שדה פרחים

אני לא נרדמת כי סוף סוף אני מנסה להתרגל לסד לילה הבלתי נסבל הזה. היום ואולי כבר מאתמול אני מרגישה על קוצים ובלי הרבה כוח אליה. עולות לי כל מיני תחושות מהעבר שהדחקתי, חששות מפני העתיד על סמך תחושות אלו. וואו הסד לילה הזה כל כך מציק. יש בי שנאה כלפי רופא השיניים שהכין לי אותו וחוסר אמון קיצוני בו. הוא לוחץ לי על השיניים האחוריות ואני לא בטוחה שהשיניים שלי נסגרות טוב כשאני סוגרת אותו. כשאמרתי לו שהוא לוחץ לי על השיניים הוא אמר שאין מה לעשות ואני צריכה להתרגל. ככל שאני חושבת על זה יותר זה יותר מחרפן ומציק לי. אני לא יכולה אפילו לכתוב פה פוסט פריקה ותלונות כי ככל שאני מתרכזת בתלונותיי אני מרגישה יותר את הסד הזה. אולי אשוב לקרוא בלוגים ואנסה להירדם תכף בחדר הקר הזה.

כבר שבועיים בתאילנד. מיום שישי אנחנו בפאי, שהפתיעה אותנו בקור מקפיא בלילות. הטבע כאן מהמם ומאד היפי כאן, אבל היפי מדי. היפי פרפורמטיבי. שכרנו קטנוע ומיום ליום אנחנו מתרגלות אליו ומשתפרות. עשינו רישיון לפני שטסנו, כלומר אני עשיתי רישיון והיא סירבה לעשות עוד טסט אחרי שהכשילו אותה שלא כצדק. אותי הכשילו כצדק ועשיתי עוד אחד ועברתי. בהתחלה היה מלחיץ לנהוג, במיוחד כשהיא מאחוריי, אבל זה נהיה כיף. היום עשינו את הנסיעה הכי ארוכה שלנו, 25 דק למפל באזור. הנסיעה הייתה יפה וגם המפל, טבע פראי ובתולי, אני מרגישה הכי באלמנט שלי בסביבה הזאת. לטפס על סלעים וללכת במים, מוקפת עצים וירוק ושקט. זה מה שרציתי מהטיול ואיכשהו זה עדיין לא שם. היא אמרה שקשה לה שאני כל הזמן לא מרוצה, כל הזמן יש משהו. גם לי זה קשה. פשוט עדיין לא הגענו לאן שאנחנו רוצות, אבל כן הייתי רוצה להיות מסופקת מחלקי, אבל לא מצליחה. הכל כזה mellow, לא מרגש אותי ממש. עוד שבוע נהיה ביעד הבא, קהילה אקולוגית בצפון מזרח תאילנד. לא עוד יעד תיירותי שזה משמח מאד. בכל מקום אני מרגישה את היחסים בין תיירת למקומיים, הם מספקים שירות ואני רוכשת. כל הזמן מנסים למכור לי דברים. לא מרגישה שהייתה לי שיחה אחת אמיתית עם תאילנדים. כאילו זה לא נכון אבל בערך. חוויה ממש תיירותית, גם בפאי שהיא יפה ובטבע, הכל פה תיירים ובמיוחד ישראלים, משהו הזייתי. אי אפשר ללכת שני צעדים בלי לשמוע עברית. בכל מקרה. נהייתי חולה כשהגענו לפה, הבטן השתפרה אבל אז התחיל הגרון והאף, והקור הזה בלילה שהורג אותי. אבל אתמול קניתי כובע גרב ומסכות ואני ישנה עטופה ונושמת אוויר חם עם המסכה אז זה יותר טוב. מחר יש איזו מסיבה של ניו ירס שנלך. מרגישה שאני אמורה להיות שמחה ומבסוטה אבל הכל מן כזה בסדר, חביב, נחמד. עדיין לא בדיוק עליתי על הגל של הטיול אבל מניחה שזה בסדר, זאת רק ההתחלה. שזה מוזר להגיד על שבועיים אבל באמת זו רק ההתחלה. הייתי שמחה להתחיל להיות יותר מרוצה ממה שקורה, יותר נוכחת אולי. מחר בבוקר יש שוק של פירות שאני מתרגשת אליו, רק בימי רביעי. קשה לצאת מהמיטה לפני 10 כי קר פה מאד וערפילי בבקרים, אבל אני אנסה. היה נחמד גם לקחת את הקטנוע ולנסוע למעיין של מים חמים אבל קצת קשה לי לעשות דברים לבד, קשה לי למצוא את המוטיבציה. אולי מחר יהיה היום.

