שדה פרחים

באתי ללכת לישון והיה לי צורך לכתוב פה. אולי הופתעתי דווקא משפחות יש לי צורך לכתוב פה, אולי כי הרגשתי שהיו לי שיחות מועילות עם אנשים בחיי שהפחיתו את הצורך לכתוב פה. אולי אני צריכה יותר יחסים קרובים ולהרגיש בנוח לשתף אותם. בכל אופן.

הטיפול היה נחמד, דיברנו בעיקר על הרקע של שתינו, חיבבתי אותה. בסוף קצת צללנו יותר לדברים שקשורים לרקע ודינמיקות המשפחתיות שלי, והבתזוג אמרה בסוף שזה הרגיש אירוני שברור שבפגישה הראשונה נתעסק יותר בי. צחקתי ואמרתי שברור שזה נכון וגם אני חשבתי על זה. לי יותר קל לתפוס מקום מאשר לה ואני מדברת יותר. זה נמצא לי במודעות מההתחלה ואני משתדלת לשאול אותה עד כה באינטראקציות עם מטפלות אם היא רוצה לדבר ולפנות לה מקום. בכל מקרה. כן זה נתן איזו אופטימיות, וגם הכניס איזו אנרגיה קצת יותר אוהבת ופלרטטנית אפילו בינינו. 

בערב דיברתי עם השותפות לגבי חול, ועלתה לי מחשבה על תוכנית שמשלבת גם את הבתזוג ופסטיבל עם חברים שלה וגם טבע אחכ אני היא והשותפות שלי. הגענו לנקודה שדיברנו על סמים ושיש בפסטיבל סמים והחברים שלה בטח ירצו. אמרתי שאני ארצה שננהל על זה שיחה כי היא יודעת שלהיות עם אנשים שקרובים אלי שעושים סמים זה משהו שקשה לי, ובכללי קשה לי להיות בסביבה שעושים בה סמים. והיא אמרה שזה יהיה לה קשה לא לעשות אם היא תרצה לעשות, ונכנסו לויכוח שבו אני מנסה להסביר לה למה זה פוגע בי כשאני אומרת לה שיש משהו שגורם לי להרגיש לא בנוח, ויחד עם זה שהיא אומרת שקשה לה היא לא אומרת שהיא מבינה ושהיא רוצה שנבין ביחד איך לעשות שלשתינו יהיה טוב. זה הגיע לנקודה שהיא אומרת שהמחשבה לעשות משהו שהיא לא רוצה בשביל מישהו אחר גורמת לה לרצות להיכנס לטנטרום. שאיום על החופש שלה גורם לה לחוסר אונים. שאם היא מרגישה שאוסרים עליה משהו כל מה שהיא רוצה זה לצרוח לא לא לא. ושהיא רוצה להיות קרובה אלי וביחד אבל קרבה וביחד קשים לה, והעובדה הזאת של המציאות שהפעולות שלה משפיעות על בנאדם אחר גורמת לה למועקה ענקית.

הייתה בזה איזו הקלה גדולה בשבילי, שהיא אמרה את הדברים האלה. שאני לא משוגעת סתם ואני לא סתם מרגישה כל הזמן לא חלק ולא נלקחת בחשבון ושלא מתחשבים בי. מבחינתה היא עושה כל מיני דברים שאמרתי שאני רוצה, שקשורים בלהתחשב בי, והיא לא מבינה למה זה לא מספיק לי. אבל מבחינתי אני מרגישה כמה היא לא רוצה לעשות את הדברים האלה, לקחת אותי בחשבון. יותר מזה, היא כן אומרת את הדברים שעשויים לקחת אותי בחשבון, אבל גם הם בד"כ מגיעים אחרי מספר דברים שהיא אומרת או עושה שגורמים לי להרגיש שהיא לא שמה זין עלי, וגם כשהיא כבר אומרת משהו שלוקח אותי בחשבון אני מרגישה אנרגטית שהיא לא שם, שהיא לא בזה. אני לא פאקינג משוגעת. וברור שזה יגרום לבנאדם להרגיש שלא אכפת ממנו.

