שדה פרחים

הגעתי היום עם הזריחה. נסיעת הלילה הראשונה שלי, סמי סליפר שהיה לא נוח בעליל, אבל סך הכל שרדתי יפה.

דראמסללה מהממת, ההרים, האוויר, הכל פתוח, יער, עצים. אני מתה על זה. רישיקש סגרה עלי, היו שם דברים יפים אבל זה היה טו מאץ'. פה אני שומעת ציפורים במקום צפירות.

התפצלתי מבת הזוג בפעם הראשונה בטיול של 4 חודשים. אני מתגעגעת אבל גם מרגיש טוב להיות לבד פתאום. גם מפחיד ומחשיש אבל אני סך הכל מתרגשת.

מחר מתחיל קורס ויפסנה שאני רוצה לנסות להשתחל אליו. הוא מלא לגמרי, כמו כל שאר הקורסים שלהם, אבל אני בונה על זה שאיזו תיירת החליטה להבריז ברגע האחרון ולהעניק לי את מקומה. אם אצליח להיכנס אתנתק מהטלפון ל10 ימים של מדיטציה ושתיקה, לקום כל יום ב4 בבוקר ולמדוט כל היום. אף פעם לא הבנתי את הרתיעה של האנשים מהשתיקה, זה החלק הכי לא קשה בשבילי. מה שקשה זה להיות לבד עם המחשבות. כמובן לא עשיתי 10 ימים של שתיקה, אבל עשיתי 3 וגם סוגשל 5-6 וזה באמת היה כל כך נעים לא לדבר ושאף אחד לא מדבר איתי. זה עדיין רועש להחריד כי המחשבות על טורבו נוןסטופ. אני כל כך רוצה כבר לעשות ויפסנה מלאה, לפני שנה הלכתי לדגניה והייתי שם 3 ימים עד שהיה לי חום גבוה ואמרו לי להתחפף. התבאסתי ממש אבל נהייתי כל כך חולה אחר כך שזה היה ממש לטובה. האם עכשיו זה הזמן שלי? יתכן.

עוד שעתיים הקבלה שלהם נפתחת אז אלך לשאול אם יש ביטולים, ואם אני יכולה לבוא מחר ולראות אם יש משהו של הרגע האחרון. משום מה זה ממש מלחיץ אותי לדבר איתם. אני פוחדת שהם יהיו ממש לא נחמדים ומתנשאים, שכאילו מה חשבתי לעצמי שאם הקורס מלא אני אוכל להיכנס. זה לוחץ לי שם על איזו נקודה. אולי משהו שקשור בלהיות חלק. בכל אופן, אני יודעת רציונלית שאין לי שום דבר להפסיד, ואם הם יהיו לא נחמדים אז וול, זה פשוט מה שזה. היידה.

 

אני כבר רואה איך להיות לבד מאלץ אותי לייצר עוד אינטראקציות עם זרים. מאלץ במובן הטוב של המילה. אני מטיילת כבר 4 חודשים ואיכשהו אני מרגישה שכמעט ולא היו לי הרפתקאות, לא מהסוג שקיוויתי להם, ואני משערת שזה קשור ללטייל בזוג, וגם לאיזו מונוטוניות שהתקבענו לתוכה. אני כמעט לא רוצה לעשות את הויפסנה רק כדי שיהיה לי את הזמן הזה לעצמי לבד, אבל אני יודעת שיכול להיות לי אותו גם אחרי הויפסנה.

 

קראתי ספר רביעי במספר בקטגוריות ספרות לסבית מחרמנת, והוא מוצלח ביותר. אכתוב עליו בפוסט אחר.