המסע לצ'אנג מאי היה קליל מהמצופה. הכל עבר חלק רצח, ומהרגע שנחתנו בשדה ועד שהגענו לחדר הגסטהאוס עברה חצי שעה בלחץ. גם לקחתי כדור לבטן לפני כל הנסיעות וזה הקל על העניין.

מהרגע הראשון הכל יותר נעים כאן. יש יותר ירוק ומרחבים, פחות רעש וצפיפות. החדר שלנו כל כך הרבה יותר נעים אלחמדולילה, יש לנו מרפסת וחלון ומאוורר ומזגן ושירוקלחת פרטיים. ומיטה זוגית. בבנגקוק הייתה לנו מיטת קומותיים בחדר חסר חלון בגודל של תא כלא. היו למקום את היתרונות שלו, ואולי יותר מכולם - ההערכה של כל מקום אחר שאינו זה.

 

התמקמנו, יצאנו לסיבוב לאמפם המקומי, הלא הוא סבן אילבן שיש פה ליטרלי בכל פניית רחוב, וחיפשנו מקום לאכול. הבעלים של הגסטהאוס, גבר צרפתי חביב, שאל אותנו מאיפה אנחנו. הזוגה אמרה קליפורניה, זה הקאבר שלנו בימים רוויי אנטישמיות, וזה גם לא שקר כי היא באמת משם. והוא שאל לשמנו, וכשאני אמרתי את שמי הוא אמר הופה, זה לא שם אמריקאי (אפילו שזה לגמרי שם שיכול להיות של אמריקאית אבל בסדר). הוא אמר שהוא חושב שאני מאיפה שהחבר/ה הכי טוב/ה שלו, ואז לחש לי באוזן "ישראל?". זה היה מצחיק ומפתיע. הוא המליץ לנו על מסעדה ישראלית בשם סבבה שזה מצחיק. שקלתי לחיוב כי הבטן שלי עוד לא בטוב אבל בסוף הלכנו למסעדה עם וייב נעים שהייתה מפוצצת והייתה מטר מהגסטהאוס. הזמנתי דג לברק מאודה שלם שהיה ממש טעים, וגם משמח אחרי יומיים של אורז לבן ולחם לבן.

 

אממה, איך שהארוחה נגמרה התחלתי להרגיש שוב מאד לא טוב. הבטן, הראש כואב, ואני מרגישה שיש לי חום. מחר אלך לקנות מדחום. אם יש לי דלי בלי וגם חום זה סיבה לדאגה? זה מה שהיה כתוב באינטרנטים אבל אינני יודעת. היינו אמורות לעשות מחר טיול עם פילים אבל התקשרתי לדחות אותו ביום ומזל. אני ממש לא מרגישה טוב. לקחתי עכשיו אקמול אז מקווה שתהיה הקלה. אני מוכנה כבר לישון האמת, אפילו ש8 וחצי ואני תוהה אם זה רעיון טוב.

 

בכל אופן שמחה מאד שאנחנו לא בבנגקוק יותר, ושאנחנו שוהות במקום עם יותר ספייס, הייתי מאד זקוקה לזה. עוד לא באמת היה לנו רגע לבד בשבוע שאנחנו כאן. היום היו מתחים בינינו, אני מבואסת ממנה שכשאני לא מרגישה טוב היא תופסת מרחק. השיא היה בנתבג המקומי כשהיא התבאסה עלי שכתבתי משהו בקבוצה של המשפחות, משהו שולי וטיפשי, והתחלתי לבכות. אני חושבת שאני מרגישה קצת לבד. זה כמובן עוד יותר כשלא מרגישות טוב. מקווה שמחר ארגיש יותר טוב.

