שדה פרחים

רק תנו לי לצאת מכאן זה מה שעובר לי בראש

למרות ששם יהפוך לכאן חדש

ובכל זאת

אני עייפה, כל כך עייפה, מרגישה שאיבדתי את עצמי, מרגישה שאין בי להלחם יותר על כלום

מחר יום חדש, עכשיו אני חושבת, אין בי להיות פגיעה, להתקרב, לא שהיא מעודדת התקרבות

אני פשוט עייפה מלחתוך חתיכות ממני כדי להתאים לצורה הזאת שלא קשורה אלי

ובכל זאת

מחר יום חדש

יש דברים לעשות

לשטוף את החדר, להחליף מצעים, להזמין סים, ביטוח בריאות, כסף, טקסי, לפנות מקום בארון לסבלט

סך הכל לא נורא

כתבתי לפסיכולוגית שלי שלא ראיתי חודש אם היא יכולה להיפגש מחר

חם לי בכל הגוף ואני מתפללת שאני לא נהיית חולה

מחר יום חדש ואני אטוס בסופו כשכל מה שבא לי זה בית, כששום דבר לא מרגיש כמו בית

בסוף זה כנראה לא הוגן, כי לא נשאר לי הרבה כוח או רצון לנסות, ואני עדיין נשארת. עכשיו לקראת הטיסה כל מה שאני חושבת עליו זה כמה שבא לי שזה יסתיים. פרידה שנייה באותו מקום אזוטרי בחול? אין לדעת מה העתיד צופן. אני קהה ורוצה להדוף אותך ממני. חם לי בכל הגוף והפנים. יש לא מעט דברים שנשארו לי למחר לעשות והטיסה היא מחר. זה בסדר כי אני מצליחה לעשות דברים רק ברגע האחרון. החשש העיקרי שלי הוא שאני אבלה שבוע לבד ורק אהיה בחרדה ממנה כל הזמן. כל כך כמהה לזמן לבד עם עצמי בלעדיה ובלי אף אחד שאני מכירה. יש לי רצון להעניש אותה ולהתרחק ממנה כמו שהיא התרחקה ממני ושתלך להזדיין, אבל הטקטיקה הזאת לא עובדת איתה, היא יודעת לשלוח אותי להזדיין יותר טוב ממני. הטקטיקה של לאט לאט להוריד את האכפתיות והאמפתיה שלי כלפיה עד שלא יישאר עוד שום רצון להיות איתה בקשר, היא כן עובדת. עכשיו בטיפול היא אמרה שזה לא מי שהיא, להראות שהיא זקוקה לאנשים, שהיא בקושי מסוגלת להכיל בתוכה את התחושה שהיא זקוקה לי אז היא בטח שלא מתכוונת לדבר על זה. אני לא הולכת להיות בקשר עם בנאדם שגאה מדי להראות שהוא זקוק לי. הטקטיקה של לאט לאט פחות להזדקק לה היא זו שגם בסוף תאפשר לה להזדקק לי. היא צריכה שלא יצטרכו ממנה כלום ורק אז היא תוכל לתת. לזה אני אומרת, לא כך תראה מערכת היחסים שלי, לא אשאר במקום כזה.

