שדה פרחים

יש לכם המלצות לסרטים בדסמים?

אם הם על לסביות מה טוב

אבל גם אם לא לסביות תגידו לי על סרטי בדסמ טובים

תודוש

אני לא יודעת אם צריכה להפסיק להלחם ולהרפות לתוך האהבה שלה, או להפסיק להלחם ולתת לעצמי ללכת.

חושבת שבכל מקרה כדאי שאפסיק להלחם.

נולדתי עם קרניים על הראש שועטת קדימה. אני לא יודעת לא להלחם.

נפילת מתח אחרי אירוע שהתכוננתי לו אתמול ושאב אנרגיות, יחד עם חוסר שינה בחסות החותים, והבוקר אני רגישה מאד. קוראת אנשים אחרים וחושבת על איך מגיע לי להיות עם מישהי שגורמת לי להרגיש אהובה כמו שאני צריכה להרגיש אהובה. חושבת על כל השיחות שאמרתי את זה בוריאציה כזו או אחרת, כמה אני לא מרגישה אהובה, וכמה זה פוגע בה, כי היא אוהבת, ואיך וכמה שהיא אוהבת כל הזמן מונכחים כלא מספיק. והיא אוהבת אותי מאד מאד. ועדיין אני מרגישה לא אהובה, לא מחוזרת, לא נחשקת. ואולי זה לא כמה אלא איך. וזה עצוב כי היא אוהבת ואני אוהבת. אני לא יודעת איך להפסיק להלחם ולהרפות לתוך האהבה שלה יראה. מה אם האהבה שלה תמיד תהיה לא בצורה שאני צריכה?

נזכרתי במחשבה שחלפה בראשי לפני שלוש שנים, שאני צריכה שמי שאיתי תעריץ אותי. ואני לא מרגישה מיוחדת איתה,. אני לא מרגישה הכי יפה או הכי חכמה או הכי מוכשרת. לא שצריך, כן? וגם לא שאני צריכה מישהי בשביל לדעת שאני הכי יפה או הכי חכמה או הכי מוכשרת. אני יודעת את הדברים האלה גם לבד. אבל אני צריכה את התזכורות האלה ואני צריכה מישהי שתהיה מראה לדברים האלה. אני לא אוהבת להראות לה את האמנות שלי בתהליך, היא מתנהגת כמו מבקרת אמנות ואני צריכה מישהי שתתלהב איתי מדברים שאני מגלה.

כל המחשבות האלה זה עדיין אני נלחמת. אני רוצה להרפות ומתוך שם לנוע. עוד כמה ימים ניקח הפסקה מלדבר, היא בחול אצל המשפחה שלה ואני בעיצומם של שבועות מאד פורים. לא נדבר שבוע, ואז נעשה וידיאו ונחליט אם לא לדבר בשבוע הנוסף שיוותר לה בחול. זאת הפעם השלישית שהיא טסה אליהם מאז שאנחנו ביחד. הפעם שכחנו לשים לב לתאריך שהיא חוזרת וקבעו לי עבודה באותו יום. אני יכולה לנסות להחליף עם מישהו אחר כדי שאוכל לנסוע לפגוש אותה בנתבג, אבל הבנתי שאני לא רוצה. להחליף עם מישהו אחר אומר לוותר על הסופש היחיד שיהיה לי פנוי החודש. אני כבר לא רוצה לעשות שמיניות באוויר בשבילה. ממשיך להלחם.

אני חושבת הרבה על שנה ב' בימים האחרונים. זאת הייתה ה-שנה שהייתי בכלוב, וגם אחת השנים הקשות. היה לי עניין בריאותי שגרר הרבה כאב וסבל, סבא וסבתא שלי נפטרו, והצורך הבוער של הנזקקות בער אחושרמוטה. ועם כל זה, יצרתי בטירוף. הייתי כולי רוויה באמנות שלי ובחוטים שמחברים בינה לבין החיים. הכל התחבר והזין את עצמו וזה היה מאד מיוחד. הייתי מדברת עם הפסיכולוגית על הדימויים שיצרתי ואיך הם מתחברים לנפש שלי. עד לא מזמן חשבתי עליה בתור שנה קשה בטירוף, אבל היא גם הייתה כל כך פורה. דווקא שנה שעברה, שנה ג, שהייתה מלאה בכלום ובריק ובחרדה ודיכאון הייתה יותר קשה. לא ליצור היה הרבה יותר קשה מאשר ליצור מתוך המקומות שכל כך כאבו לי.

