שדה פרחים

לא יודעת מה לעשות עם עצמי

לא יכולה להזיז את עצמי לשום מקום, לא יודעת איך לחזור אם אלך, הגוף שלי כבד

יצאתי החוצה, מישהי למטה קראה בשם שלי, חשבתי שהיא ישראלית אבל היא קראה לילדה הודית קטנה

חשבתי אולי לקחת גם כדור שינה ולסיים את היום הזה, אבל אין לי רצון לסמם את עצמי בניגוד אליה

חשבתי שאוכל ארוחת ערב אבל גם לזה אין לי כוח

אין לי כוח ללכת להביא את האטמי אוזניים שלי והכיסוי עיניים שבלעדיהם קשה לי לישון, במיוחד עם כל המוזיקה באזור, בגלל זה אולי לקחת כדור שינה זה לא הרעיון הכי גרוע, רק לילה אחד

הרגשתי כל כך טוב אחרי הויפסנה, ואז עם ההודית, היו ימים שהרגשתי כל כך בחיים

ועכשיו אני מרגישה כל כך כבדה

אני יודעת שהכל חולף וזמני, הכל חולף

גם זה יעבור, כמו כל מה שעבר כבר

אוף

כל היום היו רגעים שהתחלתי לבכות מכאב עלי. כאב על מה שאני רוצה ואני לא מקבלת, ועכשיו רק הרחקתי את עצמי מלקבל. במקום להגיד מזמן שאני רוצה לפתוח את הקשר ואולי לקבל מעט ממה שרציתי, מעט מסוג הקרבה שרציתי, עכשיו זה רחוק שנות אור ממני. התקרבנו בשעות האחרונות, וחיבקתי אותה וליטפתי לה את הראש ואמרתי שאני אוהבת אותה, ואז התחלתי לבכות כי רציתי לקבל גם את זה. וזה לא שלא קיבלתי את זה לפני, אבל לא ממש, לא ככה. ועכשיו איך אני יכולה לדבר על איך שאני מרגישה? כל התחלה של דיבור על למה עשיתי את זה או פשוט לדבר על מה שקרה היא התחילה לבכות ללא שליטה בכאב אדיר. היא אומרת אני לא רוצה לחשוב על זה יותר, אני לא רוצה לחשוב על זה, על מה שעשית או לא עשית איתה. החיים שלי נשמעים כמו פאקינג סרט עכשיו. איך אני תמיד נכנסת למצבים האלה? לא ציפיתי להרגיש ככה, שיעלו לי התחושות האלה סביב להרגיש אהובה. אני אוהבת אותה מאד, והיא אוהבת אותי מאד, והיא החברה הכי טובה שלי, אבל אובייסלי חסר לי. חסר לי מאד. חסר לי חום מסוים, עיטוף מסוים, תחושת נחשקות מסוימת. זה גורם לי להרגיש מאד נמוך. זה עושה לי חשק לסמס להודית לדבר איתה, להתנחם פה, אבל אם הבת זוג שלי רק תגלה זה יהיה כנראה הסוף. או לכל הפחות יכאב לה במידה שלא תיאמן. אני מרגישה שאני לא רוצה לעשות יותר את הדבר הנכון לאנשים אחרים. כל הזמן לשמור על הרגשות של אחרים ובגלל זה לא לדבר על איך שאני מרגישה, מה שאני רוצה. מרגישה שנפל עלי דאון רציני עם בוא החושך.

שאלתי אותה אם להישאר לישון או לחזור לגסטהאוס שלי. המיטה פה הרבה יותר נוחה מהמיטה שלי שהכאיבה לי מאד. חסרים לי פה כמה דברים לשינה, וגם יש שתי שמיכות שאני לא בטוחה שיספיקו לשתינו. היא כבר לקחה כדור שינה ונרדמה לא מזמן. היא לא ממש אכלה כלום כבר איזה 36 שעות. אני לא מצליחה לגרום לה לאכול. היא אוכלת תות מיובש אחד בבוקר ובערב כדי לקחת אנטיביוטיקה. אני עייפה מאד. אני עצובה מאד. אני רוצה שמישהי תדאג לי ותאהב אותי. אני מתפתה מאד לכתוב להודית, רק כדי לקבל קצת חום ואהבה, אבל זה פשוט רעיון גרוע להחריד. נשאר להישאר עם הרגשות שלי. 

