הימים האלה עמוסים רגשית. קבלת החלטות לא הופכת קלה יותר, אולי קצת. הצפה חושית ועומס על הגוף שלי, והלב אני לא בטוחה מה איתו. מרגישה שהפסקתי להישען החוצה כמו שנשענתי, כמו שקיוויתי להישען וניסיתי. בינינו יותר טוב, אבל כמה ימים יחד שהיו מלאים באפס אנד דאונס התישו אותי. אני שמחה להיות בבית שלי ואני רוצה להיות כאן לבד. בקושי ישלי חשק לאנשים. יש דברים רבים שעוד צריך לעשות לפני הטיסה ביום שני ואני מתחילה להיות משותקת מחרדה. עוד דברים שמציפים לי את החושים, נעליים ומשקפיים שלא מצאתי, ושניהם הסיוט של הסיוטים לחפש. אני שמחה להיות רחוקה ממנה, היה לי יותר מדי, הריבים, ואז לתמוך בה כי סבתא שלה הייתה בבי"ח. כשאני הייתי צריכה תמיכה כשהלכנו לחפש לי נעליים, אירוע מורכב רגשית ופיזית, והיא רבה איתי כשהגענו ואז לא הייתה בנאדם כל הזמן שחיפשנו, ובסוף אני הייתי צריכה לתמוך בה. קשה לי לסמוך על זה שכשאני אצטרך אותה היא תהיה שם. כל כך הרבה פעמים היא הבהירה לי שהיא לא תהיה שם. אולי היו פעמים שהיא גם הבהירה לי שכן? אולי. בכל אופן, לא הכל קשור אליה. הטיסה, זה אמור להיות מרגש, אבל עכשיו אני מותשת. אין לי כוח לחשוב על אוכל לסופש, על נעליים, נתפס לי הגב. אני אחיה בלי נעליים ותחתונים שרציתי לקנות לפני הטיסה, למרות שהנעליים שלי הרוסות לגמרי וכואבת לי בכפות הרגליים, וגם סנדלים וכפכפים אין לי. המחשבה על כל זה עושה לי חרדה. צריכה לצמצם ולעשות תוכנית פעולה להיום. אולי להתחיל מלקום מהמיטה ולעשות יוגה. התחושה שאני צריכה תמיכה ואין לי אותה מעייפת אותי. עדיין מרגישה שאני מחזיקה את הקשר שלנו, אבל פחות. התחושה שאני תמיד צריכה לבוא אליה ולעשות את הצעדים מעבר לקו האמצע אחרת לא יבואו אלי.
לפני 3 חודשים. 23 באוגוסט 2024 בשעה 5:37