שדה פרחים

אוכלת מרק

תכף הוא יגמר

ואז מה

דיברנו לפני כמה שעות

סיפרתי לה בגדול בלי להיכנס לכל הפרטים

היא שאלה למה

זה הפתיע אותי

לא ידעתי מה לענות

 

מאז היא בוכה ושותקת

יצאתי לקצת מהחדר, היא יצאה לקצת, נרדמתי

אמרתי שהייתי רוצה להיות מסוגלת לעשות משהו שיגרום לה להרגיש יותר טוב

היא אמרה גם אני

היא לא דיברה הרבה על מה שהיא מרגישה

רק אמרה שהיא עצובה, ופגועה, ושכואב לה בלב

כואב לי מאד לראות אותה ככה

 

כשסיפרתי לה היא שאלה מה התוכניות שלי לבנאדם הזה

אמרתי שהקשר שלנו והיא בעדיפות הכי גבוהה שלי, שיש בי מקום שהיה רוצה לבדוק את החיבור עם ההיא, אבל שעכשיו מה שחשוב לי זה לעשות את מה שיהיה נכון לה ולקשר שלנו

אמרתי לה שהיא הבנאדם שאני הכי אוהבת בעולם, שהכי חשוב לי בעולם

 

היא סימסה לכמה חברות שלה אבל כולן ישנו, עכשיו אחת התעוררה אז יצאתי לאכול משהו והשארתי אותה לדבר איתה בטלפון

אני לא יודעת למה לצפות באף צעד

זאת טריטוריה ששתינו אף פעם לא היינו בה, לא בנפרד ולא ביחד

 

לפני שסיפרתי היינו מאד אוהבות, היא הגיעה בבוקר לדרמקוט והיה לה קשה, ולאט לאט היא נרגעה ונפתחה אלי ואהבנו מאד, וזה היה כואב יותר כי ידעתי מה אני תכף אספר לה, ורציתי לשמור את הרגעים האלה של האהבה, ועכשיו היא לא יכולה להסתכל עלי, ולא להתקרב אלי, והלב שלה כואב מאד, וגם שלי

הפכתי להיות אדם שיכולתי להתחרמן מתמונות של רגליים

מעבר אחרון על האינסטגרם שלה, ויש לה בהיילייטס תמונות של הכפות רגליים, וזה מעביר בי רעד

לא הסתכלתי עליהם במציאות, בתמונות הן היו יפות יפות

יש כל כך הרבה שבא לי לעשות איתה, לגלות איתה

סיפרתי לה קצת על הבדסמ בשלב מסוים כששכבנו בחושך במיטה, זו לצד זו, מחזיקות ידיים

התגובות שלה נאמרו בקול כבד, מתנשף

אני חושבת שזה עשה לה משהו

היא באה מבית הודי שמרני, היא אמנם מרדה בהרבה דברים, אבל בגיל 28 היא אחרי פרטנר אחד בלבד, וגם אף פעם לא הייתה עם נשים

אז חשבתי שהיא לא.. תדע דברים. תדע במובן של החוויה

היא פחדה שהיא לא תדע מה לעשות עם נשים, עם גוף של אישה, כי היא אף פעם לא הייתה עם אחת

ואמנם לא נגענו ככה, אבל איך שכן נגענו, והדברים שהיא אמרה לי - האופן שבו זה השפיע עלי הפתיע את שתינו. אחד הדברים המחרמנים ביותר הם השפעה, לראות את ההשפעה שיש לך על מי שמולך. זה הפתיע אותה. היא נגעה לי ביער בשלב מסוים ואמרתי לה שתפסיק, ואז במשך 5 דקות התפתלתי במיטה מרוב זרמים של אנרגיה שעברו לי בגוף, על סף אורגזמה. היא התרחקה ממני עם כל הגוף והתנצלה, לא ידעה שזה מה שזה יעשה לי.

הרבה דברים מתוקים מחרמנים היא לחשה לי באוזן, היא הפתיעה אותי. הכמיהה הייתה כל כך עזה וחסרת שליטה, ואיכשהו עדיין שלטנו בעצמנו במידה לא מבוטלת. הלוואי שאוכל לראות אותה שוב בקרוב. הלוואי כל כך. הלב והגוף שלי עורגים לה.

