שדה פרחים

הכנתי לה סנדביצ'ים עם שמנת שום שמיר, סלמון וצלפים על חלה כוסמין, הבאתי ענבים ועגבניות שרי, היא תהיה אחרי טיסה של 14 שעות. אולי אקנה גם בקבוק מים קרים. קניתי גם נענע ולימונים כי היא אוהבת להכין לעצמה משקה איתם, שיהיה לה כשנגיע אליה הביתה. וחמניות, הלכתי לקנות פרחים והם היו הדבר הראשון שראיתי וידעתי שזה הזר. יש לי בראש שהיא אולי אמרה לי שהיא אוהבת, אבל גם אם היא לא אמרה מתאים לה לאהוב. ילדה של שמש.

בגלל הרכבות זה היה לאחר או להקדים בחצי שעה אז אני אחכה לה שם. האמת שזה נשמע לי נחמד, לחכות לה עם פרחים בקומת נחיתות, פעם שעברה שהיא חזרה מארהב הכל הקדים לה אז היא בסוף חיכתה לי. אף פעם לא חיכיתי למישהי עם פרחים.

סיפרתי לשותפה שלי והיא אמרה, את אוהבת להשקיע. אוכל זאת שפת אהבה שלי ואני אבא שאוהב להאכיל. חושבת שזאת גם המחווה שהיא הכי מתרגשת ממנה, היא אדם שקשה לתת לו מתנות לול. אבל כשאני מפתיעה אותה עם אוכל היא תמיד מרוגשת. אף אחד אף פעם לא הכין לה אוכל. כלבת רחוב עזובה שלי. בדרך לפרחים וחזרה הביתה הלכתי ושמתי לב שאני מחייכת. מקווה שיהיה לנו קצת נחמד ורגוע היום. אוכל טעים ופרחים זאת התחלה טובה לזה. 

(הכנתי לה גם פתקים חמודים מאוריגמי ומשום מה מביך אותי לספר על זה, אבל גם זה חלק מהרשימה)

בא לי להקיא

זה פשוט לא הוגן

איך זה הגיוני שזה מה שקורה

זה לא מגיע לי

למה אני נשארת כאן

זה כל כך פאקינג כואב

אני לא מאמינה שאני הולכת לפגוש אותה מחר בנתבג ואז לחזור איתה הביתה

לא מבינה למה או בשביל מה

לא מבינה איך זה הגיוני כשאני מרגישה כל כך פגועה ודחויה

זה פשוט מרגיש כמו שלב שזה לא שפוי לי יותר להיות כאן ליד אנשים

מישהו הזיז לי את התיק מהמקום ולא מצאתי את הדפים לאוריגמי ואת השמיכי שאני מביאה לקור ואני על סף התמוטטות ובכי

הבתזוג התבאסה שאני לא תומכת בה לפני הטיסה חזרה לישראל כשהיא!!!! הייתה!!! קרה!!! אלי בימים האחרונים

אני שונאת את המקום הזה אני לא רוצה להיות כאן יותר ולא רוצה לתת יותר כלום ולא לעזור בשום דבר ושכולם יזדיינו אומייגאד