היום הזה היה ממש קשוח. כל השיט של הגוף יחד בבת אחת, וגם בת הזוג בעצמה לא בטוב אז לא היה לה הרבה פניות רגשית בשבילי מה שגרם לי להרגיש יותר נזקקת. מחר אנחנו עוזבת את בנגקוק והגיע הזמן. אני מקווה שהבטן שלי תהיה בסדר בשביל יום של נסיעות וטיסה. לא אמרתי להורים כי לא רציתי להדאיג אותם. אנחנו טסות לצ'אנג מאי ונהיה שם 4 לילות, והיום הזמנו מקום בפאי החל מיום שישי, בונגלו בטבע. אני ממש מצפה לזה. לא הייתה לי שום יכולת להירגע כאן בבנגקוק ודי נמאס לי ממנה. היה נמאס לי מערים הרבה לפני שטסנו לכאן, ואז הגענו לעיר עמוסה ורועשת ומסריחה. אבל בסדר. הספקנו לא מעט והיו לנו גם ימים יפים פה. לקראת הערב התחלתי להרגיש יותר טוב. לא אכלתי היום הרבה בכלל. אורז לבן בבוקר צהריים, אחהצ מצאנו סופר וקנינו לי כיכר לחם לבן שחיסלתי והרגשתי כ"כ בהודיה על זה שמצאנו לי לחם. הריחות של האוכל בכל מקום עשו לי רע, שילוב של הבטן והוסת. קיצר תודה בנגקוק ושלום. אין לנו מושג למה לצפות מצ'אנג מאי. עוד יומיים נעשה איזה טיול עם פילים במקום הומינטרי, היא מאד מצפה לזה ואני קצת פחות אבל בסדר. בעיקר בא לי לנוח עכשיו ואין לי הרבה כוחות לכלום. מחר נגלה אם ייתנו לנו לעלות עם כבודה חורגת למטוס ולא יבדקו אותנו. די בניתי על זה עם כל הסיפור הזה של תיק אחד שעולה למטוס. איך בא לי כבר להגיע לטבע. צ'אנג מאי היא גם עיר למיטב הבנתי, אני תוהה כמה היא עירית ביחס לבנגקוק, או שאולי תהיה קצת יותר מרווחת ועם טבע? לפחות יהיה לנו חלון וקצת יותר פרטיות במקום החדש, אני לא מאמינה שחיינו שבוע שלם בחדר בלי חלון. זה שאין מקום שאפשר לקרוס בו ולנוח ולהרגיש בנוח זה קשוח. היום התגעגעתי הביתה וחשבתי מה עשיתי. אבל זה ליטרלי היעד הראשון בטיול, וליטרלי לא הכוונות שיש לנו לטיול הזה. אנחנו רוצות טבע, אנשים, קהילה. לא ניהלתי שיחה אחת שהיא לא עם בת הזוג בשבוע האחרון, או עם מישהו שנתן לי שירות. מסקרן איך יהיה בפאי, אנחנו מדמיינות איזה מקום קהילתי ובטבע אבל אין לנו מושג איך זה יהיה.

היום הזה הרגיש מבוזבז וסתם, אבל גם זה נראה לי ממש סבבה שחלק מהימים יהיו סתם. יאללה. לילה טוב. מקווה להרגיש טוב יותר מחר.

היה לי לילה נוראי. כל הלילה זזתי במיטה כי כאבו לי כל שרירי הרגליים והגב התחתון, הרגשתי סלש חלמתי שיש לי חום גבוה, 38 39, וקפאתי מקור. כשקמתי התחוור לי שכנראה התייבשתי כי יש לי כאב ראש וכל השרירים שלי אכן כואבים, שזה קורה לי כשאני מתייבשת. וגם שלום לשלשול הראשון של המזרח. אני לא חושבת שאכלתי משהו לא בסדר, זה יותר נראהלי שילוב של יותר מדי מטוגן ולא בריא יחד עם מנצ'יז רציניים באדיבות הוויד של הלילה. שלושה ביקורים קשוחים לשירותים אנד קאונטיג. וקיבלתי וסת בלילה. קיצר אני מרגישה כאילו דרסה אותי משאית ובאלי לבכות ולהתנחם בזרועות בת הזוג אבל היא גם עברה גרסה שלה ללילה המסויט הזה ולא נראה שיש לה הרבה מקום להכיל. זרקתי טבליות אלקטרוליטים לתוך בקבוק קטן, אכלתי חתכה של גרנולה בר שהבאתי מהארץ ולקחתי את הכדורים שאני לוקחת לגב, אחד שילוב של מרפה שרירים עם אקמול ואחד אנטי דלקתי. לוגמת לגימות קטנות של אלקטרוליטים. רציתי לחכות שהריצות לשירותים יסתיימו כדי להתקלח ולשים כבר תחבושת, אבל לא ברור מתי הן יסתיימו ואולי מקלחת תעשה לי טוב. מרגישה שאני בוערת מחום.