בכל אופן, היא לא יודעת שאני בקטע של כפות רגליים, וקשה לי להאמין שהיא יודעת על עצמה אם היא בקטע או לא. יש כל כך הרבה דברים שבא לי לגלות לה, ושתגלה לי, מה גורם לה עונג, שנגלה ביחד מחדש את הגוף של עצמנו.

כל פעם ששמעתי על אנשים שמכירים אנשים מקומיים בטיולים שלהם ומתאהבים וכו, זה הפתיע אותי. משום מה בהודו זה הפתיע אותי יותר, אולי כי זה קורה תדיר יותר? משהו בהודים האלה. משהו בהודית שלי.

זהו

אני וההודית אמרנו שלא נדבר עד שאכתוב לה

מחר הבתזוג מגיעה אז אמרנו שעדיף לא לדבר עד שדברים.. ירגעו? יהיו ברורים יותר? לא יודעת בדיוק מה

אבל אמרנו ביי

וזה מוזר ועצוב ומרגיש לא אמיתי

הרבה מזה מרגיש לא אמיתי

 

אני עייפה מדי אבל עדיף לעשות מדיטציה

עברתי למקום חדש בדרמקוט היום, יש עכשיו הרבה מוזיקה מאיזה מקום קרוב שזה מתסכל, כמו מסיבה

עדיין לא מצאתי את המקום המושלם פה לישון, הרבה מלאים, הרבה עם חיסרונות

ואולי גם דרמקוט צבועה יותר מדי בצבע של ההודית עכשיו, ועדיף לעבור למקום אחר

הסיבה המרכזית שעברתי מהגסטהאוס הקודם, כי שם היינו יחד 

כל הרעש מחוץ לחדר קשה לי עכשיו, אולי באמת עדיף לעבור לאזור אחר, אולי גם עם פחות ישראלים כי זה די הזוי מה שקורה פה

 

בכל מקרה

מחר ב6-7 בבוקר הבתזוג תגיע

תכננתי לתת לנו זמן להתאקלם ולהתקרב שוב ואז לדבר איתה

דיברתי עם החברה הכי קרובה שלי בטלפון היום והיא אמרה שהיא שמחה בשבילי שהיה לי את זה, ונשמע שאני די שלמה עם הדברים, ושנראה לה שנהיה בסדר

אני גם חושבת שנהיה בסדר, אבל פשוט אין לי שמץ של מושג איך היא הולכת להגיב

זה מן מצב כזה של חוסר וודאות מוחלטת איך הסיטואציה הולכת להיות

זה עושה לי עכשיו כאב בטן קצת

יש גם משהו קצת מנחם בזה שאני לא יודעת מה הולך לקרות, כי אולי זה יהיה פחות נורא ממה שאני חושבת?

 

בכל אופן

אלך לצחצח שיניים בשירותים המשותפים

ולעשות קצת מדיטציה

ולנסות לישון בלי אטמי אוזניים במקום הרועש הזה, כדי שאשמע את הטלפון כשהבתזוג תתקשר ב7 בבוקר

 