לא יכולה לסבול אנשים צוחקים או מחייכים לידי לא יכולה

אני לא זוכרת אם הייתי כל כך שונאת אדם גם שנה שעברה. אני זוכרת בוודאות שבתקופה הזאת שבין ההגשות שלנו להגשות שנה ד כעסתי נורא, כל הזמן כעסתי נורא. גם עכשיו אני כועסת נורא. אבל גם לפני כן כעסתי, על בת הזוג כל הזמן כעסתי, ועכשיו אני כועסת על כולם. על כל הזלזול וחוסר הכבוד וחוסר המקצועיות וקטנות הראש והעלמות העין והעבודה החפיפניקית. וחוסר הכבוד. והרעש שכולם עושים בלי להתחשב באף אחד סביבם, הרעש, להיכנס בקולי קולות לחדר שאנשים ישנים בו, להשאיר את הדלת פתוחה, לא לשים לב שיש מופעים שקורים ולעשות רעש. כולם מעצבנים אותי וזה מצטבר ומצטבר. אני מרגישה שאני צריכה לעוף משם כבר, שזה לא בריא לי וגם לא לסביבה שלי שאני ככה. לא נעים איתי אני מרגישה. אני מתנחמת ברגעים קטנים של עבודת כפיים, יש סדר לדברים, אני יודעת מה אני עושה, ואני עושה אותו.  בשאר הזמן אני צופה בסדרות הדוקו רצח שלי עם אוזניות ורוטנת בצד. מחר יום ארוך צפוי לי כמדומני, ואז סופ"ש שאני לא מצפה לו. היא חוזרת בשישי ואני פוגשת אותה בשדה התעופה, אני לא כל כך מצפה לזה. בימים האחרונים היא תוספת ממני מרחק. זה תמיד מרגיש באשמתי. אם יש לי זווית אחרת על המצב אני יכולה לראות שהיא בחרדות מלחזור, בחרדות לחזור לחיים שלה, למציאות של הקשר שלנו. אז היא נמנעת, ככה היא מתמודדת עם מה שעושה לה חרדות. אני שונאת את זה. זה גורם לי לא לרצות לראות אותה ולא לרצות לבוא לשדה. לא לקנות לה פרחים כמו שחשבתי, לא להביא לה את מה שהכנתי, כל מיני אוריגמי קטנים וחמודים עם פתקים של אהבה. לא כתבתי עדיין את הפתקים, אני אראה בשישי אם עדיין באלי לתת לה אותם, אבל אין ספק שהמרחק הזה מכעיס ופוגע. ככה היא מתמודדת והיא משאירה אותי לבד. היא נמנעת מלהתמודד אז היא משאירה אותי לבד. יצר הנקמנות והענישה שלי כל כך מופעל, באלי שהיא תסבול כמו שאני סובלת, שהיא תרגיש לבד כמו שאני מרגישה לבד, למרות שקשה לי להאמין שהיא יכולה להרגיש יותר לבד ממה שהיא כבר, ככה היא מתוכנתת. למה אני כאן.

בכל אופן. בתוך כל זה אני אמורה להגיע ללימודים ולתפקד. מה היה קורה אילו הייתי אומרת, אני מפסיקה, אני לא מגיעה יותר, אני לא רוצה. אני על סף התמוטטות, למרות שאני אף פעם לא מתמוטטת. תמיד מתפקדת, תמיד. אני צריכה ללכת לישון ולעזוב את המחשבות האלה. מחר אולי אעשה שוב אמבטיה בבוקר, ככה אני פותחת את הבקרים שלי בימים האחרונים. אמבטיה אוננות. יאללה ביי

אני מנסה להבין את התחושה שיש לי היום, ואני חושבת שהיא של כלבלב עם עיניים מצפות. למי אני מצפה? למה?

התחלתי לקרוא ספר, "הבחירה", פסיכולוגית ניצולת שואה כתבה. אם הוא יהיה מוצלח אולי אכתוב עליו מחשבות. היא כתבה שהמשותף לכל המטופלים שלה הוא אחד: רעב. רעב לחיבה, תשומת לב, אהבה, הערכה. רעב הייתה המילה שליוותה את שנה שעברה, השנה המילה היא שבר. שתיהן מותירות חללים ריקים, אבל הצבע שלהן שונה. ריק.

הייתי רוצה לייצר אמנות יפה. הייתי רוצה חיבוק. היום אוננתי ובסוף הזרוע שלי נחתה עלי והרגישה כאילו אדם אחר מחבק אותי, עור חשוף על עור חשוף. זה עשה לי דמעות וגם עכשיו. הייתי רוצה לייצר מזה אמנות יפה, אבל המילים שלי הולכות רק לכאן, לכלוב, מקום שמרגיש כמו ביוב למילים לפעמים. ואולי זה חוזר לרעב, להכרה, הערכה, חיבה. קשה לי לנשום.

השותפה שלי עברה פרידה אתמול בלילה. השותפה השנייה, לפני חודש, אבל היא כבר מזגזגת בין שני בחורים חדשים. אני מפנטזת על בית, על משפחה. החלום הזה בלילה, מישהי שנוגעת בי, גם אם זה כי היא אמורה, אבל המגע מכוון אלי, והוא נעים, והוא מגע. בזוגיות הקודמת הייתי סופרת את כמות הזמן שאנחנו לא שוכבות כדי לדעת מתי אני צריכה לשכב איתה, לא רציתי. הפעם אני זאת שלא ננגעת. סקס אף פעם לא היה רק סקס בשבילי. היום אני מרגישה כמו כלבלב נטוש, שכנראה יש בו איזו תקווה, אחרת הוא לא היה עם עיניים גדולות ומצפות.