קצת באלי לישון לבד הלילה, אבל קשה לי לעזוב פה. חשבתי ללכת להביא דברים ולחזור, זרת אופציה. וגם המיטה הזאת הרבה יותר נוחה. וגם היא צריכה לנעול אחריי מבפנים, והיא לא יכולה לעשות את זה עכשיו כי היא ישנה, אז אני לא כ"כ בטוחה מה לעשות. אני לא רוצה להשאיר את הדלת לא נעולה כשהיא ישנה, גם כי היא נפתחת כשהיא לא נעולה.

כואב לי הלב.

שאלה המטפלת הזוגית, ואני יודעת לאיזו תשובה היא ציפתה.

הדברים שלא אמרתי - אני מתחרטת שלא דיברתי על לפתוח את הקשר לפני חודשים, שלא דיברתי על הפטאליות של החסכים שלי במיניות ובחום בקשר לפני שנתיים, שלא התקשרתי אלייך באותו בוקר ואמרתי שיש מישהי שנדלקתי עליה ואני רוצה לעשות איתה משהו. אני מתחרטת שפגעתי בך.

אבל אני יודעת שאני אמורה להתחרט על זה שעשיתי את זה, להגיד שלא הייתי צריכה לעשות את זה. אני אמורה לספוג את ההאשמה שמוטחת בי. אני אמורה להרגיש כמו נבלית. אז אני אומרת את מה שהיא רוצה לשמוע כי להתעקש על האמת שלי לא יוביל אותי לשום דבר, לפחות לא עכשיו. אני רוצה לתת לה להרגיש את מה שהיא מרגישה ולומר את מה שהיא צריכה להגיד, אבל אני מתחילה להרגיש מתגוננת, מתחילה להרגיש שרוצים שארגיש אשמה ונבלית. שארגיש שעשיתי דבר נוראי. מה אם אני לא מרגישה? מה אם אני מרגישה שעשיתי את הדבר שגרם לי להרגיש הכי חיה ואהובה ורצויה מאז שאנחנו התחלנו לצאת? 

חשבתי שהמשבר הזה יהיה הזדמנות לדבר בכנות סופסוף. אולי זה עוד יהיה ככה בהמשך. אבל עכשיו אני בוכה מהמחשבה שאני צריכה להמשיך להסתיר את מה שאני באמת מרגישה כדי לא לפגוע. להמשיך להגיד את מה שאני יודעת שמצפים שאני אגיד. ואני מרגישה שאני נחנקת.

אני לא יודעת כמה עוד אני יכולה להמשיך לשמוע את הדברים הקשים שיש לה להגיד לי. מרגישה נאיבית שציפיתי לשמץ של הבנה או חמלה. אני יודעת שאולי היא עוד תגיע. אני רוצה להישאר, להישאר איתה בקושי, להישאר ולהכיל אותה. אבל גם הסף שלי ללהרגיש אשמה הוא לא גבוה. לא יודעת איך נשרוד את הימים הקרובים. יש לי אימפולס לברוח, לנטוש, לשחרר את הדבר הזה, זה לא שווה להרגיש ככה. אבל גם אף פעם לא נשארתי. כל פעם שעשיתי משהו כזה הלכתי. בגדול. אף פעם לא נשארתי להתמודד עם הרגשות של האדם מולי. ואני חושבת שאולי יש פה משהו לחוות, להכיר על עצמי. אבל האימפולס לברוח, הוא חזק.

היא אמרה שכל מה שאני רוצה זה ללכת לבחורה הזאת ולהיות איתה. זה לא נכון. אני רוצה להיות בקשר הזה ולהיות איתה. אבל כשהיא דוחקת אותי לפינה עם האשמות כל מה שאני רוצה זה לברוח לכל מקום אחר, וכן, גם אליה.

את מתחרטת? לא יודעת כבר על מה אני מתחרטת. נזהרת שלא לקרוא לעצמי מטומטמת על כל החרא הזה שהכנסתי את עצמי אליו.

אני לא יכולה שלא להרגיש שהשתיקה שלה היא עונש. אני יודעת שמגיע לה כמה ספייס שהיא צריכה, וזה הזמן שאני צריכה להחזיק את עצמי חזק ולהכיל את עצמי לבד. ושזה לא מגיע ממקום של עונש, אלא שהיא צריכה זמן לעכל ולעבד ולהבין מה היא מרגישה וצריכה. אבל אני גם יודעת שלפחות טיפ טיפה זה גם עונש. שזה בסדר, אני מניחה. זה פשוט קשה. ואני רוצה להיות שם בשבילה. ניסיתי להאכיל אותה כל היום, ושוב ושוב אמרתי לה שאני כאן לכל מה שהיא צריכה. אני יודעת שהיא גם כנראה לא מדברת איתי כדי לא להוציא עלי דברים שהיא תתחרט עליהם. שיש עניין של שליטה עצמית. פשוט קשה לי. בחיים לא הייתי בסיטואציה הזאת.