איך נכנסתי לזה שוב, בדיוק שטחתי בפני השותפה שלי כמה זה מעצבן בטירוף. בכל מקרה, היה בזה משהו מאשרר. כל הדבר הזה עם הסמים החזיר לי את המקום של לא רוצה לטוס איתך לא רוצה כלום איתך. כבר אמרתי לה כמה קשה לי המחשבה להתאים את עצמי לתוכניות שלה עכשיו כי אני מרגישה שזה כל הזמן ככה, אני מתיישרת לפי מה שמתאים לה. אז ההצעה שלי שנלך לפסטיבל עם חברים שלה, ואמרתי לה שאני ארצה שנדבר על זה בגלל שאני עשויה להרגיש לא חלק בגלל שנהיה עם חברים שלה, היא יודעת כמה זאת סיטואציה שעשויה להיות רגישה. אז איך אני אומרת לך שאני צריכה שנדבר על עניין הסמים כי זה גורם לי להרגיש לא בנוח, ושאולי אני ארצה לבקש ממך שלא תעשי, והדבר היחיד שאת אומרת זה שיהיה לך קשה לא לעשות אם תרצי לעשות? איך את לא מביעה שמץ של לראות אותי בסיטואציה הזאת? שזה עשוי להיות לי קשה, להיות עם אנשים שהם חברים שלה ולא שלי, ושהם יעשו סמים שגורמים לי להרגיש לא בנוח ולא חלק. איך המחשבה הראשונה שיש לך היא לא - אני רוצה שהבתזוג שלי תרגיש טוב, כן זה יבאס אותי, אבל אם היא צריכה אני אעשה את זה כי אני רוצה שהיא תרגיש טוב. זה לא מחשבה שעברה לה אי פעם בחיים. זה כל כך פאקינג מעצבן. אני הולכת כל כך הרבה לקראתה, כל בקשה שלי שתלך לקראתי פשוט גורמת לי להרגיש כאילו ביקשתי ממנה כליה.

היא פשוט אמרה את זה, העובדה הזאת שהפעולות שלי משפיעות על בנאדם אחר בלתי נסבלת לי. זה המשמעות של להיות במערכת יחסים, וזאת בטח המשמעות של להיות בזוגיות. מה הפעולות ומה הגבולות של זה ועד לאן זה מגיע, זה משתנה מקשר לקשר מאדם לאדם. אבל זה חלק אינהרנטי מכל מערכת יחסים, קשה לי להאמין שיש איזשהו קשר של קרבה שהיא תיכנס אליו שזה לא יהיה נכון בה. אז איפה לקחת אחריות על הקושי שלך? איפה הבעה של רצון לעשות עם זה משהו? או הודאה שאת לא יכולה ואת לא רוצה להשתנות ואז תעזבי אותי בשקט. פשוט תעזבי אותי בשקט.

לא מאמינה שמצאתי משהו שהתרגשתי לגביו על לטוס ביחד לחול והיא פשוט הוציאה לי את החשק. יודעת שאני אשן על זה ואולי ארגיש אחרת מחר. גם כן הרגשתי שהיא הודתה בדברים והבינה דברים של הצד שלה והצד שלי בצורה יותר טובה. אז נראה מה יהיה. זה פשוט גרם לי לחשוב, אם ככה את מגיבה עכשיו על הדבר הזה, איזה דברים את עוד עשויה לעשות לי אם נהיה שם? במיוחד אם נהיה עם שלושה חברים שלך.