אני מרגישה בימים האחרונים שהיא רחוקה, כתבתי לה את זה והתעניינתי במקום לכעוס ולהאשים, אפילו שכבר התחלתי להיסגר. בלילה הרגשתי את הקור שלה ועמדתי להישאר ממורמרת ורוטנת, אבל בסוף כתבתי במילים פשוט, אני מרגישה צורך בחיבה. היא כתבה שהיא מרגישה צורך בספייס. לפחות היא אומרת את זה במילים, ולא משאירה אותי מנחשת.

הסיפור של למה אנחנו לא נפרדות הוא אחד מעניין אני מרגישה, זאת שאלה טובה לחקירה פנימית, כי הוא יושב על הרבה מקומות. הפסיכולוגית שלי אומרת שאם אני רק אצליח לשכנע אותה, לגרום לה להבין מה אני צריכה, זה יהיה בסדר, וזה יוכיח שזה לא קשה לאהוב אותי. שאני לוקחת את ההתנהגויות האלה באופן אישי, ובאופן לא מודע אני משליכה עליהן את האמונה שזה בגלל שהיא לא אוהבת אותי מספיק, שזה בגלל שקשה לאהוב אותי, שלא מגיעה לי אהבה. אחד הדברים שעלו לי מהספר האחרון שקראתי, ירושה רגשית, היא השאלה - למה אמא שלי כל כך כעסה עלי בילדות? למה כל כך הרבה זעם הופנה כלפיי? אלימות. זאת שאלה מהפכנית בגלל ההיפוך שהוטמע, הילדה שלוקחת על עצמה את כל האחריות, והאמונה שתלווה אותה מאז שהיא לא טובה, לא בסדר.

אני מקנאה בשותפה שלי, היא כל היום בשיחות טלפון ובוכה. לי יותר קשה לבכות מול אנשים, למרות שהחודשים האחרונים והזוגיות הזאת הולידו לא מעט רגעים כאלה, לא שזה היה קל. החומות בתוכי רחוקות מלהתמוסס, אני יודעת שהן לא צריכות.

רעב, שבר, כלבלב ממתין בפינה ומצפה לליטוף. כלבלב נטוש.

עוד כמה דקות אצא ללימודים והחומות שוב יעלו. אני יושבת בשיחת פתיחת יום עם אטמי אוזניים כי אני לא יכולה לסבול את הרעש ואת חוסר הכבוד של אנשים שלא מפסיקים לדבר בזמן שמנסים לנהל שיחת הפקה. אני סגורה ומסוגרת, אין לי רצון לבלות עכשיו עד 11 בלילה במוסד הזה בפסטיבל הזה, אבל אין לי ברירה. נכנסתי עכשיו לאיזו פינה עצובה. אני שונאת את הציפייה ממני לתפקד, ואת זה שאני תמיד מתפקדת, גם ברגעים הכי נמוכים וקשים שלי. רק רוצה שכולם יעזבו אותי בשקט, ושקומץ יאהב וילטף ויאהב.

חלמתי שהבחורה מהצוות הטכני איתי, שהייתה בלתי נסבלת אבל עכשיו קצת חמודה, עושה הדגמה איתי מול לא יודעת מי. אני על 4 על ספה והיא מאחוריי מנסה להחדיר לי פלאג לטוסיק. זה היה מאד קורקטי וטכני, לשם ההדגמה, אבל כן התרגשתי והרגשתי שאני לא אמורה להראות את זה. היא ניסתה מלא זוויות ואני כל הזמן פחדתי שהיא תכאיב לי וזזתי כדי לשנות את הזווית. בשלב מסוים היא התחלפה עם מישהי אחרת שלא הצליחה, ואז הבחורה הראשונה הייתה כזה טוב אני אעשה שוב, והתרגשתי. הפעם ליטפתי לה את הרגל בזמן שהיא ניסתה לחדור אלי, לקח לה זמן והיא מעין שיחקה עם החור עם הפלאג וזה היה ממש נעים. התעוררתי רגע לפני שהיא חדרה אלי. הופתעתי שחלמתי עליה ככה אבל גם איזה כיף, לא היה לי חלום מיני מיליון זמן, אני רק חולמת על רציחות בתקופה האחרונה. 