איזה פוט מסאז' וואו

או כמו שאחת מעוברות האורח ברחוב קוואסן אמרה - וואעליה

תודה פול

התעוררתי לפני חצי שעה בלי לדעת מה השעה ביום כי חדר ההוסטל הזה הוא תא כלא חסר חלון. השעה היא מוקדם מדי ואני לא מצליחה להירדם שוב. אתמול היה נחמד אבל סיימתי אותו עם כאבים עזים ברגל. הגענו וקרסתי לגמרי על המיטה. משהו בחוויה של העיר הזאת עוד קשה לי. אני מתפתה למחוק אותה לחלוטין אבל אני מנסה לתת לה עוד צ'אנס. הכל עמוס לי מדי ומכוער לי מדי וזר לי מדי ומסריח לי מדי. ועיר לי מדי. בסופש יש לנו תוכניות מלהיבות, ערב חדש מופע דראג בבר דראג הראשון בבנגקוק, בסרטונים היה נראה מאד מושקע. וערב שני מופע זיקוקים ואז מסיבה בבר לסביות. זאת תהיה מסיבת כריסטמס, מה חשב על זה שאנחנו מגיעות בכריסטמס בכלל או שלבודהיסטים האלה אכפת מזה. אתמול ניסינו פרי חדש ומרגש, מנגוסטין(?), ועכשיו אני לא יכולה לחכות לנסות עוד ועוד. זה חלום עתיק של שנים, כל הפירות השונים ומיוחדים האלה.

לפני השינה התחילה בינינו מיניות. כבר קשה לי לכתוב על זה, כאן ספציפית אבל גם בכללי, לדבר או לחשוב על זה. אני מרגישה פצע גדול במיניות בינינו. הפסקתי לרצות לפני די הרבה זמן. כבר הרבה זמן מדובר בינינו שאנחנו רוצות לשקם אותה, לגלות אותה מחדש. בסופו של דבר פצע הדחייה נמצא שם חזק בכל מה שקשור לסקס. הפסקתי להרגיש את הרצון להיות נחשקת, נבחרת, מיוחדת. היא אמרה שהיא רוצה שארגיש שהיא נמשכת אלי ואני חושבת שוב ושוב על  משפט הזה. אני לא מרגישה, אני רוצה להרגיש? אני לא זוכרת את התחושה. של להיות פגיעה מאד ולתת שיראו אותי. נתתי לה לראות יותר מלכל אדם אחר והיו רגעים בחודשים האחרונים כשהיינו לא בטוב שהמחשבה על זה הגעילה וביישה אותי. אולי גם העובדה שזה קשור לבדסמ, שסקס כבר לא נפרד משם בשבילי, שהראיתי לה את החלקים האלה ואני יודעת שחלקם הרתיעו אותה, ואז הפסקנו לשכב, אולי לא בקשר ישיר אבל הנפש עושה את הקשרים שלה כל עוד לא אומרים לה או מראים לה אחרת. אני לא יודעת איך שוב להרגיש בטוחה להיות פגיעה ככה. לא ויתרתי על זה או משהו כזה. אני יודעת שהיא כאן. אני יודעת שהיא לא עשתה שום דבר רע, שיש לה את הפצעים שלה שהפעילו והובילו אותה. אולי יותר מהכל אני יודעת שהיא כאן, שזה הרבה מאד. כאן איתי, כאן לעבוד על מה שקשה וליצור ביחד חיים שטובים לנו וזוגיות שטובה לנו. זה המון, שאני בוטחת בה בזה. אני פשוט לא יודעת עדיין איך לבטוח בה שוב במיניות. אבל אני אוהבת אותה מאד. ויש בי מקום שעדיין כמה לזה, גם אם הדחקתי אותו ממש.