אפשר לראות שאני בקצה כשדברים מאד קטנים גורמים לי פשוט לרצות לעזוב

אולי זה תוגת שישי פלוס טרום וסת. תחושות שהגוף שלי כושל ולא בשליטתי, אכזבה ממנו ומעצמי. משימות שרציתי לבצע לפני הטיסה ולא הספקתי. תמיד זה נופל שם, בתחושות כישלון סביב חוסר פרודוקטיביות. קניתי נעליים שסופסוף היו לי נוחות, הלכתי איתן 40 דק לפני 4 שעות ועדיין כואבות לי הברכיים. קבעתי תור למומחה כף רגל לכשאחזור מחול ונראה שאין ברירה אלא להתמודד עם כפות הרגליים שלי ולהפסיק להתעלם מהעובדה שהן כואבות כל הזמן ואף נעל לא טובה לי. דברים שבטווח הרחוק יהיו בסדר, יפתרו. אני טסה עוד כמה ימים לשלושה שבועות בגן עדן פרקטקלי, אבל בגלל שאני הולכת להוציא יותר כסף משתכננתי אני מרגישה כישלון, מטומטמת. הקול של אבא שלי, למרות שכשאמרתי לו והוא אמר או אה הוא פשוט אמר שיעביר לי כסף, אבל זה תמיד מגיע עם שיפוטיות. חופשה שחיכיתי לה כל כך הרבה זמן ולא מצליחה להרגיש שהיא מגיעה לי. שחררתי מלנסות להתחבר לעצמי, להקל על עצמי, להיות רכה. מרגישה שהיחסים ביני לבין עצמי הם כמו היחסים של סבא וסבתא שלי לפני שהיא מתה, דיפלומטיים, מכורח המציאות, ממשיכים להתקיים פשוט כי הם כבר קיימים כל כך הרבה זמן, אבל אין רגשות של חום או חיבה. מרגישה כל הזמן מטומטמת וכל הזמן כישלון, לא מצליחה לשחרר טעויות קטנות, אפילו שרובן לא טעויות. מרגישה בודדה. עצבות ליל שישי בעיר שהופכת לעיר רפאים בשישי. קניתי מחברת כתיבה חדשה לקראת הטיסה והיא מרגשת אותי. חזרתי לחשוב על נושאים שקשורים באפוקליפסה בהתייחס לפרויקט הגמר שלי שנה שעברה. בימים האחרונים יחד עם העצבות מגיע גם רצון ליצור, אבל יש איזה מחסום בדרך לשם. קוראת מאמר שמנתח את התופעה הספרותית של יצירות פוסט אפוקליפטיות. חושבת על המורה שלי שאמרה שאני צריכה לחקור נושא לעומקו לפני שאני מרשה לעצמי להתחיל לגעת בו. כמהה להשראה שתצית בי אש, שתזרים נהר של מילים ממני. אולי אני אחפש אפוקליפסה בפינטרסט. רוצה רכות וחום ואהבה אבל לא חושבת שהייתי יכולה בכלל לקבל אותן אלי אם היו מגיעים. לא יודעת אם יש רצפטורים כרגע. עוד סיבה להרגיש כמו כישלון.

הימים האלה עמוסים רגשית. קבלת החלטות לא הופכת קלה יותר, אולי קצת. הצפה חושית ועומס על הגוף שלי, והלב אני לא בטוחה מה איתו. מרגישה שהפסקתי להישען החוצה כמו שנשענתי, כמו שקיוויתי להישען וניסיתי. בינינו יותר טוב, אבל כמה ימים יחד שהיו מלאים באפס אנד דאונס התישו אותי. אני שמחה להיות בבית שלי ואני רוצה להיות כאן לבד. בקושי ישלי חשק לאנשים. יש דברים רבים שעוד צריך לעשות לפני הטיסה ביום שני ואני מתחילה להיות משותקת מחרדה. עוד דברים שמציפים לי את החושים, נעליים ומשקפיים שלא מצאתי, ושניהם הסיוט של הסיוטים לחפש. אני שמחה להיות רחוקה ממנה, היה לי יותר מדי, הריבים, ואז לתמוך בה כי סבתא שלה הייתה בבי"ח. כשאני הייתי צריכה תמיכה כשהלכנו לחפש לי נעליים, אירוע מורכב רגשית ופיזית, והיא רבה איתי כשהגענו ואז לא הייתה בנאדם כל הזמן שחיפשנו, ובסוף אני הייתי צריכה לתמוך בה. קשה לי לסמוך על זה שכשאני אצטרך אותה היא תהיה שם. כל כך הרבה פעמים היא הבהירה לי שהיא לא תהיה שם. אולי היו פעמים שהיא גם הבהירה לי שכן? אולי. בכל אופן, לא הכל קשור אליה. הטיסה, זה אמור להיות מרגש, אבל עכשיו אני מותשת. אין לי כוח לחשוב על אוכל לסופש, על נעליים, נתפס לי הגב. אני אחיה בלי נעליים ותחתונים שרציתי לקנות לפני הטיסה, למרות שהנעליים שלי הרוסות לגמרי וכואבת לי בכפות הרגליים, וגם סנדלים וכפכפים אין לי. המחשבה על כל זה עושה לי חרדה. צריכה לצמצם ולעשות תוכנית פעולה להיום. אולי להתחיל מלקום מהמיטה ולעשות יוגה. התחושה שאני צריכה תמיכה ואין לי אותה מעייפת אותי. עדיין מרגישה שאני מחזיקה את הקשר שלנו, אבל פחות. התחושה שאני תמיד צריכה לבוא אליה ולעשות את הצעדים מעבר לקו האמצע אחרת לא יבואו אלי.