נוסעת מחר לדראמסללה, פעם ראשונה שאנחנו מתפצלות אחרי בול 4 חודשים של טיול. לא ישנתי לבד במיטה 4 חודשים. כן מלחיץ שזה בהודו, לא הצלחתי למצוא מישהי לחלוק איתה את הנסיעה הזאת באוטובוס, אבל נראה לי שיהיה בסדר. אני תכלס מתרגשת. יהיה עצוב להיפרד, אני אתגעגע אליה, אבל היא בכל מקרה הולכת להיות 11 יום בקורס מורי יוגה אז היא לא תהיה זמינה אלי. והמחשבה על החופש להיות לבד סופסוף עושה לי כל כך טוב. אני הולכת לנסות להשתחל לקורס ויפסנה שאזלו בו לגמרי המקומות, ולהציע את עצמי כממלאת מקום של הרגע האחרון. זה מרגיש לי קצת חצוף לעשות את זה אבל כאילו, למה? אין לי מה להפסיד. אם אני אעשה את הויפסנה אני אקום 10 ימים ב4 בבוקר כל יום ליום שלם של מדיטציה ולא באמת יהיה לי את החופש לטייל, אבל זה מה שהכי בא לי. ואם לא אעשה ויפסנה, וואלה, אין לי מושג מה אני אעשה. שזה גם קצת מרגש...

 

אני מרגישה די ערה. אולי כי חירמנתי את עצמי עם בליעת הספרים הארוטיים שעשיתי בימים האחרונים (3 במספר). וכנראה שגם הלא ידוע שבפתח. החרדה קצת רגועה לרגע. הרבה חרדות על כסף ישלי בזמן האחרון, אבל זה רק כי אני צריכה משהו להיות בחרדה ממנו, ככה במערכת שלי. איך אני מקווה שאתקבל לויפסנה, אבל אם לא אני בונה על הרבה טבע ומדיטציה במסגרת אחרת. אולי אפילו להכיר אנשים?.. בקושי הכרתי אנשים חדשים ב4 חודשים של טיול וזה עושה לי עצוב וקצת מחריד. אני הבנאדם הכי חברותי, למה לא פגשתי חברים חדשים.

 

בכל אופן, לילה אחרון כאן. שיעור אחרון עם המורה המתוק שלנו לאיירוודה, שמלמד אותנו עכשיו על מנטרות לאיזון הצ'אקרות והמערכת האנרגטית וזה כל כך מעניין, באלי ללמוד על זה עוד. שיעור אחרון על טאבלה, תוף הודי, שעשינו שבועיים של שיעורים עליו ואני עפה עליו ממש. ויאללה, מחר הרפתקאה חדשה.

מה אני רוצה לכתוב. מילים אבדו לי ואני מנסה לשוב וללקט אותן, כמו ציפורניים שנשרו והשאירו אותי חסרה. אז מזמן כתבתי את אותה א' שהייתה אם וגם זונה. לא אותה אני רוצה לכתוב. אני מחפשת אחת אחרת. הדמות בספר שקראתי הזכירה לי מדי את ר', אישה בשר ודם, דפוקה ושדפקה אותי כהוגן, כלומר את ההגנות שלי והשאירה אותי פוחדת מאד. הספר גם היה גרוע, אבל גם פרט על נימי הצורך. האישה שם הייתה אימהית ונוקשה אבל רכה וידעה מה היא רוצה.

 

אני אוהבת אותן מבוגרות. תמיד אהבתי. משהו בלהיות צעירה וקטנה מולן. לא קטנה פיזית. משהו בניסיון שלהן, בהיותן נשים יודעות. אישה שמבוגרת ממני בעשור, עשור וחצי, שניים. שמסתכלת עלי ויודעת שאין לי סיכוי. שהיא יכולה לאכול אותי. שלרוב לא יהיה צורך במאבק כי אני אתן לה אותי ברצון. אבל אולי היא זאת שתרצה מאבק, אתן לה אותו אם כך. יש לי צורך לרצות. להעריץ. לסגוד ולזכות בתשבוחות. תמיד הייתי חנפנית. יש כמובן משהו אנוכי בחנפנות. זה בסדר, אני חושבת.