היידה מחר

יהיה בסדר

הרבה רגשות

אני לא יכולה שלא להרגיש שהייתה ויפסנה מהממת ואז הלכתי והרסתי הכל. המחשבה הזאת עולה לפעמים ואני יכולה גם לראות שזאת רק מחשבה. כשאני בגוף ובתחושות ובלב אני יודעת שאני לא מתחרטת על שום דבר שעשיתי. הלב היה פתוח ואוהב ואני לא יכולה לשלוט ברגשות שלי. אני יודעת שעשיתי בחירות שקרוב לוודאי יפגעו באדם שאני הכי אוהבת, ועדיין אין בי הרבה חרטה. מדי פעם כן אני מרגישה שהרסתי את הכל, למה הרסתי הכל, למה עשיתי את הדבר הזה. מחר היא מגיעה לכאן ואני אספר לה מה קרה. הכרתי מישהי, היה לנו חיבור (מיוחד, חזק, כנראה אשמיט את זה), וחציתי גבולות של הקשר שלנו. דיברנו הרבה בעבר על א.מונוגמיה, על זה שאם מישהי תכיר מישהי אחרת ויהיה שם חיבור שהיא תרצה לבדוק אנחנו יכולות לדבר על זה. וזה מה שקרה, הכרתי מישהי, הרגשתי משיכה ואז גיליתי שאני ממש מחבבת אותה, ואז הבנתי שזה הדדי. ודיברנו על זה, ואמרתי שלא יכול לקרות בינינו כלום, ולא התנשקנו ולא היה שום מגע מיני. אבל חלקנו חדר ומיטה, ואחרי שהאור כבה החזקנו ידיים, ומפה לשם היינו ערות עד שהיה אור בבוקר, ולא היה שום סקס פיזי אבל האנרגיות שזרמו בינינו היו כל כך חזקות. הייתה שם אינטימיות כל כך מיוחדת. הרגשתי נחשקת באופן שלא הרגשתי כל כך הרבה זמן. זה הרגיש כל כך טהור ופשוט, אהבה ותשוקה שזרמו בינינו ועלו על גדותיהם. כמובן שכל הסיטואציה של זה אסור רק הייתה כל כך הרבה יותר מחרמנת. כמובן שזה שעשינו ויפסנה 10 ימים ביחד רק הפך אותנו ליותר פתוחות ורגישות והכל היה כל כך raw. אבל גם זה פשוט היה מיוחד, והרגיש נכון, למרות שידעתי שזה כנראה יפגע במי שאני אוהבת, היה שם משהו שהרגיש כל כך נכון. ולמחרת היא עזבה, שזה אתמול. ונשארתי עם כל כך הרבה רגשות. הרבה עצב, על הבת זוג והתחושה שהרסתי הכל, שהיא הולכת כל כך להיפגע ולכעוס, שאולי היא תרצה להיפרד, למרות שאני לא חושבת. תחושות אשמה, שעשיתי משהו לא בסדר, למרות שבמובן מסוים אני לא מרגישה ככה. אשמה שאני לא מתחרטת, למרות שגם אני גם מתחרטת באופן מסוים. ועצב על זאת שעזבה. היא נסעה לחודש במקום לא רחוק, שלוש שעות נסיעה. אבל אני לא יודעת אם אני אראה אותה שוב. שתינו הרגשנו שכן, זה הרגיש לא גמור, אבל אני לא יודעת מתי זה יקרה אם כן. אנחנו מתכתבות קצת מאז שהיא עזבה, אבל אני יודעת שאולי אצטרך להפסיק לדבר איתה אחרי שאספר לבתזוג. והלב שלי עצוב.

 

זה בא בגלים, הכל, מערבולות של תחושות. אני יודעת שרגשות חולפים, האינטנסיביות לא תישאר כל הזמן, וזה גם עניין של במה אני מתרכזת. אם אני שוכבת במיטה ומשחזרת את הרגעים המתוקים בלילה המיוחד הזה. אם אני חושבת שוב ושוב על מה אגיד לבתזוג ואיך היא תגיב. אני מנסה להישאר עם התחושות, להתבונן. בגלל זה לפעמים אני מרגישה שדפקתי לעצמי הכל, שהייתה ויפסנה כל כך מיוחדת וטובה, וסיימתי בתחושות כל כך טובות, ואז סיבכתי לעצמי את החיים. למרות שאני גם יודעת שזה רק סיפור. המציאות קורית ודברים משתנים כל הזמן.

 