 

למה קמתי כ"כ מוקדם ג'יזס. אני מנסה להיגמל מהאטמי אוזניים, מה שאני מגלה הוא שהשינה שלי הפכה לקלה בטירוף שזה בשורה נוראית. אין לי הרבה חשק לטרוף את העיר הזאת אבל אני נותנת לה צ'אנס כל יום.

התחלתי לכתוב אתמול:

 

איכשהו היום ה16.12 שזה אומר שסיימנו את הספירה לאחור ואנחנו בעתיד. נחתנו היום בבנגקוק ומאז אני די בהלם. הספקנו לבקר פעמיים בסבן אילבן וגם לעשות פוט מסאז'. החדר הפרטי שלנו בהוסטל קצת עם וייב של תא כלא, מיטת קומותיים בלי חלון והכל בטון. חם ולח מאד. אני לא יודעת מה דעתי על האזור שאנחנו נמצאות בו, אבל בכל מקרה הבנתי שאני צריכה לתת לעצמי זמן לדברים. איכשהו אני גמורה ומוכנה לישון, למרות שלפי הארץ השעה היא 16:00? נראהלי. לא ישנתי מספיק שעות במטוס וגם חושך ואני גמורה.

 

*

 

התעוררתי מרעש הצפצוף של כרטיס מנסה להיכנס לדלת ולא מצליח, חשבתי שזאת הבתזוג אבל אז שמעתי אותה זזה מעלי במיטה. המסקנה הייתה שמישהו התבלבל בדלת. השעה 6 וחצי. קרסנו באזור 10 והאמת שיכולתי להמשיך לישון מבחינת עייפות, אבל גם מרגישה שישנתי די טוב. ישנתי בלי אטמי אוזניים לראשונה מזה שנים. אנחנו מנסות להיגמל. אין שום אינדיקציה לשמש החדר הזה מפאת חוסר החלון, שזה משהו שלא חשבתי עליו. לא יכולתי לשער מה השעה בלי להסתכל בטלפון. אנחנו באזור של הצטיינה טאון והכל הרגיש מאד עמוס אתמול, וקצת מלוכלך ומסריח. יחד עם השילוב של החדר הזה שאין בו חלון - אני מרגישה קצת נחנקת. אני שמה לב לכל מיני מנגנונים שמנסים לשמור עלי בתחושת שליטה, ושאני לא כל כך מרגישה בשליטה. שזה חלק מטיול ארוך במדינה זרה. ובטח שזה מאפיין של היום הראשון, אם לא של עוד ימים רבים. יש בי חלק שמתחרט שלקחנו הרבה ימים בבנגקוק אפילו שעדיין לא גילינו בה כלום. הרגשתי עוד בארץ שהערים סוגרות עלי, שאני צריכה כבר לטבע. ואנחנו בעיר אחושרמוטה עיר, או לפחות באזור מאד עירי בתוך עיר שהיא עיר.

 

פתחנו אתמול קבוצת וואצאפ לחברות ואני כהרגלי הוספתי עוד ועוד אנשות שחשבתי שיהיה נחמד לשתף ואז גם כמה כי לא נעים ועכשיו אני מפדחת שאולי הוספנו כאלה שלא היינו צריכות ופתאום מביך אותי לפרסם בקבוצה ומה בכלל לפרסם בקבוצה. פתחנו אותה כדי לשתף במקום לפרסם בסטורי וכאלה שלא בא לנו, ורצינו עדיין לשמור על קשר עם חברות ולשתף מה אנחנו עושות. אבל פתאום גם מרגיש לי מוזר פשוט לשלוח לחברות תמונות שלנו מבלות. לא יודעת. כמו שהבתזוג אומרת, המוח שלי צריך למצוא על מה להיות בחרדה. הייתי מפרסמת דבר טקסט שכזה בקבוצה? אולי זה היה נחמד. כשהתחלתי לשתף את המחשבות שלי בכלוב די הפסקתי במקומות אחרים. כולל במחברת שלי.