קשה לי לומר מה אני אוהבת בלהרגיש צעירה מולן. עכשיו אני בת 28, אני עדיין צעירה? אני רוצה שהיא תלמד אותי, שהיא תיקח ותוביל כי היא יודעת טוב יותר. אני עוד מחפשת את המילים. אולי הן ממאנות לבוא כי הן יודעות שכשיבואו הן ירמסו כל דבר בדרך. את האגו שלי. לא תזיז להן הבושה שלי. הרעב שלי חזק יותר מכל בושה והוא ישאיר אותי מריירת על עצמי עם כוס פתוח לראווה.

 

ככה אני רוצה לחכות לה. על הרצפה, עירומה, פתוחה. אולי ככה היא תשאיר אותי, אחרי שחירמנה לי את הצורה, היא תאזוק את הגפיים שלי כך שאשאר על הברכיים פתוחה ומטפטפת על הרצפה. היא תסתכל ולא תיגע ואני ארצה למות ולא לחיות עוד רגע בלי שהיא נוגעת בי. היא תחייך. היא סבלנית, ואני אייבב, חלקית מחרמנות, חלקית ממצבטים ששמה לי על הפטמות. בסוף היא תגאל אותי מיסוריי אחרי דקות ארוכות ותבוא לבדוק את הרטיבות. היא תלטף לי את החור בכזאת עדינות ואני אתפתל. היא תכניס את האצבעות הרטובות שלה לפה שלי ותיתן לי למצוץ. היא תסתכל לי בעיניים בזמן שתזיז את האצבעות שלה בתוך חלל הפה שלי בעיניים מהופנטות. היא תדע מה אני עושה עם המבט שלי. היא תקרא לי ילדה פתיינית ותחזיק לי את הלסת עם היד השנייה. האצבעות שלה בפה שלי יתחילו להיות אגרסיביות יותר עד שהיא תתחיל לזיין לי את הפה עם שתי אצבעות. אני ארגיש את העונג בפתח הגרון שלי מתפשט לשאר הגוף כשהיא תזיין אותי מהר יותר ומהר יותר.

 

אני מתחילה להרגיש את הדופק בכוס.

 

היא תפסיק ותיתן לי להסדיר נשימה. אני אאנח בקול מכמה שזה חירמן אותי. היא תשאיר אצבע אחת בתוך הפה שלי ותלטף את השפתיים. היד השנייה שלה תרד למטה ובדרך תעביר בי צמרמורת בכל מקום שהיא תיגע. היא תגיע למטה ותתחיל לשחק עם הכוס הרטוב שלי. אני פתוחה לגמרי ורטובה כל כך. היא תעביר אצבעות למעלה ולמטה בכמעט רפרוף שיחרפן אותי.

 

אני עוד לא בטוחה מי היא בשבילי. היא מבוגרת ממני. היא אוהבת אותי עירומה ורטובה. אני הרכוש שלה, רק לכתוב את זה מרטיב אותי. היא יכולה לעשות לרכוש שלה מה שהיא רוצה מתי שהיא רוצה, היא אוהבת את זה ככה וגם אני. אני רוצה להיות עירומה ופתוחה ומתמסרת ומקבלת ואומרת תודה על כל מה שהיא נותנת לי. אני יודעת להיות מאד אסירת תודה. העיניים שלי והגניחות שלי והגוף שלי יודעים להביע את אסירות התודה שלי. אני אוהבת לרצות ולשמח, אוהבת שהיא גאה בי. אני מרגישה מיוחדת תחת העיניים שלה. אותי היא רוצה לזיין ולזנות, לדחוף את עצמה לתוך כל החורים שלי, להכאיב ולסטור לי בכוס, בפנים. זה דבר שעושים רק לאנשים שמיוחדים לך. אני רוצה להרגיש מיוחדת. אני רוצה להרגיש הילדה הקטנה של. אני רוצה להכיל בתוכי כל מה שיש לה לתת לי. הרבה זמן לא זיינו לי את הגרון. אף פעם לא ראיתי אותי תוך כדי, אבל אני יודעת איך זה נראה. זה מראה שכדאי לראות. רוצה להיות הזונה האוראלית שלה. הזונה האנאלית. אף פעם לא בעלו אותי באמת והגיע הזמן. כל רגע שהיא לא מזיינת אותי הוא רגע מבוזבז.