דרמקוט היא מקום טוב להיות בו עכשיו. היום המזג אוויר קריר יותר. זה היום הראשון שאני לבד בו אחרי הויפסנה וזה מרגיש חיוני. מחר בת הזוג מגיעה ואני אספר לה, ולמחרת יש לנו טיפול. אני אוהבת אותה ומתגעגעת אליה, חשבתי עליה הרבה בויפסנה. חשבתי שאנחנו צריכות להתחתן אחרי שאקבל את האזרחות הגרמנית שלי שנה הבאה. היו לי רק תחושות טובות ואוהבות כלפיה, המון חמלה ואהבה. כשהתקשרתי אליה אחרי שהחזירו לנו את הטלפונים בכיתי מרוב התרגשות וגעגועים. אני שמחה שאני רואה אותה מחר, וגם פוחדת ממה שיהיה. יש בי מקום שמרגיש שנתמודד עם זה, שזה כנראה יהיה פחות גרוע ממש שאני חושבת. אני יודעת שהיא מבינה מה זה, להרגיש דברים לבנאדם אחר. אבל יש את האספקט של המימוש של זה. קשה לי להשתמש במילה בגידה אפילו שאפשר לקרוא לזה ככה. היא מרגישה לי כל כך חדגונית, צבע אחד, חזק ודרמטי ומוחלט. אין שם חמלה, אין שם ניואנסים. האמת שלא חשבתי שאני אבגוד בה אי פעם. חשבתי שהכוח רצון שלי חזק יותר הפעם, יותר מאשר כשהייתי צעירה יותר וזה קרה עם אחרות. שאני מבינה יותר את עצמי ואת הא.מונוגמיה שלי. ואולי בגלל זה אין בי חרטה במובן מסוים, כי שום דבר שם לא הרגיש מלוכלך, הכל הרגיש פשוט טהור, שני לבבות וגופים שנמשכו והתמגנטו זה לזה ולא הצליחו לשלוט בזה. אפילו שכן גם הייתה הרבה שליטה כי את הרוב לא עשינו, לא התנשקנו, לא נגענו במקומות. החזקנו ידיים, התקרבנו עם הגוף, התכרבלנו. זה פשוט היה אנרגטי, אמוציונלי, רגשי.

 

בשבילה זה בכלל היה מיוחד, כי היא אף פעם לא הרגישה משהו כזה לאישה, או משהו כזה בכללי. משהו כזה זה שכל הויפסנה היא לא הפסיקה להסתכל עלי. היא ידעה איפה אני נמצאת ומה אני אוכלת, מתי אני לוקחת מנה שנייה. בשלב מסוים שמתי לב שהיא כל הזמן מסתכלת עלי. בויפסנה לא אמורים להסתכל בעיניים, את אמורה להסתכל רק למטה כל הזמן, לא ליצור קשר בשום אופן עם אחרים. והרגשתי אותה שוב ושוב מסתכלת עלי. פעם אחת החזרתי לה מבט, כדי שתבין שאני שמה לב ושתפסיק. זה היה מוגזם בשלב מסוים, רציתי להתרכז במדיטציה. אבל כמובן שגם היה משהו נעים בתשומת הלב. ביום ה10 אחרי שהיה מותר לדבר נעמדנו יחד בתור למשהו, והיא אמרה סליחה. שאלתי למה היא מתכוונת, והיא אמרה שהיא יודעת שאולי היא גרמה לי להרגיש לא בנוח. אמרתי ששמתי לב שהיא הסתכלה עלי הרבה, והיא אמרה שכן, שהזכרתי לה איזו שחקנית באיזו פוזה שישבתי בה. אחר כך כשכבר דיברנו על זה שיש מתח בינינו, היא הסבירה לי מה עבר עליה. היא לא הפסיקה לחשוב על זה שצריך להיות פוסטר ענקי של התמונה שלי בחדר שלה. ימים ושעות זה כל מה שהיא חשבה עליו. איך שהיא הסבירה את זה, קשה לי לתאר. איך שהיא דיברה עלי, קשה לי לתאר במילים, את הטון שלה. הרגשתי את הלב שלה כל כך פתוח אלי, באופן הכי טהור ותמים. היא אמרה שהיא לא הפסיקה לחשוב עלי כל הויפסנה, ושהיא הרגישה כזה pull אלי שהיא לא חוותה אף פעם. אני גם הרגשתי את ה pull הזה, אבל הייתי שם בשביל למדוט, ולא התייחסתי לזה. רק ביום יומיים האחרונים הרשיתי לעצמי גם להסתכל עליה חזרה. לפנטז עליה. אחרי שהיה מותר לדבר התחלתי להכיר אותה והבנתי שהיא כל כך מתוקה. היה לנו קליק מיידי, דיברנו עוד ועוד, והבנתי שאני ממש מחבבת אותה. ביום שאחרי בילינו את כל היום ביחד. כל הזמן גנבתי מבטים כשהיא לא הסתכלה, איך שהיא מדברת עם אחרים, היא הייתה כל כך יפה ומקסימה. ככל שהיום התקדם היו בינינו יותר ויותר מבטים מלאי משמעות, עד שהתחלתי לחשוד שזה לא בראש שלי, הוייב שיש בינינו. מאוחר יותר, אחרי שהכל נפתח בינינו, היא אמרה לי שהיא הרגישה כאילו היא בדייט כל היום. קשה לי להסביר את המתיקות שהייתה בכל הרגעים האלו, איזו פשטות כזאת של להיות ברגע, פשטות ותמימות של אחרי עשרה ימים של ויפסנה. הרגשתי שקיבלתי מתנה כזאת יפה. היא אמרה שהרבה זמן היא לא הרגישה אהובה כמו שהיא הרגישה בלילה הזה.

