שדה פרחים

אני כל כך כועסת ועצובה

בתחילתו של אבלות

אני פשוט לא בטוחה כמה עוד יש לי לתת

אולי אני צריכה אחורה באיזה אופן כדי להשתקם

אמרתי לה שאני לא יכולה לבוא אם היא לא גורמת לי להרגיש שהיא רוצה שאני אבוא, שזה יכול גם להסתכם במילים פשוטות כמו אני רוצה שתבואי. הייתה לי נקודה שרציתי להעביר אבל שכחתי אותה בעודי כותבת. בכל אופן. באמת פעם הייתי עושה הכל כדי לבוא אליה כשהיא צריכה אותי, וגם עשיתי את זה. עזבתי הכל ונסעתי אליה בתחבצ בגשם שעתיים כי היה לה התקף הקאות ובחילות. באתי אליה ספוגה מכף רגל ועד ראש ליטרלי, ואז הלכתי לחפש לה ג'ינג'ר אייל כי זה עוזר לה. ועכשיו אני רואה כמה היא בלחץ מכל המצב, ואמרתי לה שאני כאן, שאם יתקיפו אני אדאג לבוא אליה ואדאג שנהיה במקום בטוח. והיא לא מבקשת ממני תמיכה ולא מביעה כלפיי חיבה ומרגישה לבד. והיא מרגישה שאין לה מקום ואמרתי לה שאני פה, וכל מה שהייתי צריכה זה שתגיד שהיא רוצה שאני אבוא. אבל היא לא יכולה. קשה לה לבקש תמיכה, קשה לה לבקש דברים מאנשים ועוד יותר כשהיא מרגישה פגיעה. ואם היינו בהתחלה הייתי פשוט באה בלי לשאול שאלות, עושה מה שצריך כדי לבוא כדי שהיא לא תלך לישון לבד כי היא בחרדה. אבל אני מרגישה שאני צריכה לדאוג לעצמי. שזה לא מקום שממלא אותי, שאני רק מרגישה לא רצויה ודחויה. ואני יודעת שהיא אוהבת אותי, ואני יודעת שהיא צריכה אותי, אפילו שהיא לא מודה בזה אפילו בפניי עצמה. מרגיש לי קטנוני באיזה אופן שאני לא יכולה לבוא אליה עכשיו בגלל שהיא לא מזמינה אותי, למרות שאני יודעת שהיא לא רוצה להיות לבד. אני פשוט לא יכולה יותר לשאת את התחושה של להרגיש לא רצויה. כאן במיטה שלי אני רצויה ואהובה יותר מאיך שאני מרגישה במיטה שלה. וזה פשוט לא מספיק לי לדעת שהיא רוצה אותי אם אני לא מרגישה את זה. וזה עצוב, כי אני יודעת כמה קשה לה, וכמה היא מרגישה לבד עכשיו. שאין לה שום מקום בעולם. ואני מכירה את התחושה הזאת כל כך טוב. זה אחד הדברים העצובים, כמה שתינו מרגישות כל כך לבד בעולם, כל כך חסרות בית, ולא מצליחות לגרום אחת לשנייה להרגיש פחות לבד. זה עצוב לי כי אני יודעת שהיא רוצה להיות ביחד עכשיו והיא לא יודעת איך לעשות את זה. אבל אני לא רוצה יותר לצאת מעצמי כשאני לא מרגישה שאני מקבלת בחזרה. זה עצוב. עלתה לי תחושה כזאת שאני אשמח להיות שם בשבילה כמה שהיא רוצה, ושהיא יכולה לבוא אלי לפי כמה שהיא צריכה, גם אם זה אומר להיות שם בשבילה בתור חברה. הרבה פעמים זה מרגיש שאם אני לא הייתי מזיזה דברים לא הייתה לנו מערכת יחסים. אולי זה לא נכון, אבל זה כן לא ברור לשתינו איך היא הייתה רוצה לנהל מערכת יחסים. אם היא הייתה מנהלת אותה אין לי מושג איך היא הייתה נראית או אם היא הייתה קיימת.