 

עוד מחפשת את המילים לבטא את הצורך שמבעבע בי. איך להיות קטנה קשור בזה. איך שתזיין אותי כל כך עמוק וטוטאלי קשור בלהרגיש מיוחדת ושל. איך אני צריכה שתזיין ותרביץ כדי לקחת ממני את המשקל שכבד עלי מדי. איך אני רוצה להוריד את ההגנות שלי ולסמוך עם הגוף והנפש. לא להחזיק. שיהיה בטוח להפוך לשלולית בלי מחשבות, רק גוף רועד ונמס. איך אני כל כך רוצה כבר להרגיש את כל זה עם מישהי. שמישהי תרצה אותי ככה. כמה מבוכה יש בלומר, אני רוצה שירצו אותי ככה. אני צריכה שירצו אותי ככה. נשלטת.

מרגיש שכל הצורך שהדחקתי בשנתיים האחרונות חוזר בכל הכוח. או רוצה לחזור בכל הכוח ואני עדיין לא נותנת לו. סיימתי את הספר על mommy Dom little girl בפחות מיום. הוא היה כתוב גרוע אבל נגע בקינקים שלי הצורה לא רעה. אני לא רוצה לכתוב עליהם וגם רוצה. היכולת שלי להיות פגיעה וחשופה, כוח העל שלי, פחתה. השתבללתי עמוק לתוך עצמי בשנתיים האחרונות וקברתי עמוק את כל הצרכים והרצונות שלי, יחד עם הליבידו. ועכשיו אני עצובה. ורוצה. וזקוקה למישהי שתיקח אותי. ותדאג לי. ולא אצטרך להחזיק מולה שום דבר.

קשה להסביר למה אני זקוקה ליחסי הכוחות. זה לא רק קינקים. בספר שקראתי הנשלטת ישבה בסלון עירומה למרגלות השולטת בזמן שהיא סרגה, זה היה הרגל שלהן. ההיררכיה. להיות חשופה.

יש מישהי שאני חושבת עליה כשאני חושבת על שליטה. לא נפגשנו אף פעם אבל מרגיש לי בבטן שאני סומכת עליה. היא לא רוצה את הדברים שאני רוצה, אני לא חושבת, אבל היא ראתה בי משהו מיוחד. אולי אני חושבת עליה עכשיו כי זה חסר לי, להרגיש משהו מיוחד בעיניים של מישהי. 

 

אני צריכה ללכת. עד הפעם הבאה. 

התחלתי ספר חדש, at her feet. זה כבר בדס"מ לסבי ולא רק סקס לסבי כמו הספר הקודם. הוא כנראה כתוב גרוע יותר מהקודם, אבל הרבה יותר נוגע בבדס"מ ממנו. מערכת יחסים mommy little girl. הוא גורם לי להרגיש דברים. עצב, אני חושבת. מעורר דברים שלא הרגשתי הרבה זמן. כמיהה להיות מוחזקת מאד, לתת מאד את עצמי. להיות בטוחה במעטפת הזאת, לא להצטרך לחשוב בשביל עצמי. אני קוראת ומתעוררת ונהיית עצובה עוד ועוד. חשבתי מוקדם יותר היום שנעים יותר להרגיש ולרצות, גם אם זה לא ממומש, מאשר החודשים הרבים של לא להרגיש כלום. ועכשיו זה כואב ועצוב ואני שוב לא בטוחה.