 

היה לי נעים לכתוב את החלק האחרון, חיוך על הפנים שלי כל הזמן שכתבתי, ועכשיו הוא ירד. עצב. שהיא הלכה, שאני צריכה עכשיו להתמודד עם המציאות של מה שקרה ומה שבחרתי לעשות, ההשלכות של זה על מערכת היחסים שלי. עצב שאני לא איתה עכשיו, לא יכולה להיות קרובה אליה כמו שאני רוצה, לדבר איתה כמו שאני רוצה, להגיד לה את הדברים של הלב שלי. אני יודעת שעדיף לשמור את הכל על אש נמוכה עד שאדבר עם בת הזוג. יש לי פנטזיה שהיא תבין, ותיתן לי את הברכה שלה ללכת לראות אותה שוב. זה מצחיק לחשוב מה יכול כבר לקרות עם זה גם אם נתראה שוב, גם אם נחליט לבדוק את החיבור בינינו. היא הודית, היא מרוששת אז זה לא שהיא יכולה לטייל למקומות אחרים מחוץ להודו, ואני בזוגיות, בונה חיים עם מישהי, רחוקים מהודו. אפילו שהתחלתי להתאהב בהודו לגמרי. האזור הזה כל כך יפה, דרמקוט, ואני חושדת שיש רק עוד יופי בעוד אזורים בהימצ'ל. אוף, הלב. כשעמדנו לצאת למונית שלה והיא אספה את כך החפצים שלה, שאלתי אם יש לה את הכל. היא אמרה שכן, רק אין לה אותי. המבט שלה בעיניים, איך שהיא מסתכלת עלי, קשה להסביר מה זה עושה לי בלב.

 

אני לא יודעת אפילו למה אני כותבת על זה פה. אולי אסתיר את זה בשלב מסוים. אין לי רצון באף תגובה ששופטת אותי בסיטואציה. אני מנסה למצוא רק חמלה בלב שלי, כלפיי, כלפי ההודית המתוקה, כלפי הבת זוג המתוקה. כנראה שלכתוב על זה רק במחברת שלי לא היה מספיק ובגלל זה אני כותבת פה. נו טוב.

עוד רבע שעה אתקשר למרכז ויפסנה לראות אם מישהי ביטלה השתתפות ברגע האחרון ויש לי מקום. ארזתי את כל הדברים שלי אז אני מוכנה לצאת ברגע שיגידו לי כן. ניסחתי את כל ההודעות וואצאפ שאצטרך לשלוח לאנשים לעדכן שלא אהיה זמינה 10 ימים, הם כולם בצ'אטים ומחכים להישלח, כולל מייל לעבודה. כל הסיטואציה הזאת של החוסר וודאות קשוחה, לא נערכתי כמו שצריך לקורס כי לא היה ברור אם אני אעשה אותו או לא, ועדיין לא ברור. זה מלחיץ אותי. הלוואי שהדברים האלה לא היו מלחיצים אותי ככה, כי אין להם באמת חשיבות, או שזה יקרה או שלא. אבל אני בלחץ.

אני מקווה שכן כי חיכיתי לזה כל כך. וגם כי כל התיקים שלי ארוזים לגמרי ולא בא לי עכשיו לפתוח אותם. חחח. וגם חיכיתי לזה כל כך. זה לא בידיים שלי יותר אובייסלי, יהיה מה שיהיה. ההמתנה קשוחה. אני גם בכזה וסת קשוחה, דימום אינטנסיבי. ניצלתי את המקלחת החמה עם לחץ המים המוצלח לעוד מקלחת לפני הקורס. אני משערת שאחלוק חדר אם מישהי אם אעשה אותו. אין לי מושג משום דבר על המקום, רק שאומרים שזה מקום טוב וזהו. דוד שלי אמר שהוא מותאם יותר לתיירים, אבל הוא לא היה פה איזה עשרים שנה.

