד אפשרי, פשוט צריך להתאמץ מספיק חזק, ואני יודעת להתאמץ חזק במידת הצורך. איזו אמונה אומניפוטנטית ביכולות שלי ובגורל שלי.

אני חושבת על זה עכשיו בהקשר של זוגיות. תקופה ארוכה אחרי הפרידה של לפני שלוש שנים בדיוק, הפסיכולוגית שלי הביאה את ההצעה מרחיקת הלכת שאולי לא רציתי להיות איתה יותר, ובגלל זה נפרדנו. עד אותו רגע התיאוריות שנוגעות לפרידה היו שנכשלתי ביג טיים, שנמנעתי, התרחקתי, לא תקשרתי, נעלמתי, גרמתי לה סבל וצער וחרדה אינסופית, ואז נפרדתי ממנה בחו"ל. נרטיב מטלטל, כמובן שהוא לא המציאות גם לפני התאוריה של הפסיכולוגית, או לפחות חלקיק מהמציאות. המחשבה שלא רציתי להיות שם הייתה לי זרה.

לפני שנה וחצי סבתא שלי נפטרה. היום שהודיעו לי היה מבלבל. היו לי הרבה תוכניות לאותו יום, לפגוש חברה, ללכת לסדנת כתיבה, ופתאום לא הייתי בטוחה מה עלי לעשות, איך לפעול. להישאר בבית? לנסוע לאמא שלי, שאמרה לי שאני לא צריכה לבוא לפני ההלוויה? לפגוש את החברה וללכת לסדנה? התחוורה לי הידיעה שאני לא יודעת מה אני רוצה לעשות, ושזאת לא שאלה שאני שואלת את עצמי כל כך. יש את הדברים שאני צריכה לעשות, בין אם מסיבות שהוכתבו לי מבחוץ על ידי המסגרת, ובין אם כי החלטתי שזה מה שאני צריכה לעשות כדי לעשות לי טוב/להתקדם/כי ככה זה טוב. כשפתאום היה כאב כל כך גדול שהוריד אותי (או העלה אותי) לנקודה שבה לא הייתי צריכה לעשות שום דבר שאני לא רוצה, עמדה בפניי השאלה: מה אני רוצה? מבלבל מאד.

יש בתוכי איזו דיכוטומיה פנימית ונסתרת מפניי רוב הזמן שקשורה בכישלון והצלחה. עובדה, כשאני מוצפת מספיק, ולפעמים רק מעט, עולה לפני השטח התחושה שאני כישלון ונכשלת בכל. מעניין ביחס להתחלה, נכון? האמונה האומניפוטנטית שאני יכולה לעשות כל מה שיחפוץ לבי. מבלבל גם ביחס לעובדה שהצהרתי שאני לא יודעת מה חפץ לבי. אולי יש שם הבדל שאפשר לעמוד עליו, בין מה שאני חושבת שאני צריכה לרצות, לבין מה שאני רוצה באמת. בכל אופן, כישלון. אני חושבת שהתחושה הזאת כל כך צובעת את הכל, יחד עם התחושה שאני כל יכולה, שזה לא מאפשר לי להביט בצורה פשוטה בפעמים שאני באמת לא מצליחה במשהו. המחשבה שאני לא יכולה לעשות משהו לא יכולה לעלות על הדעת, ואם אני נכשלת במשהו, זה רק כי לא ניסיתי מספיק, או לא *רציתי* מספיק. ואז יש הנחה מובלעת שאני רוצה את הדבר הזה, או אולי זאת הייתה הנחת בסיס. ונניח שבהתחלה באמת רציתי, תחושת חוסר ההצלחה בו וההתעקשות שאין דבר שאני לא יכולה לעשות לא מאפשרים לי לבחון האם הרצון השתנה, או אפילו להעלות על הדעת שאפשרות כזאת אפשרית. יחסים מעניינים נחשפים בין רצון ויכולת.