התעוררתי משתי בחורות ישראליות שדיברו מחוץ לחדר שלי, למרות שאני עם אטמים. שומעים את כל מה שקורה מחוץ לחדר. האמת שחלמתי חלום ממש נוראי, משהו על לאבד שפיות ואיזו כנסייה. בסוף קמתי לבקש מהן לדבר במקום אחר ואני ערה כבר שעה. אני לא מצליחה להירדם עם כל המחשבות. ראיתי שבת הזוג גם הייתה ערה לפני חצי שעה, למרות שהיא רצתה לקחת כדור שינה וללכת לישון מוקדם. הכי קשה החוסר וודאות. אני לא יודעת מה עובר עליה, מה היא חושבת או מרגישה, היא לא מדברת איתי. אני מריצה בראש את הדברים הכואבים שהיא אמרה, מכינה את עצמי לזה שהיא בטח תגיד עוד דברים, קשים יותר. חושבת על מה אני אגיד למטפלת הזוגית מחר. לא מצליחה למצוא נחמה בשום מקום. חושבת על ההודית והרגשות כבויים לי שם, נזכרת ברגעים מהלילה ואני לא יכולה להתרגש מהם. חושבת על האהבה לבת זוג, לחיים שרציתי לבנות איתה, וגם מרגישה כבויה. המוח שלי מתחיל ללכת להצדקות והתגוננויות. זה לא שזה היה מפתיע שזה קרה. אני כבר הרבה זמן מורעבת ללהרגיש רצויה כמו שהרגשתי בלילה הזה. כמו שהרגשתי בתחילת הקשר שלנו. היא שאלה אותי למה עשיתי את זה, לא ציפיתי לשאלה הזאת, ומאז אני חושבת על זה. לא תכננתי לעשות את זה, כשהתחיל לי הקראש עליה, לא הצעתי שנחלוק חדר כי רציתי לעשות איתה משהו, זה לא היה כזה. אבל בשלב מסוים החיבור בינינו היה כל כך חזק, כל כך עמוק. הלב שלי היה פתוח אליה. לא רציתי לוותר על התחושה הזאת. למרות שידעתי שאני עושה משהו שהולך לפגוע באדם שאני הכי אוהבת בעולם, לא רציתי לוותר על התחושה הזאת. על החיבור הזה שהיה כמו מגנט. על הלבבות שהתחבקו. אני לא יודעת אם זה הופך את זה לכואב יותר, שזה לא היה סיטואציה שפשוט נדלקתי על מישהי והייתי חרמנית עליה וקרה בינינו משהו. אלא שזה היה עמוק, רגשי. אבל זה אולי ההסבר ללמה עשיתי את זה. למה עשיתי את הבחירה האנוכית הזאת.

אני מנסה פשוט לקבל את המצב כמו שהוא בלי לנסות לשנות. לנשום לתוך זה. כמו בויפסנה. אין לי כאן שליטה על כלום. אני לא יודעת מה הולך לקרות. אני לא יודעת איך זה יגרום לי להרגיש מה שיקרה. אני לא יודעת כלום. אני יכולה רק לנשום מרגע לרגע ולראות מה קורה.