אני לא יודעת איך לחלוק את זה עם בת הזוג, במיוחד כשכל נושא המיניות בינינו כל כך עדין ורגיש. ושהיא לא בקטע של בדסמ, ואני לא יודעת כמה היא מבינה את המקום של זה בעולם הרגשי שלי. או שאולי בעצם היא מאד מבינה וזה מלחיץ אותה, כי היא לא רוצה את זה.

בסדר. חבל שלקרוא ספר מחרמן עושה אותי עצובה.

התחלתי וסיימתי לקרוא ספר מחרמן למדי, the sex therapist next door. נתקלתי בו בחיפושיי אחר ספרות לסבית בדס"מית, ולמרות שידעתי שהוא לא בדס"מ זה עדיין משך אותי. סקס תרפיסטית מבוגרת יותר שנשבעה לא להתאהב שוב אחרי קשר מתעלל, בחורה צעירה יותר וחרמנית ומשתוקקת. מדגימות אקטים מיניים בסדנאות מול עיניים של זוגות לסביים. מיליון סקס וכימיה ובעיקר מתח מיני פסיכי. וכמובן, הדבר שהכי מחרמן לסביות, אהבה. הכתיבה הייתה מגוחכת ועצלנית בכל מה שלא היה קשור לסקס, וגם לפעמים קרינג'ית במה שכן קשור לסקס, אבל זה היה גם מחרמן בטירוף והאמנתי למתח ולכימיה ביניהן. לקח לי בערך יומיים לסיים, אתמול בלילה פשוט קראתי וקראתי עד שנגמר, לא יודעת מתי הלכתי לישון, לא רציתי לבדוק.

 

זה עשה לי חשק לחזור לפנטזיות שלי, ולחזור לכתוב סיפורים. בשנתיים האחרונות התנתקתי מהחשקים שלי ונכנסה לי בושה סביב הרבה מהם. התעמעם האור על החשק המיני והרצונות. כבר זמן מה, לאט לאט, אני שמה לב לחשקים מתעוררים שוב. לסקרנות. אני לא בטוחה מה לעשות עם הבושה שאני מרגישה, אבל יש לי תחושה שתשומת לב איטית היא המפתח. לשים לב למקומות שמתעוררים בי ולתת להם להיות בי.

 

אני רוצה לכתוב סיפור. אובייסלי שמתי לב לדברים שחירמנו אותי בספר שקראתי, ואני מנסה לרשום אותם בראש בשביל השראה. דינמיקה בין אישה מבוגרת לצעירה יותר. ריצוי והערצה. איכשהו קשה לי לתת מילים לדברים, למרות שהפרקטיקות לא זרות לי. אולי זו הבושה. גם בבושה יש משהו מחרמן. לפני שלוש שנים התמסרתי לפנטזיה על הבחורה הצעירה והנזקקת, היום אולי המילה משתוקקת עושה לי את זה יותר. הלרצות מאד.

 

אני לא בטוחה מאיפה להתחיל לכתוב. נעזוב את זה שאני כבר בקושי כותבת בכללי ואני לא יודעת איך לחזור, נקודה. אני מניחה שאפשר להתחיל לכתוב מאיפה שאני נמצאת. עוררות מתחילה וזוחלת לאיטה, מדגדגת את הגוף לחיים.