הייתי כותבת פה הרבה על האמנות שלי באותה תקופה. היא העסיקה אותי באופן שמילא אותי כל כך, ונהניתי כל כך לחבר בינה לבין הבדסמ שלי. עכשיו אני בשנה האחרונה ודברים מעניינים קורים. עוד קשה לדבר על זה. אולי גם אני יותר בלהיות את זה מאשר לדבר על זה עכשיו. לעשות ולחוות את זה. שזה חדש. פתאום נפתחו לי בבת אחת כמה ערוצים של יצירה וזה מטריף ועמוס ומספק מאד. זאת רק ההתחלה אבל זה מרגש. יש דברים שנוגעים בנקודות ועושים פאק כן בגוף. אני חושבת שאני מתגעגעת לאופן שבו כתבתי על האמנות שלי כאן לפני שנתיים, אבל אני בנקודה אחרת כרגע. אני חושבת שהכמיהה שלי בימים אלו היא לתת לדברים לשבת במקומם, לתת לדברים להיות הם ולהגיע למלוא פוטנציאל הפעולה שלהם. מלוא הפוטנציאל של מה שהם, מה שהם רוצים להיות. אולי גם לזה התכוונתי כשאמרתי שאני רוצה להרפות ולפעול מתוך ההרפיה. אני חושבת על מערכת שמש, כוכבי לכת עם כוחות כבידה שנעים במסלול שנכון להם. יש שיווי משקל. חושבת על לרקוד. מבינה דברים על האופן שבו אני יוצרת, הצורך להניח זה לצד זה את הדברים, חוסר יכולת להפריד ביניהם. איזו ראייה רוחבית, תלת ממדית, שכשאני מנסה לפרק לממדים משהו בחיות נעלם. יצירה בתור יצור חי, שאי אפשר להפריד לתאי שיער בנפרד ותאי עין בנפרד ותאי מין, זה הכל חלק מאורגנזים אחד ואני צריכה את הכל ביחד בשביל החיות של זה.

סופסוף התחלתי להתעורר עכשיו. אלך לשבת קצת על אבלטון ליצור פסקול לסוף העולם.

לא מצליחה להירדם, המוח על טורבו, מסיבות טובות אבל עדיין, לא מצליחה להירדם. התחלתי ליצור בבאר השבוע, דברים פתאום התחילו להתניע, מכל הכיוונים, פלסטי תנועתי סאונדי פרפורמטיבי.

בייב טסה למשפחה שלה לשבועיים וחצי, שלשום נדמה לי. אני בכזה עומס שזה כמעט ולא הורגש. היא התחילה מכמה ימים אצל חברת ילדות, ואז תעבור לשבועיים אצל ההורים. אמרנו שניקח הפסקה כשתגיע להורים, שזה אומר פשוט לא לדבר. היה לי צורך בזה בתקופה האחרונה, שבחודש וחצי האחרונים כל סופ"ש הרגיש כאילו אנחנו עומדות להיפרד על אמת. אמרנו שניקח הפסקה כשהיא תטוס, ופתאום לקראת הדברים השתפרו.

עכשיו ראיתי איזה סרטון אינסטוש גנרי על איש שמדבר על האהבה לאשתו וכל מיני, ואז הוא אמר משהו על זה שהוא זוכה להיות האיש שגורם לה להרגיש אהובה מספיק בשביל להיות היא. וזה היה מן איזה רגע כזה של בהירות, שאני לא מרגישה אהובה מספיק איתה. מיד אחר כך גוגל פוטוס הקפיץ לי תמונות עם האקסית, שאיתה הרגשתי הכי אהובה בעולם. ראיתי את התמונות שלב מלפני ארבע שנים וזה לא עשה לי כלום.

הדבר הזה של לא מרגישה אהובה מספיק בקשר הזה. היא טסה לחברה הזאת וישר דברים עלו לי מהטיסות הקודמות שלה, מזמנים אחרים שהיא בילתה ככה עם חברים, כמה חוסר ביטחון יש בי בכל פעם שהיא עושה דברים שלא קשורים אלי. עכשיו היא לא עשתה שום דבר רע, אבל היא רק טסה ואני מיד מרגישה כל מיני תחושות שעלו בפעמים הקודמות. חושבת על כמה זה פשוט קל יותר שלא יהיה את זה יותר, את הריבים, הטריגרים, כאב הלב, חוסר ההתאמה. ומצד שני לא קל בכלל, לוותר על האהבה, הביחד, פנטזיות על עתיד משותף. עליה. לא יודעת. נראה לי שהפסקה הזאת תהיה לי טובה, במיוחד אם אצליח לקחת לעצמי את הזמן בשביל השקט הזה עם עצמי. זה באמת נותן כל כך הרבה אנרגיות חזרה, כשהן לא מושקעות בלריב או להיפגע או להרגיש רע שפגעתי.