האירוניה היא שאני אחד האנשים שהכי צריכים את החופש שלו, וסביר שאם נהיה יחד בפסטיבל היא עשויה להרגיש לא חלק מרוב שאני אוהבת לדבר עם אנשים חדשים וחוויות חדשות. למרות שעם ההתנהגות שלה היא כלכך דואגת שהפרטנרית שלה תישאר אובססיבית וחסרת ביטחון ותהיה תלויה בה. ההתנהגות שלה מייצרת תלות אצל אנשים אחרים, תלות שמחרידה אותה. אם היא רק הייתה יודעת לראות אותי ולהתחשב בי ולגרום לי להרגיש אכפתיות, היה יכול להיות לה כל כך הרבה פאקינג חופש. היא מוציאה אותי מדעתי. לפחות קיבלתי אשרור לזה שאני לא פאקינג משוגעת, ואני גם לא בעל אביוסיז שרק כועס עליה כל הזמן. זה פאקינג קשה. היא לא הייתה שורדת דקה של היחס שהיא נותנת לי. אני לא יודעת מי היה שורד את זה.

מרגישה שאני צריכה צומי

הלוואי שהיה אפשר לקבל אותו פה אבל לא מעניין צומי מגברים חרמנים

הפסקתי להעלות סטוריז אולי אני צריכה לחזור לזה, בא לי סלפי ולבבות

זה גם היה תמריץ טוב לכתיבת שירים וסיפורים כי הייתי מעלה שם אבל עכשיו אני כבר בקושי כותבת, מאז המלחמה

לא יודעת איך לחזור, אני בכלל רוצה?

היום יש לנו פגישה ראשונה עם המטפלת הזוגית

רצינו לעשות את זה פרונטלי אבל אז רבנו למות אז החלטנו להקדים לזום

היא אפילו לא חזרה לארץ, נעשה את זה ב8 בבוקר אצלה

מעניין איך יהיה, אני קצת מתרגשת

מישהו עשה עכשיו פלוץ לידי בשירותים ורציתי להגיד לבריאות

ימים של גנרליות ומופעים שאני רק בשירות לאנשים אחרים

נחנקתי

ככל שהיום הזה מתקדם אני מאבדת סבלנות בצורה אקספוננציאלית. ואני ערה פחות משעתיים.

לפני כמה דק חברה חייכה אלי וחייכתי אליה חזרתי ונזכרתי כמה מנוכרת אני מרגישה כאן ושזה לא חייב להיות ככה. אני שונאת את המקום הזה ברגעים הללו ואני הולכת לבלות כל יום בשבוע הקרוב כאן כעשר שעות. ויותר משאני בביקורת על כולם אני בביקורת על עצמי. אני לא מצליחה להירגע

חלמתי על מיני דברים הלילה. חלמתי שאני נהיית נורא חולה מצוננת צרודה ונשכבת במיטה במהלך אירוע משפחתי שכלל הרבה משפחות של אנשים, אולי אנשים מהבצפר שלי. ונשכבתי במיטה ואז חלמתי שאני הסבתא בת ה82 של אחת הבנות מהבצפר שלי, ואני חולה, ואני שותה משהו ולוקחת כדורים והכדורים האלה אמורים להיות כדורי פלא. [מאד מעניין בעיניי שחלמתי שאני חולמת שאני סבתא. הרבה מחשבות על השושלת הנשית שלי ועל הירושות שאני מקבלת ממנה בימים האחרונים]. כשהתעוררתי מהחלום בתוך חלום הלכתי להסתובב במסדרונות שנראו כמו מסדרונות בית חולים, אבל הם היו סוג של פנימיה סוג של חללי חזרות בלימודים שלי. ופגשתי שם גבר מכאן, מהכלוב, שאף פעם לא פגשתי, אבל ברור לי שמסמל בשבילי איזו דמות אב. כל החלום לא ראיתי את הפנים שלו, כמו שאני לא יודעת איך הפנים שלו נראות במציאות. והוא מספר על סרט שהוא הולך לעשות, הוא נחוש לעשות אותו, הוא כתב על זה פוסטים ורציתי להציע לו שם את עזרתי בשלל תפקידים שאני יכולה לבצע בסיוע בהפקת סרט, כבר יש לי את התגובה בראש שאכתוב לו, אני יכולה להציע את כישוריי בשלל תפקידים, הפקה בפועל או פרה ופוסט פרודקשן. עריכה, עריכת וידיאו, מפיקה בפועל, נערת מים. בטח יש עוד דברים שאני יכולה לעשות על סט. אבל אז אני רואה אותו שם ואני לא מצליחה להגיד לו שאני רוצה לעזור. תהיתי אם הכוונה שלי היא בהתנדבות או בכסף, אבל כבר הייתי מוכנה בהתנדבות, זיהיתי מולו את הלחץ שיש לי מול דמויות סמכות לבקש בקשות. לסרט שלו קוראים food והוא סרט פורנו אבל על אהבה. השוט הראשון היא דמות בלונדינית שרואים רק מהכתפיים ומעלה.