 

אתמול בערב עברנו ליד מקדש, לא נכנסנו כי הברכיים שלנו לא היו מכוסות אבל משהו בלהיות ליד דבר קדוש ורוחני עשה לי טוב. זה פחות עירי. אנחנו גם ממש ליד הנהר ויהיה לי מאד נחמד לשוט עליו. אני בתחושה עדיין של עשייה, צריך לתכנן מה עושות וכל זה, למצוא דברים, לעשות לעשות. כשהיינו בארץ הרגשתי שכל מה שאני עושה זה לצרוך, ובעצם גם בתור תיירת עושים את זה המון. התעייפתי מזה. אני רוצה משהו אחר. בכל אופן אני מבינה שאני צריכה להיות סבלנית עם עצמי, ועם המקום. אחד ממנגנוני השליטה שלי הם לדאוג שהכל יהיה לי נוח פיזית (ובטח לא רק פיזית). שהכל כמו שאני רוצה וצריכה שיהיה. זה נובע מרגישויות אבל אני מבינה לאחרונה שגם זה נותן לי ביטחון ותחושת שליטה. ועכשיו בעצם המון דברים לא נוחים ולא בשליטתי ואני צריכה להבין איך להתמודד עם זה. 

 

כרגע אני שוכבת בחדר החשוך על המיטה הקשה (האמת מתה על הקושי) וקצת קשה לי לנשום מחוסר אוורור. מאמי ניסתה לחזור לישון, יכולתי גם אני אבל בזמן האחרון קשה לי שוב להירדם אחרי שאני קמה. באלי לצאת לראות מה קורה בחוץ. אולי אאזור אומץ. כל האוברוולם וההלם מהסיטואציה משאירים אותי קצת משותקת. אני חושבת שאני צריכה לזכור שאין שום דבר שאני חייבת לעשות, או להרגיש, או לרצות. פה אגב 5 שעות קדימה, שבכלל חשבתי שזה 4, וזה גם שיבש לי עוד את האוריינטציה, הטעות הזאת. אני נזכרת כמה אני אוהבת עקומות למידה, למידה תהליכית, כמו עם התיקים שלנו, עם הזמן נלמד איך אנחנו אוהבות לארוז אותו ומה יהיה איפה. וככה גם לגבי כל מיני דברים בטיול. אני אוהבת ללמוד את הדבר ולהשתפר איתו. אבל אני שוכחת שנקודת הפתיחה יכולה להיות קשוחה, כשהכל לא מוכר ולא ידוע, ואין עדיין שום למידה של עצמי ביחס לדבר. בעצם בתוך חוסר נודע אחד גדול. אני גם שמה לב שאני מאד פוחדת כל הזמן שירמו או יגנבו אותנו, וזאת חווית מציאות מאד לא נעימה.

 

הו וול. אנסה לקום, לפחות לשירותים. אני מצפה גם להתחיל לפגוש אנשים חדשים ולתקשר, מרגישה שזה יעשה לי טוב.

אני בשבועות האחרונים מתעוררת בחושך כל יום, אזור 6 או לפני. והנה עכשיו ברוך השם התעוררתי לפני 4 ואין שינה באופק. המוח על מאתיים במיליון מחשבות על הטיסה. אני מתרגשת מאד. אבל גם רוצה לישון ))):

מתלבטת אם לקום ולהתחיל לעשות דברים לטיסה

היום היה היום האחרון שלי בעבודה. יצאתי מהמשרד אחרי שהחזרתי את הכרטיס שלי והלכתי לאט לתחנת האוטובוס. הרגשתי שאני לא ממהרת לשום מקום. הרגשתי קלה. בשעות שלפני כן לרלרתי על הגיי המשרדי, והוא התלונן והתלונן על כל מה שרע במשרד. האמת שהוא חפר לי הרבה זמן. כמעט נשאבתי לתוך זה עד שנזכרתי שאני לא צריכה להיות חלק מזה יותר. היה בי חלק שאמר לעצמי, תמיד יהיו אנשים שלא תאהבי ותצטרכי להסתדר איתם. אבל אני גם יודעת שבמקום עבודה כזה אני לא רוצה לעבוד שוב. לא במשרד, אבל גם לא באווירה הרעילה אחוש שהייתה שם. התחושה שכל הזמן מסתכלים על כל פיפס שאת עושה ומנטרים אותך. ועוד כל מיני מיקרו ניהול ואגרסיות. שלא לדבר על זה שכולם שם גזענים במקרה הטוב, ועם דעות באמת בביבים במקרה הפחות. בכל מקרה. זהו, התפטרתי, עזבתי, סה טו.