אני אוהבת אותך אבל שונאת את מערכת היחסים הזאת

עוד בוקר הפוך השבוע. קניתי כריות חדשות מדר גב ונראה לי שהן הורסות לי את השינה. וגם אכילה לא מדויקת. וגם לפני וסת.

תחושות לא טובות. תחושות שהזזתי הצידה, של להרגיש לא רצויה ולא נחשקת, לא אהובה. אין לי דרך לדבר עליהן איתה כי כל שיחה כזאת הופכת לריב ענק. הפליי הזה שאנחנו הולכות אליו מעלה לי. חוסר ביטחון. תחושות מהעבר הלא רחוק, של כמה לא נחשקת ולא רצויה הרגשתי. זה לא תחושות נעימות. עולות מחשבות של מה קרה שפתאום את רוצה משהו שקשור לסקס, כי זה אורגיה אז פתאום בא לך? איפה הרצון שלך כשזה מגיע אלי?

גם כשאנחנו מוצאות דרך להתקרב שוב, הדברים שקשים לי לא נעלמים. הרצון להוציא את הקשה הזה מהחיים שלי לא נעלם. אמרתי, אין לי מקום, אין לי מקום לאף תחושה לא טובה שהקשר הזה מעלה בי. אני צריכה שהוא יפסיק להעלות אותן. לפעמים כל כך באלי כבר להיפרד, שאני לא אצטרך להיות כל כך מטורגרת כל הזמן, שאני אוכל קצת שקט מכל התחושות הזוועתיות האלה.

וזה מבודד אותי. לא יודעת. אחרי שאני כותבת את זה אני רוצה חמלה ותמיכה ואהבה ממנה. ואני לא מבקשת אותן. חלקית בגללי וחלקית בגללה, איך שהיא כשמישהו צריך ממנה משהו. אני חושבת שזה שקר, שהיא רוצה שאצטרך אותה. אולי לא שקר, אבל שהרצון שלא אצטרך אותה גדול מ או לכל הפחות שווה ערך לרצון שאף אחד לא ירצה ממנה שום דבר. אין לי כוח

בשבוע שבועיים האחרונים החרמנות שלי חוזרת לאט לאט. איתה גם ערגות לדמויות לסביות בתוכניות טלוויזיה וחלום רומנטי אינטימי על מורה שלי, ממנו התעוררתי והלכתי ישר לשיעור שלה. היה מפלפ.

החרמנות מגיעה יחד עם רצונות שקשורים בעולם החיים וזה מבלבל מעט. בחודש האחרון בכל סופ"ש זה הרגיש שאנחנו עומדות להיפרד, עם כל הבכי הכאב והווג'ארס של זה, ולא נפרדנו. אולי אף יצאנו מחוזקות. לא בטוחה. בפעם האחרונה שנפגשנו נשברתי בבכי ואמרתי שאני לא יכולה יותר, אני לא יכולה יותר כל הזמן לנסות ולנסות ולעשות את הכי טוב שלי ולהרגיש שאני עושה הכל לא בסדר, שאני מרגישה חרא בנאדם, שזה מעלה את כל השנאה שלי כלפיי. שאני לא יכולה להחזיק יותר. אין לי יותר מקום. היא הבינה וחיבקה אותי. אמרנו שנעשה הפסקה כשהיא תטוס למשפחה שלה עוד שבוע וחצי לשבועיים וחצי.

השבוע היה הכי רגוע שהיה מזה זמן, ואז היום היא אמרה משהו קטן שהפריע לי, משהו שהפריע לי אינהרנטית באופן שבו היא מתקשרת, שמרגיש לי מניפולטיבי בלי שהיא מבינה, ואני בדיס אליה. לא יודעת אם כי התחיל טוב אני צריכה להביא את הדיס. אולי קשור לאירוע מיני שאנחנו הולכות אליו עוד כמה ימים ומלחיץ ומרגש ואולי מלחיץ יותר.