צורך חזק חזק שזה יגמר

ברגע שאנחנו לא בטוב אני מאבדת כל מוטיבציה

היינו אמורות ללכת עכשיו לקנות לי נעליים אבל היא קרה ואני צריכה תמיכה רגשית כי זה קשה לי

לא קניתי נעליים 7 שנים והן כבר מתפרקות וכואבות לי הרגליים, אבל כל פעם שהלכתי בשנה האחרונה לחפש סיימתי מיואשת כעבור שעות כי הכל לא נוח לי

אבל עכשיו אני חושבת לדחות את זה עוד, למרות שאני טסה שבוע הבא ורציתי נעליים נורמליות

מרגישה שברירית

אני רוצה להיפרד וללמוד תופים

אני לא מאמינה שאני מבלה עוד לילה במיטה הזאת מרגישה שאני שוכבת ליד אישה שלא רוצה להתקרב אלי

שנרתעת מהמגע שלי

לפחות עכשיו יש לה סיבה שאפשר להבין ברמה מסוימת

לא מבינה איך מפגיעה קשה באמון שלי עכשיו היא מרגישה שהיא לא יכולה לסמוך עלי

אולי פשוט הייתי צריכה כבר לתת לה סיבה קונקרטית 

לא שזה התקרב לקונקרטי

חבל שלא בגדתי בה באמת

אני לא יכולה לבלות עוד לילה במיטה הזאת ולהרגיש ככה

שמישהו יגאל אותי מהחרא הזה ויבצע את הפרידה הזאת במקומי

למה אנחנו הולכות לבלות בחול ביחד בקרוב

התחלתי להבין שהטיסה שלה עלולה להתבטל אז אני עוד יכולה להגיד לה לא לבוא לאן שאני הולכת, שתלך להזדיין במקום אחר עם החברים הדפוקים שלה

בדיוק היום חשבתי על זה שמזמן לא כעסתי

אני לא יכולה להכיל את זה שהיא פגועה כי שום דבר מהפגיעה שלי לא נפתר עד היום

די שזה יגמר כבר, כמו כל דבר במערכת היחסים שלנו אני אהיה זאת שאצטרך לסיים את זה, כמובן

היא אמרה, זה שהמנגנון הגנה שלי הוא להתרחק לא אומר שאני פחות צריכה אותך או פחות תלויה בך. היא אף פעם לא אמרה את זה

אני עייפה. מרגישה שאין לי כוח לבוא ולראות מישהי אחרת. הייתי רוצה שיבואו ויראו אותי. אולי מספיק שאני אעשה את זה. אני עדיין לא מצליחה להתמסר ללהיות פגיעה איתה, וזה שהיא פתאום הבינה שזה מה שהקשר שלנו צריך, שנהיה פגיעות אחת עם השנייה, זה לא אומר שאני אבוא בריצה אלייך ואפתח את הלב. מתחת לדברים יש בי עוד כעס ועלבון ופגיעה, ורצון להחזיר לה, על כל הכאב שהיא העבירה אותי, כל הדחייה, כל החוסר ביטחון שהיא עוררה בי. רצון שהיא תרגיש חזרה את החוסר ביטחון והדחייה והחוסר וודאות אם הבנאדם שאת אוהבת אוהב אותך באותה צורה. ואני לא רוצה לתת לה יותר דברים שאני לא מקבלת חזרה.

אין לי כוח להיות בסדר עם אנשים עכשיו. אני רוצה להיות בסדר איתי

סופ"ש נעים עם סוף מר

כל הזמן כשהיה טוב היה לי בראש, אני עדיין חושבת לעזוב אותך, אני עדיין לא יודעת אם זה נכון, אם את טובה לי

ואז בסוף זה יצא גם במילים

עכשיו אני יותר מבינה למה אמרתי את מה שאמרתי

חבל שזה יצא ככה, אבל זה קשה להגיד את הדברים בצורה ישירה ומילולית, אני עדיין לא מרגישה שאני יכולה להיות פגיעה איתך שוב, אני עדיין פגועה נורא, למרות שאני רואה את המאמץ שאת שמה

היא אמרה שהיא לא רוצה שזה יהיה מאבק כוחות, הקשר שלנו, שהיא לא במקום הזה, אבל ככה אני מרגישה כל הזמן בגלל פעולות שהיא עושה, שזה מאבק כוחות

מרגישה קהות ונמנום

נמנוב (numb)

זה עצוב אבל, איך שנגמר, כי היא הייתה מאד אוהבת כל הסופש, וגם אני, ובסוף היא נסגרה

אני חושבת שהיה בי מקום שרצה לומר, זה שהיה טוב בשבוע האחרון זה לא אומר שאנחנו בטוב, אל תטעי לחשוב שדברים נפתרו, דברים לא נפתרו

לא יודעת, זה עצוב לי אם אני מרשה לעצמי להרגיש, שהיינו כל כך קרובות ואוהבות והייתי צריכה להגיד משהו שיהרוס את זה, אבל אני בעיקר לא מרגישה עכשיו

וגם לא נראה לי שזה תיאור נכון של המציאות, הייתי צריכה להגיד משהו שיהרוס את זה

בתוך תוכי כל הסופש עדיין הרגשתי את זה שאני עדיין מאד חושבת על פרידה ועל זה שאין לי נחת או ביטחון בקשר הזה, ולא יכולתי פשוט להיות בטוב שהיה לנו

לא יודעת. נראה לי שזה כן עצוב