ואז התעוררתי וגיליתי שפספסתי את השעון מעורר ואני אמורה להיות ברגע הזה בהקמה של מישהי לגנרליות. לקח לי רבע שעה להתארגן ובאתי. היה משהו דווקא נחמד כי הייתה לי תחושה שהן לא באמת יצטרכו אותי בזמן הזה, והיה לי סופ"ש שלם לא לעצמי בעבודה ובלתפקד מול המשפחה, וחזרתי הביתה אתמול בלילה, וכל מה שרציתי זה זמן לעצמי בבית שלי. אז השינה שלי לקחה עוד שעה.

פתאום עלה לי מרמור על כל הבנות האלה משנה א שמופיעות במיליון דברים כבר בשנה הראשונה שלהן, ואני בשנה ג וכמעט ולא לקחו אותי להופיע בשום דבר מעניין ב3 שנים שלי כאן. תחושה שלא הרגשתי כבר זמן, כלומר כמה שבועות מאז האירוע הקודם.

באתי עצבנית, הכל פה בבלאגן, כל חזרה היא שינתה לי את כל הקיואים של התאורה ועכשיו היא שינתה גם את איך שאני מפעילה את זה. אני מרגישה שאני צריכה לשמור על הרוגע שלי בתוך הסביבה הכאוטית הזאת, אם אומרים לי לעשות משהו ואני צריכה עכשיו לעשות את מה שאני יודעת שאני צריכה לעשות אז לעשות את זה ברוגע ולהציב את העובדות ברוגע. התעייפתי מהמקום הזה, כאילו כל שנה המוצפות שלי גוברת והיכולת שלי להתמודד עם אנשים קטנה.כלומר להתמודד עם דברים שלא נוחים לי.

הדבר היחיד שמנחם אותי זה אוכל ועכשיו אני גם לא יכולה לאכול דברים שמנחמים אותי כי כל כך כואבת לי הבטן וזה לא עובר כבר שבועיים

כואבת לי הבטן. את לא יודעת. לא שמת לי יד על המצח נשיקה על הלחי מדחום בטוסיק. למה שתשימי לי מדחום בטוסיק, אני לא רוצה. יד גדולה על הראש, אולי על הבטן, אבל אם אני אתפתל מיד תזוזי. הכאב הזה מוכר לי מפעם. אולי תלטפי? שפתיים חמות על המצח ותספרי לי סיפור. את רוצה להתחלף? אני אספר לך סיפור, אני אלטף. ככה תישארי? יד על המצח נשיקה על הלחי מדחום בטוסיק. את רוצה בטוסיק? אני זוכרת כשרצית. הבטן שלי תמשיך לכאוב, אבל אפשר לנסות שאני אלטף. שפתיים חמות, תסגרי עיניים, אנשק כל עפעף. עפ ו עף. כואבת לי הבטן. אני שוכבת על הגב, ככה היא הייתה כואבת פעם, פעם לא יכולתי לשכב על הגב, לא יכולתי יד על הבטן, אבל זה השתפר. עכשיו שוב לא. למה את לא באה? אם תבואי תישארי? כואבת לי הבטן. אצבעות באוזניים, הכל רועש, תספרי לי סיפור? אני לא אעליב אותך, אני מבטיחה. אולי כן, לפעמים, לפעמים אי אפשר לשמור הבטחות, לפעמים פוגעים. אבל כואבת לי הבטן כבר שבועיים, אולי מאז שנסעת. תכיני לי תה לפחות?