עצוב שפעם אם הבתזוג שלי הייתה אומרת לי שהיא מפחדת לישון לבד בלילה הייתי עושה הכל כדי לבוא להיות איתה

וזה פשוט לא המצב יותר

היום הפסקתי לעשן לפני שנתיים

בחודשים האחרונים היו כל כך הרבה פעמים שכמעט ונשברתי

האמת שלא קרוב לאיך שהיה בתחילת המלחמה וגם לא שנה שעברה כשסבתא שלי מתה

אבל לא נשברתי

אני מרגישה המון ייאוש בתקופה האחרונה ולפעמים זה מרגיש שבשביל מה אני מנסה בכלל לא לעשן

אבל אני משערת שזה שווה את זה ושכדאי להתמיד בזה

גם אם לא תמיד אני זוכרת למה

רק לפני שבוע הייתי על סף לקחת סיגריה במסיבת סיום הלימודים וכתבתי לשותפות וביקשתי שיגידו לי שזה לא רעיון טוב

כנראה שכן יש לי אנשים, מרגישה שאני מרחיקה ממני את כולם, קשה לי לזכור שעדיין יש לא מעט אנשים שאוהבים אותי ואכפת להם ממני

בכל מקרה 

שנתיים בלי סיגריות זה הישג מכובד

עם כל הקושי שבדבר בימים אלו, אני גאה בעצמי 

פשוט מרגישה כל כך לבד, עוד יותר כשאני עובדת במרכז ונמצאת אצל אמא שלי כל הימים האלה. מרגישה שאף אחד לא בצד שלי. אני יודעת שזה לא נכון אבל איך עוד אפשר להרגיש כשאני בוכה בוידיאו על כמה אני מרגישה לבד ואני רק רוצה שהיא תהיה איתי בזה וזה רק גורם לה להתרחק ממני יותר. ושוב אמא שלי שלא רואה שזה מחורבן להשאיר את הבת שלך לבד בבית שלך בשישי בערב בלי כלום. מרגישה כלואה בתוך מערכות היחסים האלה. צריכה חופש כל כך בדחיפות, רוצה אוטו משלי ולא להיות תלויה באף אחד ובשום מקום, לא להיות יותר כלואה איפה שאני לא רוצה להיות. רוצה להיות במערכת יחסים שנותנת לי ביטחון, ואם לא אז להיות רווקה ולחפש אותה. היום כל כך נפגעתי ובכיתי שהייתי מוכנה כבר לנסוע אליה עכשיו ולהיפרד. המחשבה על זה מכניסה אותי לדיסוציאציה. אני חושבת שאני לא מסוגלת פיזית. אני כל כך תלויה בפירורי אהבה שנותנים לי שאני נאחזת בכל דבר קטן. אני כל כך סובלת, חרדת הנטישה שלי מופעלת כל כך חזק. מרגישה נטושה כל כך. מרגישה בלי אף אחד. זה לא עוזר שאני כל יום במשרד אפור עם אוזניות כדי שאף אחד לא ינסה לדבר איתי. מרגישה שאני שורדת מיום ליום את החרדה והבדידות והצער. וכואבת לי הבטן וכואב לי הגב. ויתרתי על ארוחת ערב היום כי הבטן שלי כואבת. לא יכולה אפילו לפנטז על מישהי שתחזיק אותי ותאהב אותי, מרגישה כל כך ריקה וחסרה.

יום אחד בקרוב אני אצליח למצוא את הרצון להיפרד

למצוא את המילים

אני מקווה

לפעמים זה מרגיש שאם אני אוריד את החומות שלי נהרות של עצב והזדקקות יתפרצו ויטביעו אותי. או יטביעו את מי שלידי והם ילכו ואני אשאר לבד. אבל גם עם החומות אני לבד.

אני חושבת שההבדל בין לא יכולה ללא רוצה הוא משהו לתהות לגביו. אני חושבת שגדלתי עם הנחת המוצא שאין דבר כזה משהו שאני לא יכולה, אני יכולה לעשות הכל. זה נובע מיכולות יוצאות דופן ותוצאות בשטח שהוכיחו לי שכל מה שאני רוצה אני מצליחה לעשות. וגם איזו אמונה שהושרשה בי, אני חושבת מאבא שלי, שכל מה שאני רוצה אפשר למצוא דרך, זה תמיד אפשרי, פשוט צריך להתאמץ מספיק חזק, ואני יודעת להתאמץ חזק במידת הצורך. איזו אמונה אומניפוטנטית ביכולות שלי ובגורל שלי.