הבתזוג עם בחילה כבר 4 שעות, לא מצליחה לזוז או להקיא, מייבבת ומרגישה נורא. כבר 2 בלילה. אני נרדמתי פה ושם אבל השעתיים האחרונות היו נוראיות אז נשארתי איתה ערה וניסיתי כל מה שיכולתי, שזה לא הרבה. היא כזאת מסכנה ונשבר לי הלב. נראה שעכשיו יש איזו הקלה כי היא כבר פחות עושה קולות של מוות. הביטוח פשוט כל כך גרוע, גם הפניקס שהיא עשתה וגם מגדל שאני עשיתי הם פשוט ביטוחים כל כך מחרידים, אין עם מי לדבר במקרה חירום, הפניקס עוד מילא, סבירים, עם מגדל את לא יכולה לדבר עם נציג מהביטוח כשאת בחו"ל, אין דרך להאריך את הפוליסה או להוסיף כיסויים. זה מעצבן אותי כל כך. בשביל מה אנחנו משלמות לכם אם לא שתעזרו לנו בפאקינג חול במקרה רפואי. הטיול הזה מלמד אותי שלא משנה מה צריך לעשות פספורט קארד. אני סתם מתעצבנת על זה עכשיו מתוך החוסר אונים שאני לא מצליחה לעזור לה. לא ברור מה היא אכלה שעשתה את זה כי אכלנו כל היום אותו דבר. הבטן שלי גם מרגישה לא טוב אבל לא מתקרב למה שהיא חווה. חזרו אלי עכשיו מהמוקד של הפניקס אני מקווה שיהיו מועילים איכשהו. היא שקטה כבר כמה דקות, אני לא יודעת אם לנסות לדבר איתה למקרה שהיא נרדמה אמן אמן. איזה חוסר אונים לראות את מי שאת אוהבת סובלת ככה ואין לך מה לעשות כדי לעזור.