המיטה שאני ישנה עליה נורא לא נוחה, אבל אני כבר לא אחפש מקום חדש בלעדיה. עברתי חדר בכל יום ב4 הלילות האחרונים ואני עייפה מזה, מלחפש, מלארוז את התיק וללכת את העליות והירידות של דרמקוט. אני לא יודעת מתי היא תרצה שוב לחלוק איתי חדר. אולי זה בכלל לא הגיוני לעשות את זה עד שאנחנו יכולות להתקרב שוב, אם בכלל. הרגעים הכי קשים של הקשר שלנו בשבילי היה לשכב לידה בלילה במיטה והיא מרוחקת, ואני מרגישה בדידות כזאת עזה ובוכה בשקט לבד. לא יודעת איך מתגברים על סיטואציה כזאת ביחד. לא יודעת איך עושים את זה בהודו. לי יש עוד קצת חברות כאן, אבל לה אין כאן אף אחד, וגם היא התחילה להרגיש שהיא מיצתה את הודו. אני לא מיציתי, וגם אין לי באמת כסף לטוס עכשיו לאירופה. פתאום פחדתי שהיא תרצה לנסוע בלעדיי, לאירופה לחבר טוב שלה או לארהב למשפחה שלה. או שהיא תרצה שנעזוב ביחד ואני לא ארצה. יש בי מקום שלא רוצה לוותר על החיבור שהיה לי עם ההודית, או אולי פשוט על איך שהרגשתי איתה. כל כך בחיים. כל כך נחשקת. כל כך באלמנט שלי. כל כך חזקה וסקסית ויכולה. וגם אהובה, שזה אני מרגישה עם בת הזוג, אבל אולי הרגשתי את זה באופן אחר איתה. האינטימיות הייתה מיוחדת, משהו שאין לי כל כך יותר עם בת הזוג.

אני מניחה שנראה מחר. שהכל מרגע לרגע לרגע. אני לא יודעת איך להרים את עצמי מהמקום של הכל מרגיש חסר טעם וחסר משמעות. איך אני אמשיך לטייל בהודו בלעדיה? איך נתגבר על זה כשהיה בה כ"כ הרבה כעס וגועל? אני לא רוצה להיפרד, בכלל בכלל לא. כרגע אני לא מצליחה לדמיין את העתיד. אני רוצה שנחזור להיות אוהבות.

אולי זה גם לא היה סתם, שכל זה קרה. החיבור היה מיוחד בפני עצמו, עשיתי את הבחירות לא מתוך חסכים, אני לא חושבת. אבל גם כשאני מסתכלת על עצמי קשה להתעלם מהעובדה שכבר הרבה זמן אני כמהה לדברים שאני לא מקבלת בקשר. להרגיש נחשקת ורצויה דרך מיניות. וחשבתי עוד לפני הויפסנה על לפתוח את הקשר כדי לחפש את זה.

יש בי מקום שרוצה לסמס עכשיו להודית, לחפש אצלה נחמה. אבל אני יודעת שזה רעיון גרועה, מכל הכיוונים. ושזה לא ייתן לי נחמה אמיתית, כי מה כבר היא יכולה לעשות? אני כל הזמן פוחדת שהבת זוג תבקש לקרוא את הצאט איתה. אין שם איזה משהו חמור, פשוט ביטויים של אהבה ואכפתיות שיהיה כואב לה לקרוא. ואני נזהרת שלא לכתוב דברים חמורים שם, מתוך הפחד שהיא תרצה לקרוא. כמה קשה לעמוד מול הכעס והכאב של אדם שפגעת בו.

המוח שלי כ"כ ער עכשיו וכבר 1 וחצי. מתי אני ארדם? אני לא יודעת.

הכל מרגיש חסר משמעות

אני יודעת שהתחושה הזאת תעבור כמו שהכל עובר 

שזה העייפות והיום הארוך

מחר יום חדש, בסדר

אולי במובן מסוים זה תמיד היה בלתי נמנע, שאני אבגוד בה

זה תמיד היה מבחן שלא הייתי עוברת

חשבתי שכן, חשבתי שאני במקום אחר בחיים שלי

שעות הלילה הופכות הכל לפטאלי יותר

אני לא יודעת מה אני אעשה אם היא תרצה להיפרד

תמיד חשבתי שאני זאת שאפרד ממנה

אין טעם ללכת לשם בראש כי אין מושג מה יקרה בשיט

אבל השעה מאוחרת ואני מותשת מבכי

אני לא יודעת מה אני אעשה אם היא תיפרד ממני

כנראה אמשיך לטייל בהודו עד שיגמר לי הכסף

כנראה אלך לפגוש את ההודית, למרות שאני פחות חושבת עליה כבר

קשה לי להסביר כמה הנסיבות דומות למה שהיה לפני בדיוק חמש שנים

זוגיות ארוכה, מכירה מישהי, חיבור אינטנסיבי משיכה מינית עזה

והן גם מזכירות לי זו את זו כל כך שלפעמים הן מתבלבלת לי בראש, האנגלייה מאז וההודית מעכשיו

למרות שהן גם מאד שונות, ההודית של עכשיו מרגישה יציבה יותר, פחות פסיכוטית מהאנגלייה

ואז בת זוג שעושה נסיעה ארוכה כדי להגיע לאיפה שאני נמצאת ואני מפילה עליה פצצה כזו או אחרת

אז מה שהפלתי זה שאני רוצה להיפרד, אחרי שהיא טסה עד אלי לחו"ל אחרי חודשיים שלא התראינו, והיום הפצצה שהפלתי הוא שעשיתי משהו עם מישהי אחרת, אפשר לומר בגדתי, אחרי שלא התראינו שבועיים והיא עשתה נסיעה של חצי יממה כדי להגיע אלי.