אני חושבת על זה עכשיו בהקשר של זוגיות. תקופה ארוכה אחרי הפרידה של לפני שלוש שנים בדיוק, הפסיכולוגית שלי הביאה את ההצעה מרחיקת הלכת שאולי לא רציתי להיות איתה יותר, ובגלל זה נפרדנו. עד אותו רגע התיאוריות שנוגעות לפרידה היו שנכשלתי ביג טיים, שנמנעתי, התרחקתי, לא תקשרתי, נעלמתי, גרמתי לה סבל וצער וחרדה אינסופית, ואז נפרדתי ממנה בחו"ל. נרטיב מטלטל, כמובן שהוא לא המציאות גם לפני התאוריה של הפסיכולוגית, או לפחות חלקיק מהמציאות. המחשבה שלא רציתי להיות שם הייתה לי זרה.

לפני שנה וחצי סבתא שלי נפטרה. היום שהודיעו לי היה מבלבל. היו לי הרבה תוכניות לאותו יום, לפגוש חברה, ללכת לסדנת כתיבה, ופתאום לא הייתי בטוחה מה עלי לעשות, איך לפעול. להישאר בבית? לנסוע לאמא שלי, שאמרה לי שאני לא צריכה לבוא לפני ההלוויה? לפגוש את החברה וללכת לסדנה? התחוורה לי הידיעה שאני לא יודעת מה אני רוצה לעשות, ושזאת לא שאלה שאני שואלת את עצמי כל כך. יש את הדברים שאני צריכה לעשות, בין אם מסיבות שהוכתבו לי מבחוץ על ידי המסגרת, ובין אם כי החלטתי שזה מה שאני צריכה לעשות כדי לעשות לי טוב/להתקדם/כי ככה זה טוב. כשפתאום היה כאב כל כך גדול שהוריד אותי (או העלה אותי) לנקודה שבה לא הייתי צריכה לעשות שום דבר שאני לא רוצה, עמדה בפניי השאלה: מה אני רוצה? מבלבל מאד.

יש בתוכי איזו דיכוטומיה פנימית ונסתרת מפניי רוב הזמן שקשורה בכישלון והצלחה. עובדה, כשאני מוצפת מספיק, ולפעמים רק מעט, עולה לפני השטח התחושה שאני כישלון ונכשלת בכל. מעניין ביחס להתחלה, נכון? האמונה האומניפוטנטית שאני יכולה לעשות כל מה שיחפוץ לבי. מבלבל גם ביחס לעובדה שהצהרתי שאני לא יודעת מה חפץ לבי. אולי יש שם הבדל שאפשר לעמוד עליו, בין מה שאני חושבת שאני צריכה לרצות, לבין מה שאני רוצה באמת. בכל אופן, כישלון. אני חושבת שהתחושה הזאת כל כך צובעת את הכל, יחד עם התחושה שאני כל יכולה, שזה לא מאפשר לי להביט בצורה פשוטה בפעמים שאני באמת לא מצליחה במשהו. המחשבה שאני לא יכולה לעשות משהו לא יכולה לעלות על הדעת, ואם אני נכשלת במשהו, זה רק כי לא ניסיתי מספיק, או לא *רציתי* מספיק. ואז יש הנחה מובלעת שאני רוצה את הדבר הזה, או אולי זאת הייתה הנחת בסיס. ונניח שבהתחלה באמת רציתי, תחושת חוסר ההצלחה בו וההתעקשות שאין דבר שאני לא יכולה לעשות לא מאפשרים לי לבחון האם הרצון השתנה, או אפילו להעלות על הדעת שאפשרות כזאת אפשרית. יחסים מעניינים נחשפים בין רצון ויכולת.