טוב יאללה. תכף אתקשר ונדע. זה מלחיץ שזה לא בידיים שלי אבל יש בזה גם משהו מנחם, או שכן או שלא, אין לי שליטה עם זה. אנסה להתמסר לזה.

עייפה מדי

עצבנית כי ניסיתי להירשם אתמול בחצות לקורס ויפסנה וזה לא עבד, ועכשיו הוא כבר מלא לגמרי

צריכה לקום ולצעוד למרכז ויפסנה שנמצא בעלייה ממני ולשאול אם יש להם ביטולים של הרגע האחרון, פעולה שעושה לי חרדה לא מוסברת

הבטן שלי בבלבלות, כנראה גם הודות לוסת, צריכה לקחת כדור

אי הוודאות של היום הזה קשה לי

לפחות הרעשים מחוץ לחלון הם ציפורים ופרות, אני מזהה ציפור קואל אחת שבקושי שמעתי מאז תאילנד. הנה גם כלב. השמש מתפשטת על המיטה.

לקום להתקלח ולזוז. אע

 

עריכה:

פעם שלישית גלידה, הלכתי למרכז וסופסוף היו שם אנשים לדבר איתם. הם היו נחמדים, אמרו לי להתקשר שוב ב5 לראות אם יש מקום פנוי. משום הפחד שהם יהיו לא נחמדים אלי עשה לי ממש חרדה, אבל זה לא הרגיש כאילו עשיתי איזה משהו זר להם, שבאתי לראות אם יש ביטול של הרגע האחרון. סימסתי למספר שנתנו לי וכתבתי שהם יכולים להתקשר אלי אם הם רואים לפני 5 שיש מקום פנוי. גם לשלוח את ההודעה הזאת הלחיצה אותי. משהו בלהיות מול ממסד עם חוקים נוקשים, אני רק רוצה לציית ולעבור מתחת לראדר, לא לעשות כל מיני בקשות מיוחדות. גם העובדה שאצטרך לבקש לשבת עם משענת בגלל כאבי הגב שלי קשה לי, גם מגיעה ברגע האחרון וגם מבקשת בקשות. מטורף, מה זה הדבר הזה? יש בי ממש את שני הצדדים ההופכיים, צורך למלא ממש את החוקים, או למרוד בהם לגמרי (סלש לעשות כל מה שאפשר במסגרת החוקים כדי לעקם את הגבולות ולעשות מה שבזין שלי).

בלוגים בכלוב, בלוגים בחו"ל, ספרים, סיפורים קצרים. לא פורנו, תוכן שאפשר לקרוא.

יותר מעניינת אותי הדינמיקה ופחות דברים ליטלים במובן של דברים ילדותיים (קראתי ספרים שחלק מהקטע היה שהליטלית מקבלת בובות פרווה וחוברות צביעה, לא מדבר אלי אבל אני אשרוד אם זה בא גם עם דברים אחרים).

 

רב תודות לכם.

 

בתמורה אמליץ על ספר שממש נהניתי ממנו ואשכרה חיבבתי את הדמויות, Mommy's Girl Complete Collection.

היה עוד ספר בשם at her feet שהיה די בלתי נסבל אבל היו בו גם חלקים מחרמנים אז שרדתי את הבלתי נסבלות של הדמויות והעלילה והכתיבה.

בארבעה חודשים. היום הזה היה ארוך ומוזר. להתעורר ב5 בבוקר על אוטובוס, גבעות מושלגות מופיעות באופק. 6 וחצי ואני בדרמקוט, מתפללת שהבעלים של הגסטהאוס יענה לטלפון, בסוף הוא ענה. אוויר קר, שינה בוקר מוזרה, סידורים אחרונים במחשב ועוד מיליון הודעות שלא עניתי להן. שני ביקורים במרכז הויפסנה שהיה ריק מאדם. מחר אלך לשם שוב ב8 בבוקר בתקווה שמישהו יהיה שם ואולי יתמזל מזלי להיכנס לקורס מחר. חטפתי רגליים קרות כמה פעמים היום ועכשיו אני שוב רוצה, אבל הופיעו סדקים ברצון הזה. בכל מקרה יהיה מה שיהיה מחר. ווסת שהגיעה.