אם אני חוזרת לזוגיות הנוכחית שלי, משהו שנסתר מעיניי הרבה זמן הוא שאני לא מצליחה. אני לא מצליחה לעשות לעצמי טוב, לא מצליחה לעשות לה טוב, לא מצליחה או לא יכולה להפחית את הרגעים שבו אני מטורגרת ונשלחת למנגנוני ההגנה שאני רואה שפוגעים בה. לא מצליחה או לא יכולה. וזה משהו שקשה לי להעלות על הדעת. ההנחה המובלעת היא שאני לא מנסה מספיק, או לא רוצה מספיק. וההנחה הזאת תקפה גם עלי וגם עליה, אוהו בטח שעליה. אולי זה אחד הגורמים המובילים לכעס ולפגיעה שאני חשה, שאם היא הייתה מנסה מספיק, או רוצה מספיק, או אוהבת מספיק, היא לא הייתה עושה את הדברים האלה שפוגעים בי כל כך. לעומת המציאות שבה היא כנראה פשוט לא יכולה, היא אדם אחר שרואה ופועל בצורות אחרות. עוד אמונה שבאה כאן חזק זה שהיא פשוט לא יודעת ולא מבינה, ואם אני אגרום לה לדעת היא תהיה יכולה. ידע מוביל ליכולת. קשה לקבל את העובדה שלא יכולות. ואז איפה נכנס פה רצון? אני יודעת שההנחות המובלעות האלה הן כנראה לא נכונות. היא אוהבת מאד, היא רוצה מאד, והיא גם מנסה מאד, למרות שמאד קשה לי לראות את זה, דבר שפוגע בה מאד. ואיפה הרצון שלי? זאת שאלה שקשה לי להתייחס אליה, למרות שהיא הסיבה שהתחלתי לכתוב את הפוסט הזה, ואולי היא גם הסיבה שהארכתי במילים לפני שהגעתי לשאלה עצמה. אני יודעת שאני אוהבת אותה מאד, אני לא מרגישה את זה עכשיו ברגע הזה כי רע, אבל אני יודעת שזה כנראה עדיין נכון. אני יודעת שרציתי להיות איתה, ואולי על זה מתבססות המחשבות על רצון ברוב הפעמים, על היסטוריית הרצון, רציתי בעבר, רציתי בהתחלה, רציתי עד לא מזמן, אז כנראה שאני עדיין רוצה. אני יודעת שגם היום יש לי רצון להיות איתה, אבל מה זה הלהיות איתה? יש לי רצון להיות איתה במציאות יותר טובה, רצון שמבוסס על תקווה או פנטזיה, כי כרגע רע מאד, ובעצם אף פעם לא היה כל כך טוב. אני רוצה להיות איתה, אבל אני לא באמת רוצה להיות איתה כמו שהדברים נראים עכשיו. אז זה חוזר למקום של אם ננסה מספיק חזק נצליח, נוכל, נלמד. נעשה שנצליח. אני יכולה הכל הרי, לא? ומתי מודים שלא יכולים, באיזה רגע? אולי משהו טוב יקרה, אם ארפה ואגיד שאני לא יכולה, לפחות לא כמו שניסיתי עד עכשיו, שאני לא מצליחה, שאני נכשלת. להודות בכישלון, לוותר על ההתעקשות, על האגו. וכן התחלנו טיפול, דבר שרצינו ולקח לנו זמן רב מרגע ההחלטה, אולי בגלל הקושי להודות שאנחנו לא מצליחות, לא יכולות לבד, בלי עזרה. לבקש עזרה, להודות שאני לא יכולה, זה קשה מאד. אז הנה, אנחנו בטיפול, אנחנו נעבוד קשה ונצליח, אני יודעת לעבוד קשה. אבל בא לי לעבוד קשה? אני לא יודעת, אני לא בטוחה. הפערים בין מה שאני יכולה, למה שאני לא יכולה, למה שאני רוצה, למה שאני רוצה אבל נמצא רק בדמיון, הם מאד מבלבלים.

ברגעים שאני הכי זקוקה הכי אין

קשה לי לנשום היום

קשה לי לנשום היום

לפעמים הצורך באהבה כל כך מכלה

אני רוצה להקיא

אין אנד אאוט אוב דיסוציאציה מאז שכתבתי את הפוסט האחרון

נהגתי הביתה בהצלחה ואף חניתי במקביל על הוואן בהצלחה מירבית

היא נראתה כמו ילדה קטנה ומפוחדת כשאמרתי לה שאני הולכת

אין לי איך לנתח את הסיטואציה וקשה כמה כבדת משקל היא מרגישה

מנסה להאחז במקום שמרגיש שהוא עמד בשביל עצמו ועשה בשבילי מה שהיה לי נכון, גם אם יש חלקים שמרגישים שזה לא היה נכון

בעיקר מנסה לשהות בתוך המורכבות והסתירה של כל התחושות שחיות בי

וגם לשהות בניתוק ומחנק ובצורך להקיא

קשה לי לנשום

מרגישה צורך עז לעמוד על הגבולות שלי

לא יכולתי לסבול להיות במיטה עם מישהי שלא רוצה לחבק אותי, אז הסרתי את עצמי מהסיטואציה