השעות המאוחרות עושות לי מחשבות קשות, של שנאה עצמית. מה עושים במצב כזה? הויפסנה אמרה להתבונן במה שקורה בשוויון נפש כמה שאפשר. כשיש רגשות עזים וסיטואציות קשות, לשים לב לתחושות הגוף, לנשימות. עשיתי את זה כמה פעמים היום, שזה יותר טוב מכלום. אני עדיין מרגישה דברים חיוביים מהויפסנה, למרות הקושי העצום שאני חווה עכשיו ששוטף הכל בצבע עז ואחיד, שמתחיל להעלים את הגוונים והניואנסים של הסיטואציה. למדנו בסוף הויפסנה מדיטציית מטא, לתת אהבה וחמלה. אולי זה מה שעכשיו אני צריכה. להחזיק אותי בעיניים טובות. לתת לי אהבה. החברות שדיברתי איתן היה להן הרבה חמלה כלפיי, הבנה, אהבה. לומר לעצמי דברים טובים. קשה, קשה לדעת שעשית משהו שפגע במישהי וגם להרגיש שאני עדיין בנאדם טוב, ובסדר, שראוי לאהבה. לנסות להחזיק את האהבה והחמלה כלפיי, את הדברים הטובים כלפיי. בהרבה מובנים אני חושבת שעשיתי את זה כל היום הזה. לא נפלתי לענישה עצמית, לדיבור פנימי מרושע, להלקאה פיזית. דאגתי לעצמי לשלוש ארוחות. ביקשתי עזרה מחברות. פעם אחת בלבד חשבתי אני שונאת את עצמי. איזה הבדל זה מהעבר. לא נגררתי למקומות של אשמה והאשמה. כמה שיכולתי. זה טוב. הייתי טובה אלי. ועכשיו השעה קשה יותר, אז קשה יותר להחזיק את הטוב, צריך יותר נחישות. אני אלך עכשיו לראות משהו נחמד במחשב, הרבה זמן לא עשיתי את זה. אולי קופה ראשית. אולי ברוקלין 99. משהו שלי, שלא קשור אליה ולא יעלה זיכרונות קשים.

לא חשבתי שאני יכולה ככה לכאוב מהמחשבה לאבד אותה

זה לא רק זה, הכאב, זה הרבה כמה שפגעתי בה, איך שהיא כעסה ונגעלה ממני, כמה שהיא פגועה, כמה שכואב לה

אבל בתוך זה גם הפחד לאבד אותה מתחיל להרגיש ממשי

לא ידעתי שככה אני מרגישה

דיברתי עם חברה טובה בטלפון

בכיתי כמו שלא בכיתי כל היום

היא אמרה לי בסוף שאני בנאדם טוב

שכחתי את זה, זכרתי מתישהו אבל שכחתי את זה היום והיא הזכירה לי ובכיתי עוד

קר בחדר שלי

כשאי שאני אלך לאכול משהו אבל כבר כמעט 8 ולא בא לי לאכול כ"כ מאוחר

אכלתי עוגות שעשו לי בלאגן בבטן נראה לי

הייתי שמחה לאיזה מרק אבל אין לי כוח ללכת לשום מקום עכשיו

אולי כן עדיף לאכול משהו

הכל פה עליות וירידות והגוף שלי כבד

תכף יהיה אפשר לישון

אני לא רוצה לסמם את עצמי כמוה, אני מבינה את הצורך, עשיתי את זה בהרבה פעמים אחרות בקשר שלנו

קר פה מאד

השארתי אותה לבד בחדר הכי נחמד שהייתי בו בימים האחרונים, חיפשתי משהו שיהיה לה נעים כשהיא תבוא

והיא לא יכלה לראות אותי יותר

היא אמרה דברים כואבים ואני מנסה לא לשחזר אותם בראש שלי, יודעת שהיא אמרה אותם מתוך כאב, יודעת שאני יחסית שלמה עם הבחירות שלי וניסיתי לעשות הכל באופן הכי טוב ושלם שיכולתי