"ירושה רגשית", של גלית אטלס. התחלתי לקרוא אותו לפני כמה שעות וכמעט סיימתי, עצרתי עכשיו כדי שיהיה לי עוד מה לקרוא בהמשך הסופש. פסיכואנליטיקאית שמדברת על הירושות הרגשיות שעוברים לילדים ולנכדים וזה פשוט מרתק, כתוב בצורה סיפורית וסוחפת. עצרתי אינספור פעמים וכתבתי תובנות שהיו לי לגבי עצמי. בא לי שכולם יקראו, ובמיוחד ההורים שלי. מצחיק לכתוב המלצה על ספר בכלוב, מצד שני זה מתאים כי כל הבלוג הזה הוא פסיכואנליזה ויומן עבורי. כבר חשבתי לסכם לכאן את התובנות שהבנתי אבל עלה בי החשש שזה לא יעניין אף אחד, ובשביל עצמי כבר כתבתי אותן. מעניין החשש הזה, לא לעניין. בקיצור ממליצה על הספר בחום

אני לא מצליחה לזכור מה דמיינו לעתיד, איך חשבנו שנוכל. הכל עטוף שמיכת חנק של כעס ועצב וטינה וכאב.

הסיפור הזה עכשיו סביב הטיסה הוא לא הסיפור הזה. הוא 9 חודשים של כאב של דחייה, ערומים על חיים של כל השיט שאני באתי איתו מהבית. כמו איזו נקודת לחץ שאצרה בתוכה את כל החרא ועכשיו נלחצת ונלחצת ומוגלתית ואני מוגלתית ואני זועמת. ואני רעה כשאני זועמת. למדתי להלחם על החיים שלי בדרכים מלוכלכות, שנכנסות מתחת לעור. אני מרגישה חסרת שליטה וחסרת אונים ופגועה. ומה כבר קרה? לא קרה הרבה. אבל הכל קרה והכל נלחץ ואני לא מצליחה לשחרר כלום וזה מרגיש שאני מובילה אותנו לאבדון. יש שתיים לטנגו, כמובן. רק חושבת על כל המקרים מהרגע שאנחנו ביחד שהיא גרמה לי להרגיש דחויה, לא חלק מהחיים שלה, לא חשובה מספיק. שוב ושוב ושוב בלופ, כשהיא לא הזמינה אותי לארוחת שישי עם חברים שלה, כשבאתי אליה לסופש והיא הלכה ליומולדת ההיא בלעדיי ועשתה שם קיי, המסיבה עם האמדי, הנטישה כשהייתי חולה. יותר מכל אירוע גדול זה בעיקר הרגעים הקטנים. הנה בלופ אובססיבי. להרגיש דחויה, לא חלק, לא אהובה, בלופ שוב ושוב. זה עניין של וייב יותר מהכל.