אני כבר כמה ימים מכינה לה משהו חמוד לקראת זה שהיא חוזרת בשישי

אבל היא תופסת מרחק

אני עייפה מדחייה, קהה

אמרתי לפסיכולוגית שלי שאני לא יודעת למה אני נשארת, למה אני לא נפרדת ממנה

התחלנו טיפול ואני גם מצפה לו, לדברים שיתגלו לי עלי, דברים שיתגלו לה עליה

אולי זה עדיין לא סותר את התחושה הזאת שזה צריך להיגמר, שזה לא המקום שאני רוצה להיות בו, לא מה שאני מאחלת לעצמי

הייתה לי מחשבה שאני אתן לנו עד שאני מתחילה את שנה ד'. אני צריכה שקט, אי אפשר לבזבז את הזמן על הסבל הזה יותר. כמה זמן זה עד תחילת שנת הלימודים הבאה? 3 חודשים? פרק זמן מכובד. מחשבה מצחיקה אולי, מביכה אותי אולי. מביכה אותי האובססיביות המסוימת שלה, שאני לא מצליחה לשחרר, שאני נשארת במקום שכל כך רע לי בו. זה גם מעניין, למה אני נשארת. הפסיכולוגית שלי אמרה שהיא אופטימית לגביי יותר מתמיד. אני מבינה למה היא מרגישה ככה. עם כל הסבל והכאב אני גם במקום עם החוסן הנפשי הכי איתן שאי פעם הייתי בו, אני מבינה על מה היא מדברת. אני יודעת להכיל את עצמי יותר טוב. ובהקשר למצב, אני מבינה יותר טוב מה אני רוצה בזוגיות. אם בזוגיות הקודמת שלי הייתה אפס נפרדות וזה חנק אותי, ועכשיו תחושות הדחייה והנפרדות כל כך עזות ואינטנסיביות, אני מצליחה למקם את עצמי כבר יותר טוב, את הצרכים והרצונות שלי.

בסופש האחרון אצל אבא שלי חשבתי לעצמי שהמצב המשפחתי שלי כל כך בלתי נסבל לי ואני לא יכולה לשאת את זה יותר. היה רגע שחשבתי, למה אני מסתפקת בזה. מן רגע כזה של אני לא חייבת שזה יישאר ככה, כמה שזה מפעיל אותי, המקום שזה תופס בחיים שלי, רגשית ופיזית. זאת בעצם הייתה מחשבה על זה שאני יכולה והגיע הזמן לייצר ולארגן לעצמי את המקום המשפחתי שנכון לי. הבית שנכון לי. אני מוכנה לייצר בית עם מישהי, מוכנה להיות משפחה, גם אם זו משפחה של שתי נשים לעת עתה. העת הבשילה, יש לי הרבה לתת, ואני מוכנה ללמוד עוד את מלאכת הקבלה. אני רוצה את זה. רוצה בית משלי, רוצה משפחה משלי. וזאת שאלה מעניינת למה אני נשארת במקום שדי בבירור לא יכול להיות הדבר הזה, נכון להיום.

כבר מזמן הייתה לי בראש המחשבה, לבחור חיים איתך זה אומר חיים עם הרבה בדידות.

אני בעיקר נעה בין קהות לעצבנות בימים אלו, אין הרבה מקום לבדידות. אבל לרגעים קטנים מה שהולך הצידה חוזר.

תוהה אם אפשר לומר גם אותו הדבר עלי. חיים שלי איתי הם חיים עם הרבה בדידות.

נגמר יום אחד מתוך שישה של הסיוט שנקרא עבודות גמר. הלכתי הביתה בשנייה שהתפניתי מתפקידים. סיימתי את סדרת הדוקו הנוכחית על בנו של סם וכת השטן ועכשיו מטריד אותי להיות בבית בלילה. עייפה. חושבת שלא אכלתי ארוחת ערב ועכשיו זה מורגש. לפחות הבטן שלי משתפרת. לרגעים אני חושבת על האפשרות להיות לא לבד עכשיו, וברגעים האלה הבדידות מתגנבת. בשאר היא שקטה, מחכה במרחק. אני אלך לישון תכף ואולי שוב אחלום על רצח או על רדיפות או משהו בסגנון, גם מחר אקום בבהלה מסוימת, חוסר נחת. אני זקוקה למנוחה בעומק ההוויה, לא יודעת איך.

כפית שמן אורגנו, מסאז עצמי עם שמנים, מוזיקה מרגיעה, ויברטור ולהשפריץ, לצחוק ואז לבכות הרבה, נהרות מכל כיוון, ארוחת בוקר מתוקה, עכשיו אמבטיה. אפילו סידרתי קצת את החדר שאיבדתי שליטה עליו. והצבתי גבול כשביקשו ממני לעזור מעבר ליכולתי. הרוגע עדיין לא במחזותינו, אני לא צופה שיגיע גם אחרי האמבטיה. האטת המוח, זה משהו שעדיין לא גיגלתי, איך להאט את המוח. ובכל זאת. בוקר טוב