שדה פרחים

אולי זה תוגת שישי פלוס טרום וסת. תחושות שהגוף שלי כושל ולא בשליטתי, אכזבה ממנו ומעצמי. משימות שרציתי לבצע לפני הטיסה ולא הספקתי. תמיד זה נופל שם, בתחושות כישלון סביב חוסר פרודוקטיביות. קניתי נעליים שסופסוף היו לי נוחות, הלכתי איתן 40 דק לפני 4 שעות ועדיין כואבות לי הברכיים. קבעתי תור למומחה כף רגל לכשאחזור מחול ונראה שאין ברירה אלא להתמודד עם כפות הרגליים שלי ולהפסיק להתעלם מהעובדה שהן כואבות כל הזמן ואף נעל לא טובה לי. דברים שבטווח הרחוק יהיו בסדר, יפתרו. אני טסה עוד כמה ימים לשלושה שבועות בגן עדן פרקטקלי, אבל בגלל שאני הולכת להוציא יותר כסף משתכננתי אני מרגישה כישלון, מטומטמת. הקול של אבא שלי, למרות שכשאמרתי לו והוא אמר או אה הוא פשוט אמר שיעביר לי כסף, אבל זה תמיד מגיע עם שיפוטיות. חופשה שחיכיתי לה כל כך הרבה זמן ולא מצליחה להרגיש שהיא מגיעה לי. שחררתי מלנסות להתחבר לעצמי, להקל על עצמי, להיות רכה. מרגישה שהיחסים ביני לבין עצמי הם כמו היחסים של סבא וסבתא שלי לפני שהיא מתה, דיפלומטיים, מכורח המציאות, ממשיכים להתקיים פשוט כי הם כבר קיימים כל כך הרבה זמן, אבל אין רגשות של חום או חיבה. מרגישה כל הזמן מטומטמת וכל הזמן כישלון, לא מצליחה לשחרר טעויות קטנות, אפילו שרובן לא טעויות. מרגישה בודדה. עצבות ליל שישי בעיר שהופכת לעיר רפאים בשישי. קניתי מחברת כתיבה חדשה לקראת הטיסה והיא מרגשת אותי. חזרתי לחשוב על נושאים שקשורים באפוקליפסה בהתייחס לפרויקט הגמר שלי שנה שעברה. בימים האחרונים יחד עם העצבות מגיע גם רצון ליצור, אבל יש איזה מחסום בדרך לשם. קוראת מאמר שמנתח את התופעה הספרותית של יצירות פוסט אפוקליפטיות. חושבת על המורה שלי שאמרה שאני צריכה לחקור נושא לעומקו לפני שאני מרשה לעצמי להתחיל לגעת בו. כמהה להשראה שתצית בי אש, שתזרים נהר של מילים ממני. אולי אני אחפש אפוקליפסה בפינטרסט. רוצה רכות וחום ואהבה אבל לא חושבת שהייתי יכולה בכלל לקבל אותן אלי אם היו מגיעים. לא יודעת אם יש רצפטורים כרגע. עוד סיבה להרגיש כמו כישלון.