יש כאב גדול בלאהוב אבל לדעת שזה לא נכון. אני כועסת עליה שהיא לא מה שאני רוצה שהיא תהיה, אבל היא לא יכולה, כי היא מה שהיא כן. ואני לא מצליחה לקבל את זה. אני לא חושבת שזה מדויק. אני לא רוצה לקבל את זה, אני לא חושבת שאי פעם ניסיתי. אני רוצה דברים אחרים ממה שיש לה לתת לי ושוב ושוב התעקשתי עליהם, לרוב בדרכים לא נבונות כי לא ידעתי אחרת, חמלה אלי וכו, ובזמנים אחרים פשוט נכביתי לחלוטין כדי לא לרצות את מה שאני לא יכולה לקבל. שוב אני שם, בכבויה. ואני לא יכולה לדמיין את החיים שלי בלעדיה. אני חושבת אחורה על פרידות אחרות שהיו לי. פרידות ומוות היו האירועים הכי נוראיים בחיים שלי, כנראה יותר מכאבים פיזיים מחרידים שסבלתי. הכאב בלב בלתי נסבל. אני לא מרגישה שאני יכולה אפילו לגשת למחשבה על הפרידה ממקום רגשי כרגע, אין לי דרך לגשת לזה. בעצם בדיעבד ככה זה היה בכל פרידה שנפרדתי, פשוט ידעתי שזה מה שאני צריכה לעשות, באיזה חסד אלוהי של בהירות, ויכולתי לעשות את זה מיד. הסברתי את זה מעצמי הרבה זמן עד שברגע אחד לא יכולתי יותר וראיתי בבירור ועשיתי את הדבר. וכאן, שנתיים אני חושבת על זה. כל יום וכל שעה אני מודעת לזה שאני לא שמחה בקשר הזה, לא מקבלת את מה שאני רוצה, סובלת יותר ממה שהייתי מאחלת לעצמי. היו זמנים שקיוויתי לרגע של בהירות, אני לא ממש מקווה לו יותר. מתישהו לפני כמה חודשים נכנס לי ג'וק לראש, שברור לי שאין עתיד לקשר הזה. אני לא יכולה לדמיין עתיד. במיוחד מאז שאני יותר ויותר חולמת על משפחה, והיא לא רוצה ילדים, וגם אם היא הייתה רוצה אני לא בטוחה שהייתי רוצה שהיא תהיה אם ילדיי. ועדיין, אני אוהבת אותה, ואני לא יכולה לדמיין את החיים שלי בלעדיה. כבר שנתיים אני חושבת, ניפרד ויהיה לי טוב יותר, ניפרד ולא תכאב לי הבטן כל כך. אני לא יודעת. אני פוחדת להיות לבד. אני פוחדת להיות לבד בהודו. אני עצובה מאד להיות בלעדיה. כשאני חושבת על זה אני רק רוצה להחזיק אותה קרוב. אני לא יודעת אם זאת אהבה או חרדה. אנחנו לא מפסיקות לריב מאז שאנחנו בהודו, אני מודעת לזה שלפחות חמישים אחוז זה בגלל שהיא עולה לי על כל העצבים, אני לא סובלת אותה רוב היממה. זה חרא, להגיע למצב שאת שונאת את מי שהכי קרוב אלייך. אני שונאת אותה הרבה מהזמן. כנראה כי היא לא נותנת לי את מה שאני רוצה. זה נשמע לי כמו תינוק שלא מקבל את מה שהוא רוצה. אבל בסוף אנחנו אנשים ויש לנו צרכים, ואין לנו מה לעשות בקשר שאנחנו לא מקבלים ממנו. יש בי מקום שתוהה אם זה משרת אותי, להיות כל כך הרבה זמן בקשר שאני יכולה to hold back מלהתמסר עד הסוף עם הלב שלי, כי יש לי את הסיפורים שלי, שזה לא בטוח, ואני לא מקבלת חזרה כמו שאני נותנת, ואני לא מקבלת את מה שאני רוצה. הלב שלי יכולה להישאר על אד קטנה, לא להיפתח עד הסוף, לא לאהוב עד הסוף. המילה אהבה מרגישה לי כל כך זרה, כבר הרבה זמן. ועדיין, אני חושבת אותה ועולים לי הפנים של אחותי הקטנה. של אחי. יש בי אהבה, אני יודעת, פשוט אין לי גישה אליה. המטפלת הזוגית אמרה שאהבה היא given, השאלה פשוט מה חוסם את הדרך אליה. מה חוסם את הדרך שלי לאהבה? את הדרך לאהבה שלי? זאת שאלה מעניינת. אני לא יודעת איך להתחיל לגשת אליה. זה מזכיר לי שפעם הייתי בתרגול של לשאול שאלה ולתת לתשובות להגיע אלי. אני מניחה שהודו זה מקום טוב לעשות בו את זה. אני לא מאמינה שאנחנו פה רק שבוע ויומיים, זה מרגיש כמו חודש. האינטנסיביות. אני מאד רוצה לעשות קורס ויפסנה ורוב הקורסים מלאים בחודש הקרוב. מצאתי אחד שנמצא הכי צפונה בהודו, יש שם 10 מעלות כרגע, והוא במקרה פנוי. הוא גם נמצא 20 שעות נסיעה מאיפה שאני עכשיו. זה אומר להתפצל בפעם הראשונה בטיול, אחרי 4 חודשים. אני מתגעגעת לעצמי. היומולדת שקרב רק מדגיש כל מיני דברים, אני עוד לא מעיזה להסתכל בדיוק על מה. אני יודעת שזה הזדמנות טובה בשביל משהו. איזו ספירת מלאי. 28 מרגיש לי כל כך גדול וגם כל כך קטן. מקודם הסתכלתי על שריטה ביד שלי וחשבתי עלי הילדה נשרטת ונחבלת כל הזמן, זה נגע בי. אני רוצה להרגיש את האהבה. שלי אלי, של היקום אלי. של מי שאוהב אותי אלי. משהו לא נותן לה לעבור אלי. מרגישה עצבות גדולה בימים האחרונים, ויש בה גם משהו נעים, מנחם, משהו שמרגיש חי. הייתי שמחה ביומולדת להרגיש בחיים. אולי טבילה בגנגס זה מה שצריך.