מחר יום חדש למרות שכל יום מפחיד אותי

צעד צעד

בכל הזמן שהיינו יחד ורבנו כשהייתי אצלה, מעטות הפעמים שלא בדקתי אוטובוס או חיפשתי טרמפ שיחזיר אותי הביתה. אבל אף פעם לא הלכתי, תמיד נשארתי. עכשיו כבר שמתי את כיסוי האוזניים וכיסוי העיניים וניסיתי ללכת לישון ואני לא מצליחה, המזגן שלה מטפטף ואני שומעת אותו מבעד לאטמי האוזניים, הלב שלי פועם בכעס מעוד תחושת דחייה. דווקא הפעם אני עם האוטו של אמא שלי ואני במילא אמורה להחזיר לה אותו מחר סופר מוקדם. הראש אומר לכי והלב והגוף לא מצליחים, למקרה שאני אקבל עוד קצת אהבה. אני רוצה ללכת מפה שתראה כמה אני פגועה וכועסת, לעשות לה דווקא, אבל גם כי אני לא רוצה להיות כאן עכשיו. הדווקא לא מנותק מהרצון הכן לא להיות כאן. אני לא מצליחה לשחרר את הדווקא. אני לא מצליחה לא לצאת מפה בעצבים. לא שאני מצליחה לצאת מפה, אני לא מצליחה ואני גם לא מקבלת אהבה כמו שאני צריכה. אני פשוט לא מצליחה לצאת מכאן. הראש אומר לא טוב לך אבל הלב והגוף כל כך רעבים לאהבה, אפילו שאני בקושי מקבלת אותה פה. ומה כבר קרה, לא קרה כלום, כל מה שהתחיל את זה היה כלום. אבל אנחנו מדרדרות למפולת שלגים הזאת ולא מצליחות לצאת ממנה, אף אחת לא יכולה להיות הראשונה שיוצאת, אין לי כוח יותר. אני מסתכלת על עצמי מהצד ואומרת, את כל כך מסוגרת וכועסת כל כך הרבה מהזמן, למה את עושה את זה. אני לא מצליחה עכשיו לעשות את הצעד של לקום וללכת לאוטו ולנסוע. איך אני עושה את זה. צעד אחרי צעד אני מניחה. פחות שזה ידרדר את הכל, אני פשוט כל כך לא רוצה להיות כאן.

האוטובוס נסע ליד הים וחשבתי לעצמי, אני שונאת את החיים שלי. לפני כן הוא שבק חיים אז רצתי לאוטובוס אחר שלא הגיע ואז חזרתי לאוטובוס המקורי כי עבר מספיק זמן כדי שיגיע אחד חדש וכל הזמן לחץ אטומי וכואבת לי הבטן דקירות מהלחץ של כמה שאני מאחרת לעבודה. למרות שמה זה משנה. הרחמים העצמיים בנו מגוריי קבע בתוכי. השנה הזאת הייתה מחורבנת והשלוש שנים האחרונות היו אומללות והדבר היחיד שיצא מהן זאת אמנות יפה שהקרבתי בשבילה את הגוף ואת השפיות שלי אז מה זה בכלל משנה. אני שונאת את החיים שלי ואני לא יודעת מה לעשות כדי לעשות שיהיו יותר טובים לי. כובד כל הדברים שאין לי מוחץ אותי, בתזוג שתאהב אותי כמו שאני צריכה, משפחה להרגיש חלק ממנה, זמן פנוי, חשק למלא אותו בדברים שעושים לי טוב, מוטיבציה לטפל בגוף שלא מפסיק לכאוב ולצבור מכאובים. אני לא מצליחה לצאת מהבור של העצבות והרחמים העצמיים. כואב לי עלי, עצוב לי עלי. אתמול בכיתי על הילדה השמחה שאין לה מקום בעולם ושלא נתנו לה להיות וגם אני לא מצליחה לתת לה להיות. אי אפשר להיות שמחה כשנמצאים במלחמה אינסופית, צריך להיות על המשמר כל הזמן וצריך להיות מוכנה לברוח ובעיקר להלחם. הכל כואב לי. הפער בין מה שאין למה שהייתי רוצה כואב לי.

אני מתחרטת שבאתי לפה

הדבר שהכי קשה לי בעולם זה להיות תקועה במקום שאני לא יכולה ללכת ממנו

זה עושה לי גירוד בכל הגוף

הימים מתחילים בכעס שמהמם אותי, לפעמים יש בכי בשלב מסוים, ואז ריקנות, ריק, נמנום, אפתיות. הבכי עוזר אם הוא מגיע, פורקן. אין לי עוד פורקנים

אלוהים הקשה את לבי

קמתי עם לב מלא שנאה וכעס שלא עוזב אותי ומקשה על הנשימה

אני חושבת שהוא מכאיב לי בבטן