ולבד, הרבה לבד, אחרי שלא הייתי לבד ארבעה חודשים. זה נחמד. זה נחמד לי. אם לא אתקבל לקורס ויפסנה, אני אחפש מקום אחר לעשות בו מדיטציה. אני אוהבת את ההרים, אני אוהבת את השקט, אני אוהבת את ההזדמנות להיות עם עצמי ולבחון מחדש את הקשר שלי עם עצמי. מה מיטיב, מה פחות. בינג' הישרדות. מיטיב או פחות? אכלתי בולונז אחרי תקופה ארוכה בלי כ"כ בשר, ברישיקש היה מאד קשה למצוא, וכאן נראה שיש בכל מקום. הבית קפה שקרוב לגסטהאוס שלי חמוד, וגם הבעלים ההודי חמוד. תכף אלך לישון לבד. תחושה מוזרה אך גם מוכרת.

החזרה המחודשת לפנטזיות המיניות והבדס"מית דרך הספרות האירוטית שאני קוראת מבהירה לי לראשונה, שיותר מהכל, אני נשלטת. לא יותר מהכל בחיים שלי, אני עוד טייטלים ודברים ועניינים ומה זה בכלל זהות, אבל כשזה מגיע למין, ומגיע לרצונות והצרכים העמוקים שלי במיניות (ואולי גם בקשר?), אני נשלטת. ויש בי עוד כל מיני, אבל יותר מהכל, אני נשלטת.

 

הספר האחרון שקראתי היה גם המוצלח מבין 4 הספרים שקראתי. השם שלו מביך אותי אז אני בכוונה לא זוכרת, אם מישהי תרצה אחפש אותו. זה היה על mdlg והוא היה עשוי טוב. הדמויות היו likable, אפילו חיבבתי את סוג השליטה שהייתה ביניהן וגם את סוג המומי-ליטל שהן היו. יכולתי לדמיין את עצמי שם בדברים מסוימים.

כל הספרים שאני קוראת והחרמנות המתעוררת מחדש גורמים לי לחשוב על בת הזוג שלי. מיניות היא נושא רגיש לשתינו, ועם הזמן היא הלכה ודעכה, יחד עם כל מיני מוקשים וכאבים שהקשו עלינו לדבר על הדברים. הרתיעה שלה מבדס"מ שגרמה לי להפסיק לרצות, יחד עם הבושה שחזרה ועלתה סביב הרצונות שלי. אבל בתכלס, הכי הייתי רוצה לעשות בדס"מ איתה. לא יודעת אם ספציפית את הפנטזיה הmdlgית, אולי בעצם לא כמו שכותבים עליה בספרים ככה, אבל כן מרכיבים מתוכה. אין לי צורך בשמות לדברים, כל עוד ההיררכיה ברורה. ואני יכולה לפנטז על כל מיני דמויות שאני מכירה, או על הסיטואציות מהספרים, אבל הכי אני רוצה אותה, שתסתכל עלי מלמעלה עם המבט המסוים, תלטף לי את הפנים, תכניס לי אצבע לפה בידיעה ברורה של מה היא יכולה לעשות לי איתה. להיות הדברים המסוימים האלה איתה.

 

אני כבר זמן חושבת על האם כדאי לחשוב על לפתוח כדי שאוכל לחקור את הצד הבדס"מי שלי עם מישהי שרוצה את זה. אבל גם הכי הייתי רוצה לבדוק את הדברים יחד איתה. הכל מתקדם מאד לאט, קשה לנהל שיחות על הדברים, אפילו שאנחנו במקומות שונים מבעבר. תחושות הדחייה שהרגשתי, הקושי לסמוך, הם עדיין חיים בי. וגם בה חיים דברים. ועכשיו לא נתראה לפחות שבועיים. שזה בסדר, כל זה. אבל גם אוף. יש בי יצור רעב ונזקק שרוצה להתרפס ולהיות לטרף. ואני יכולה להיות טרף כל כך יפה, אני יודעת. מחכה שמישהי תבוא לטרוף.