מאז שעברנו להודו לפני שבוע וקצת משהו משובש איתי. אין לי אנרגיות בשיט, לא משנה כמה אני ישנה. הגוף שלי מרגיש כבד ומותש. אין לי סבלנות בכלל, במיוחד לבת הזוג. גם היום הולדת שמגיע תכף מערבב אותי. דברים עולים סביב כמה אני מרגישה אהובה בחיים שלי. זה מורכב, כמעט 4 חודשים לתוך טיול במזרח, רחוקה מכולם חוץ מבת הזוג. לא הכרתי חברים כל כך לאורך הדרך, בטח שלא חברי נפש. פה ושם נשמות טובות, אבל לא דברים שהחזיקו לאורך זמן או הלכו עמוק. מעקצץ לי כבר להפריד כוחות לכמה זמן. לא כל כך מבינה מה עובר עלי. לא מחוברת לרצונות שלי מאוד, למרות שיש ניצוצות של. משיכה לסדנאות של יצירה, חזרתי לצייר קצת, טיפ טיפה לכתוב. כמה זמן לא כתבתי. אבל יש גם דאון שאני כל יום מחדש מנסה לא להעמיק. יום הולדת 28 נראה לי בהחלט מערבב אותי. מוזר להיות בהודו. בימים האחרונים עבדתי קצת בעבודה שהתחלתי מרחוק אז זה העסיק אותי. העבודה מרגישה כמו עבדות למען האמת, השכר בכלל לא מכסה את כמות הזמן שאני צריכה להשקיע בזה, ואני מרגישה מנוצלת ועצבנית. מצד שני זה כסף, גם אם גרושים. אין לי כוח לחזור לחפש עבודה מרחוק, התסכול שבלהרגיש שאני מתחילה מאפס, ושכל הניסיון שצברתי ב10 שנים האחרונות לא רלוונטי למה שאני יכולה למצוא עכשיו. הו וול. אני קצת בוכה בימים האחרונים ונראה לי שזה משחרר משהו, נראה לי שגם הבטן שלי מרגישה יותר טוב. ברור לי שכאבי הבטן קשורים לרגשות, ובטי שרגשות אצורים, אבל מה אני אמורה לעשות עם המידע, אני לא יודעת.

אנחנו בהודו. רועש אבל מתרגלים. כל הגוף שלי כואב משיעור יוגה ששנאתי וגם מכאבים כרוניים שאני מתחילה לחשוב שלא אמצא להם מזור. חלמתי בלילה שאני מתכתבת בכלוב עם אישה מבוגרת יותר, מפלרטטות. אנחנו עושות וידיאו והיא מאוננת. אני רואה חצי פרצוף שלה, היא על הצד, רזה וג'ינג'ית. נראית מבוגרת. אינטנסיבי לי מדי האוננות שלה אבל גם מחרמן. הפרצוף שלי זולג לתוך הוידיאו והיא מזהה אותי, מכירה את אמא שלי מאיפשהו. זה ווירד אבל בסדר. אני אומרת לה שאני לא יכולה להמשיך עכשיו כי השותפה שלי ישנה במיטה לידי ואני בלי אוזניות, אני פוחדת שהיא תשמע ותתעורר לאישה מאוננת על המחשב שלי. מאוחר יותר היא שולחת לי הודעות, היא ממש בקטע שלי. זה מלחיץ קצת אבל גם נחמד להרגיש שמישהי בקטע שלי. אחר כך אנחנו נפגשות באיזה יריד. אני אומרת לה שאני צריכה ללכת לחפש את בת הזוג שלי, שאגב, אנחנו מונוגמיות והיא לא יודעת עלייך. היא אומרת, אז את לא רוצה להמשיך ולעשות לה את זה. אני אומרת, לא אמרתי את זה, רק אמרתי שאת צריכה לדעת שיש לי בת זוג.

אחר כך בת הזוג שלי התעוררה ועשתה רעש בחדר והעירה גם אותי.