אוף

נשימה עמוקה

עכשיו זה הרגע, הכואב הזה שידעתי שיגיע, עכשיו אנחנו בזה

מחר דברים יהיו שונים קצת, אולי כואבים יותר או פחות, אבל כנראה קצת שונים

זה טבע הדברים, להשתנות

אין לי מושג איך הטיפול יהיה, אני לא יודעת איך לדבר בכלל על הדברים, יש בי כזאת בושה ואשמה

אפילו שבסוף מה שקרה היה נורא אנושי, הכרתי מישהי והיה לנו חיבור כל כך חזק ואנושי

ועשיתי בחירות שחצו את הגבולות של הקשר שלנו, אני יודעת את זה, ועדיין במובן מסוים אני לא מתחרטת על מה שעשיתי. להחזיק את הפרדוקס הזה זה נורא קשה, שגם עשיתי משהו שנורא פגע בה, וגם שאני לא מתחרטת על זה. כשאמרנו שנישן יחד בחדר לא ידעתי שיש בינינו משיכה הדדית ככה, זה גם לא היה ככה חזק בשבילי, רק אחרי שבילינו יחד את כל היום הבנתי שזה חזק בשבילי, ובעצם זה הדדי, ואז כבר היה איזה 8 בערב ולכי תחפשי מקום אחר לישון בו. יכולתי לעשות את זה. אני מחפשת להצדיק את המעשים שלי עכשיו, אני יודעת. יש בי התגוננות. אני לא יודעת. לא יודעת איך אני יכולה להיות שלמה עם מעשים שפגעו באדם שאני הכי אוהבת בעולם, והאם אני באמת שלמה עם זה? אם ככה זה פגע בה? אני לא יודעת כבר.

אני אלך לחפש משהו לאכול

אולי גם קצת לזוז יעשה לי טוב

בויפסנה עשיתי הליכה שלוש פעמים ביום

לא יאמן שזה היה רק לפני כמה ימים

מרגיש שעברתי חודש בשלושה ימים האחרונים

הרבה זמן לא הרגשתי ככה

היא ביקשה שאמצא מקום אחר ללילה כי קשה לה להיות לידי

ואז שאלה אם זאת הבחורה שחלקתי איתה חדר אחרי הויפסנה

אחרי שאמרתי כן היא התפוצצה, שאלה איך יכולתי לקבל החלטה כזאת, ואיך יכולתי לנשק ולגעת בה אחרי שעשיתי את זה

אמרתי לה שזה לא היה ככה כשאמרנו שנחלוק חדר

אבל היא בכתה ובכתה וביקשה שאלך

מרגישה שבורה

מצאתי חדר אחר 

עכשיו עברתי לכאן

קניתי לה עוגות שלקחתי איתי

מרגישה רעב וגם חוסר יכולת לאכול

מרגישה כזה כאב לב

היא אמרה שאני יכולה לחזור מחר לטיפול, יש לנו ב12 וחצי

אני צריכה לצאת מפה ב10 בבוקר, נראה לי שאאריך לעוד לילה, פשוט שתהיה את האופציה 

לא יודעת מה לעשות עם עצמי

כואב לי בחזה

הצלחתי לשמור על איזון מסוים עד עכשיו, אבל הכאב לא היה ככה נוראי

הבנאדם שאני הכי אוהבת בעולם פגעתי בו כל כך

לא יודעת מה לעשות עכשיו

אין לי רצון לסמם את עצמי עם כדור שינה, כמו שהיא הןלכת לעשות עוד כמה שעות

וגם לא לצאת ולא כלום

אולי זה פשוט הזמן להיות עם עצמי והרגשות

אולי אראה משהו בנטפליקס

יש לנו המון פרקים של סדרות להשלים מהשבועיים שלא היינו יחד, אבל זה לא יקרה עכשיו, לא יודעת אם זה בכלל יקרה

גם לא השעות שרצינו לבלות יחד בלספר אחת לשנייה על כל מה שחווינו בקורסים שעשינו

אני ממש מנסה לא להרגיש שדפקתי את הכל

ממש מנסה לא ללכת למקום של הענשה עצמית, לא פיזית ולא רגשית, שאני רואה את המוח שלי רוצה ללכת למקום הזה אחרי שנים של נתיבים עצביים שחווטו ככה, ואני לא הולכת לשם, אני לא רוצה את זה

אבל האלטרנטיבה היא להרגיש את כל הכאב הזה

וזה נורא נורא נורא קשה