בלילה חלמתי שאני בסרט של קרוננברג. אני חושבת על הטיסה באובססיביות. הדבר שהכי בא לי מה שעשיתי שנה שעברה בפורטוגל, והיא הולכת להיות בפורטוגל ורוצה שאצטרף אליה אחרי. מה זה רוצה, קשה להבין מה היא רוצה. ולי קשה להתאים את עצמי ללוז שלה, זה כואב לי בפנים, הצורך לעשות דווקא כל כך שורף אותי. שהיא תהיה שם עם חברים שלה, תזכורת לכמה אני לא חלק מהחיים שלה, ועוד חבר שהוא תזכורת חזקה לכך ואני פשוט לא יכולה לסבול את הקיום שלו, אפילו שהוא בסדר סך הכל, אז שהיא תהיה עם חברים שלה ואני אצטרף כמו הכלבלב שלה. כמו השפוטה המזדיינת שלה. ככה אני פאקינג מרגישה. הייתי רוצה לטייל בפורטוגל עם בתזוג שאני אוהבת וכיף לי איתה. הייתי רוצה לטייל עם אנשים שכיף לי איתם ואני מרגישה איתם ביחד. אבל חמישים אחוז מהזמן אני מרגישה כל כך לבד איתה. עכשיו הכל חרא ואפור, אני לא יכולה לדמיין יום שעובר שאנחנו לא רבות בו, אז בכלל בשביל מה? אני כל כך מלאת טינה כלפיה, כרגע אין כמעט זכר של רגשות טובים אליה. אני יודעת שזה קשור לתקופה של אחרי הלימודים, שהיא תמיד חרא, וזה קשור לזה שהיא בחול כבר שבועיים ורחוקה. אבל היא אומרת בעצמה שוב ושוב כמה כל פעם שאנחנו נפגשות זה תמיד מתפוצץ ונהיה חרא. אז בשביל מה. בשביל מה היא בכלל רוצה לטוס איתי אני לא מבינה. זה פשוט מוציא אותי מדעתי כמה שאין לי מושג מה בכלל היא רוצה ממני, איזה זוגיות היא רוצה איתי, איזה ביחד, זה בכלל לא מרגיש שהיא רוצה איזשהו ביחד, אני מופתעת כשהיא בכלל רוצה לבלות איתי. אני כל כך כועסת ופגועה. וזה הכל, בלופ, הכל חוזר על עצמו שוב ושוב במח שלי ואני לא מצליחה לשחרר. יש לי שמץ של ידיעה שהיא אוהבת אותי ואכפת לה ושהיא רוצה להיות איתי, אבל הוא נמחה מאד בקלות בין כל הקולות האחרים. חלק מהקולות הם שהיא מתנהגת כאילו אכפת לה כי היא מפחדת ממני. כי היא הפכה אותי לאמא שלה ואמא שלה מפחידה אז היא מפחדת ממני והפכה אותי לאיזו מפלצת. איך הגעתי לכאן שוב. שוב ושוב בתוך הראש שלי בלופים.

קניתי שמן אתרי ציפורן בדרך לעבודה. מרחתי על פרקי כף היד וזה נעים. תכננתי לקנות אשכוליות אבל לא היה, והרחתי את הציפורן והוא הריח כל כך טוב, אז קניתי אותו למרות שהוא היה יקר ואני מנסה לחסוך עכשיו לטיול אפילו שכל מה שבא לי זה להעיף הכל לעזאזל. למרות שגם זה לא נכון כי אני משוועת לטבע ומנוחה. אני נתקעת על הפנטזיה המזדיינת הזאת שבה היא אישה שעושה לי טוב ויכולה להיות לי בית. אני כועסת עליה שהיא לא, אני כועסת עליה שהיא מאמללת אותי, שהיא גורמת לי להרגיש לבד, אני כועסת שאני עדיין בתוך החרא הזה כבר כל כך הרבה זמן ולא מצליחה להיפרד ולא רוצה בכלל להיפרד, אני כועסת על זה שלא טוב לי. אני כועסת על זה שהמחשבה על לטוס עם חברות לא משמחת אותי כמו המחשבה לטוס עם הבתזוג שלי, אבל אני רוצה לטוס עם בתזוג שלא קיימת. אני כועסת על הכל ולא מצליחה לשחרר שום דבר ושום דבר במציאות הקונקרטית לא משמח אותי אבל גם לא בא לי להיות לבד אבל גם אנשים רק מאכזבים אותי. ואני לא יודעת מה פאקינג לעשות עם הרגשות שלי. הם גדולים עלי, הכעס הזה גדול עלי ומפחיד אותי ומזכיר לי את אמא שלי שאני לא מדברת איתה עכשיו כי היא כלבה. ואני שונאת הכל ומרגישה שאין לי אף אחד ואני כל כך לבד כשאני מגיעה למרכז להורים שלי. בא לי לצרוח.