אם אני חוזרת לזוגיות הנוכחית שלי, משהו שנסתר מעיניי הרבה זמן הוא שאני לא מצליחה. אני לא מצליחה לעשות לעצמי טוב, לא מצליחה לעשות לה טוב, לא מצליחה או לא יכולה להפחית את הרגעים שבו אני מטורגרת ונשלחת למנגנוני ההגנה שאני רואה שפוגעים בה. לא מצליחה או לא יכולה. וזה משהו שקשה לי להעלות על הדעת. ההנחה המובלעת היא שאני לא מנסה מספיק, או לא רוצה מספיק. וההנחה הזאת תקפה גם עלי וגם עליה, אוהו בטח שעליה. אולי זה אחד הגורמים המובילים לכעס ולפגיעה שאני חשה, שאם היא הייתה מנסה מספיק, או רוצה מספיק, או אוהבת מספיק, היא לא הייתה עושה את הדברים האלה שפוגעים בי כל כך. לעומת המציאות שבה היא כנראה פשוט לא יכולה, היא אדם אחר שרואה ופועל בצורות אחרות. עוד אמונה שבאה כאן חזק זה שהיא פשוט לא יודעת ולא מבינה, ואם אני אגרום לה לדעת היא תהיה יכולה. ידע מוביל ליכולת. קשה לקבל את העובדה שלא יכולות. ואז איפה נכנס פה רצון? אני יודעת שההנחות המובלעות האלה הן כנראה לא נכונות. היא אוהבת מאד, היא רוצה מאד, והיא גם מנסה מאד, למרות שמאד קשה לי לראות את זה, דבר שפוגע בה מאד. ואיפה הרצון שלי? זאת שאלה שקשה לי להתייחס אליה, למרות שהיא הסיבה שהתחלתי לכתוב את הפוסט הזה, ואולי היא גם הסיבה שהארכתי במילים לפני שהגעתי לשאלה עצמה. אני יודעת שאני אוהבת אותה מאד, אני לא מרגישה את זה עכשיו ברגע הזה כי רע, אבל אני יודעת שזה כנראה עדיין נכון. אני יודעת שרציתי להיות איתה, ואולי על זה מתבססות המחשבות על רצון ברוב הפעמים, על היסטוריית הרצון, רציתי בעבר, רציתי בהתחלה, רציתי עד לא מזמן, אז כנראה שאני עדיין רוצה. אני יודעת שגם היום יש לי רצון להיות איתה, אבל מה זה הלהיות איתה? יש לי רצון להיות איתה במציאות יותר טובה, רצון שמבוסס על תקווה או פנטזיה, כי כרגע רע מאד, ובעצם אף פעם לא היה כל כך טוב. אני רוצה להיות איתה, אבל אני לא באמת רוצה להיות איתה כמו שהדברים נראים עכשיו. אז זה חוזר למקום של אם ננסה מספיק חזק נצליח, נוכל, נלמד. נעשה שנצליח. אני יכולה הכל הרי, לא? ומתי מודים שלא יכולים, באיזה רגע? אולי משהו טוב יקרה, אם ארפה ואגיד שאני לא יכולה, לפחות לא כמו שניסיתי עד עכשיו, שאני לא מצליחה, שאני נכשלת. להודות בכישלון, לוותר על ההתעקשות, על האגו. וכן התחלנו טיפול, דבר שרצינו ולקח לנו זמן רב מרגע ההחלטה, אולי בגלל הקושי להודות שאנחנו לא מצליחות, לא יכולות לבד, בלי עזרה. לבקש עזרה, להודות שאני לא יכולה, זה קשה מאד. אז הנה, אנחנו בטיפול, אנחנו נעבוד קשה ונצליח, אני יודעת לעבוד קשה. אבל בא לי לעבוד קשה? אני לא יודעת, אני לא בטוחה. הפערים בין מה שאני יכולה, למה שאני לא יכולה, למה שאני רוצה, למה שאני רוצה אבל נמצא רק בדמיון, הם מאד מבלבלים.

ברגעים שאני הכי זקוקה הכי אין

קשה לי לנשום היום

קשה לי לנשום היום

לפעמים הצורך באהבה כל כך מכלה