 

הטיסה שלנו בעוד ארבעה ימים. לא יודעת איך זה קרה. רק לפני רגע סיימתי לימודים ואמרתי עוד 4 חודשים, עוד 3 חודשים, איך זה קרה. עכשיו דצמבר והחורף פה והאמת שהוא נעים לי מאוד. לראשונה מזה שנים יש לי נעליים שמותאמות לחורף. אפילו שעוד רגע אני בתאילנד. היום דרכתי בטעות על שלולית ולא הרגשתי דבר בתוך הנעל. יפה מאד. התחלתי לארוז את התיק וטרם סיימתי. נראה שארזתי די הרבה דברים ואולי יותר מדי. בגולת הכותרת 4 חבילות של תחבושות אורגניות חד פעמיות. למה? שאלה טובה. כי בריאות הפות חשובה לי ואין לי כוח לבזבז את מרצי על שטיפה ידנית של תחבושות רב פעמיות. זה מרגיש מגוחך אבל בסדר. חוץ מזה עדיין איכשהו מרגיש שלקחתי יותר מדי דברים. אולי אני גם צריכה לארגן אותם יותר טוב. בת הזוג כל הזמן אמרה לי שהיא חושבת שאני מתכננת על יותר מדי דברים ושלא יכנס לי. אמרתי לה שלא תגיד לי אמרתי לך כשזה יקרה. מרגישה שהיא יותר מדי ביקורתית לאופן שבו אני עושה דברים מסוימים. בכל אופן. לא מצאתי את מצלמת הפילם ואז מצאתי ואני שמחה. לקחתי 3 גלילים של פילם ונראה לי שאקנה עוד 3 בתאילנד, אבל אולי גם לא צריך וזה יותר מדי. הפנטזיה שיש לי בראש זה שאנחנו יושבות עם חבורת אנשים שהפכו לחברים החדשים שלנו ואני מעבירה את המצלמה. מן זיכרונות משנות התשעים כאלה.

היה לי טאקל עם אמא שלי שהיה לי קשה לשחרר. היא התבאסה כי ראתה את האקס שלה באפליקציה והוא כתב שם שהוא מחפש נשים שלא מסוכסכות עם הקרובים אליהם. כלומר היא מסוכסכת. והיא נעלבה קשות. כאילו, היא באמת מסוכסכת. כל שני וחמישי היא בריב עם חברה אחרת או מנתקת קשר, היא בקשר גרוע עם אחותה, הייתה גם עם אחותה שמתה, לא הייתה בקשר טוב עם אמא שלה, לא עם ביתה שהיא אני. היא בנאדם שמושך דרמות וכל הזמן מפוצץ קשרים. האם הוא דפוק שהוא כתב את זה בפרופיל היכרותי, דבר שהפך אותו לדגל אדום מהלך בעצמו? בוודאי. האם הוא כתב משהו נכון? סליחה, אבל כן. בכל מקרה. אין לי כוח להיכנס לזה, היה לזה המשך שהוביל לקושי שלי בסיטואציה. אם יש משהו שלמדתי זה שאנשים לא מוכנים להסתכל על עצמם במראה עד שהם מוכנים, ואי אפשר לדחוף אותם לשם. אם היא לא מסוגלת לראות את זה אני בטח שלא אהיה הנציגה. בכל אופן. בכלל רציתי לבלות ערב נחמד עם אח שלי. היה באמת נחמד. הזמנו יותר מדי אוכל. כשצפינו בטלוויזיה זה הרגיש כמו כל פעם שאנחנו צופים בטלוויזיה, ואז קלטתי שבעוד כמה ימים זה לא יקרה יותר כי אני אהיה בצד השני של העולם. איך זה רק 4 שעות הפרש, לא ברור. קשה לעכל את זה, את השינוי הזה. יש לי רגעים, כמו עכשיו כשצפינו בסרט, שאני חושבת רגע פאק לא אני לא רוצה, אני לא רוצה לעזוב את הנוחות שלי, את מה שמוכר לי. עכשיו כשהתיק שלי לא מסודר טוב אני עוד חוששת מהנדודים עם התיק. אבל בסדר, זה בסדר שהתחושות האלה עולות.

 

וואו אני עייפה, זה לגמרי מעבר לשעת השינה שלי. ימים עמוסים לפניי אבל תכף טיסה. איך אני מצפה ללהיות בנתבג. לילה טוב