לא יודעת מה קרה

אבל הכוחות שלי להאכיל את עצמי ממש פחתו

זה הגיע למצב שעכשיו אני שוכבת במיטה ופשוט אין לי כוח להאכיל את עצמי ומעדיפה להיות רעבה

זה כמובן קשור גם לזה שכואבת לי הבטן מוות

כאילו אין לי שום חשק לאכול

ובטח לא לעשות קניות או כלים

ולא בא לי להזמין כלום כי כואבת לי הבטן וגם כמה אפשר להוציא כסף בחוץ הוא נגמר בסוף

אני אנסה למצוא משהו סביר במטבח

כל מה שבא לי זה לשכב במיטה ולעייף את עצמי כדי לישון מוקדם

אני חושבת שאני נפגשת עם חוויה של דיסוננס בגלל שאני רוצה לרצות לטוס איתה ולבלות איתה שבועיים, אבל אני לא. כל מיני מחשבות על לעשות שבוע איתה שבוע עם חברות לא מרגישות לי כ"כ טוב בגלל שאני רוצה איזו חוויה של זרימה ונינוחות שאפשר לקבל רק מזמן ממושך ורצוף. אולי זה לא חייב שגם האנשים יהיו איתי באותו רצף, אולי מספיק שאני בתודעת טיול במשך זמן ארוך מספיק. ובאשר אליה, אני מרגישה שהייתי רוצה להיות במקום של לטוס עם בת הזוג שלי ושיהיה לנו טוב ונעים ביחד, אבל כרגע הזוגיות הזאת גורמת לי להרגיש בעיקר לבד. אני לא רוצה לצאת לחופשה שעבדתי קשה בשביל לצאת אליה, ואני זקוקה לה נואשות אחרי השנה הזאת, ובסוף להרגיש מעפן. זה חוזר לדבר הזה שהיא לא האדם שאני רוצה שתהיה. היו לי מחשבות גם על לטוס לבד עם עצמי כי זה גם שקט שאני יכולה לקבל. אני רוצה להיות בטבע ואני רוצה שקט, אני רוצה נחת. והמחשבה על לטוס איתה הכניסה לי איזה חשק, של אני בעצם לא רוצה להיות לבד, אני רוצה גם צחוק וביחדנס, אבל אני לא מקבלת אותו איתה. ואני חושבת שהדיסוננס הזה קשה לי. נראה לי שאני צריכה לשחרר קצת מלחשוב על חול. השותפות שלי עדיין חושבות על לטוס ביחד, שתיהן עדיין לא נתנו על זה את הדעת, אני נכנסתי לאיזה דרייב של לחקור ולבדוק בגלל כל הסיפור עם הבתזוג, מתוך איזה מקום של להחזיר לה. של הנה אני לא צריכה אותך, אני יכולה לעשות דברים בלעדייך. אני לא אוהבת את המקום הזה. זה לא הבנאדם שאני, אני בנאדם שאכפת לו עמוקות ואוהב שאכפת לו, בנאדם שצריך ויודע להיות שם ולתת מיליון אחוז מעצמי למי שאני אוהבת. וזה פשוט כואב להרגיש שהבנאדם בצד השני לא עושה את אותו הדבר. פשוט כי היא לא בנויה ככה. אני חושבת הרבה על האקסית שלי לאחרונה, משווה ביניהן. לא הייתי חוזרת אליה, וכמובן שהכל בדיעבד נראה אחרת, אבל היא הייתה כל כך חמה ועוטפת ומביעה אכפתיות כמו המרוקאית שהיא הייתה. והבת זוג שלי פשוט לא. כל הסיפור הזה של חו"ל מפעיל אותי בהרבה רמות. עכשיו אני רואה שאולי יש בי אבל על זה שאנחנו לא במקום שהייתי רוצה להיות בו. ואני יודעת שאני שמה הרבה לחץ עליה ועל הקשר כרגע, והתחושה היא שאני צריכה לשחרר, שתינו צריכות באופן מסוים, ולאפשר לדברים להשתקם אולי כדי לחזור לאיזה איזון טבעי. ואולי זה אומר פשוט לשחרר מחול כרגע ולחשוב על האם כן או לא. ולנסות לשחרר מלשים עליה ציפיות למשהו. למרות שזה אף פעם לא באמת טוב לי, או עובד, פשוט לשחרר