החרמנות שלי חוזרת בדמות לפנטז על בנות מהלימודים שלי שחשבתי שהפסקתי לפנטז עליהן. בכללי קצת חוזרות הפנטזיות. בשנה שאנחנו יחד המיניות שלי פשוט הוכחדה. בהתחלה הליבידו שלי היה הכי גבוה אי פעם, הודעות מיניות כל הזמן, סקס מטריף עד אור הבוקר כל הזמן. ואז הצטבר עוד ועוד הרתיעה שלה מבדסמ כל פעם שהזכרתי משהו שקשור לזה, והצטבר התחושה שהיא לא יוזמת סקס או קרבה, התחושה שאני לא רצויה. עד היום אני מופתעת כשהיא יוזמת איזשהו קרבה, לא רק של סקס. אה, את רוצה את זה? גם זה שהיא רוצה ללכת לאירוע הזה מפתיע אותי. כמה היא רוצה ללכת אליו אל מול כמה היא רוצה להיות איתי בזה? 

אני מכניסה את עצמי למשהו עכשיו. אולי כדאי לעצור.

בכל מקרה, רציתי לכתוב על זה שהליבידו המתעורר מגיע גם עם רגשות לא פשוטים. כמיהה לקרבה ומיניות ולהרגיש רצויה ונחשקת וסקסית. ואהובה. ועדיין לא חזרתי להרגיש את הדברים האלה. וזה עושה אותי עצובה. וגורם לי שוב לרצות דברים, דברים ממנה. שהיא לא יכולה לתת לי כנראה. ואולי גם דברים לא ממנה, שזה אולי יותר מפחיד, אבל אולי גם לא. יותר קל לדחוק את כל הרגשות והצרכים והרצונות לאיזה מקום נסתר. כשקשה מדי אין מקום לדברים האלה. עונג מביא איתו מחויבות אחרת לעצמנו וזה מפחיד. אורגזמות תמיד הפחידו אותי, וזה דימוי לדבר כמו שזה הדבר.

לא יודעת

מרגישה על סף דמעות בכל מיני רגעים בימים האחרונים

עכשיו גם

כבר הרבה זמן אני עם התחושה שעדיף שלא אנסה להיתמך בה ברגעים האלה

לרוב זה מוכיח את עצמו

משום מה השנה, בשנה האחרונה שלי בלימודים, אני מתקשה יותר מתמיד להרכיב לעצמי מערכת. עברנו כבר חצי סמסטר, נשאר עוד קצת יותר מחודש, ואני עדיין מתלבטת לגבי קורסים ואוכלת את עצמי על קורסים שלא לקחתי.

המצב רוח שלי היה לא רע בימים האחרונים, בשבוע האחרון, אבל היום קמתי meh. כבדה, ריקנות. אולי זה קשור לעבודה שידעתי שמ8 וחצי עד הלילה אני אהיה בעשייה ותנועה בלתי פוסקת. וגם שמחר אני עובדת. ובשבת אני לא עובדת אבל קבענו שאני אבוא אליה ואין לי כוח אליה. מתווצר אצלי מיאוס.

הגב שלי תפוס כבר שבוע וחצי. זה השתפר בתחילת השבוע ואז התחיל בצד השני. בבוקר הייתי אצל הפיזיותרפיסט שיש החזר מהביטוח עליו ויצאתי ממנו יותר עצובה וקצת מעורפלת. ומודבקת בהרבה מאד טייפ, אני מרגישה אותו בגב. עכשיו אני בשיעור תנועה ואני יושבת בצד, משום מה השיעור הזה מכבה אותי ברמות, עושים קומבינציות שמהירות לי מדי. ועכשיו עם הגב. אני יושבת בצד ומרגישה מבוישת כשכולם עושים דברים שקשים לי. זאת השנה השלישית שישלי התמודדות עם הקורס הזה וזה לא עובר. בעיקר הבושה בלשבת בצד, להיות זאת עם הקושי. נצבר גם דבר של אני זאת עם העניינים הרפואיים. שמה לב לבושה גם שם.

הכבדות קשורה גם לדעתי ביציאה מזמן הביוץ. אני שמה לב שכשבועיים לפני הוסת מתחילים תסמיני רגישות, שזה מחריד בעיניי שבמשך זמן כל כך ארוך מהחודש אני מרגישה ככה. אז עכשיו אני בערך עשרה ימים לפני ונראה לי שזה מה שקורה. יחד עם דברים חיצוניים, כמובן. השיעור הזה שפשוט מכבה אותי, ואני לא מצליחה לשחרר ממנו. מתח איתה מאתמול, כל פעם שיש בינינו מתיחות זה פשוט מוציא אותי לגמרי מאיזון. מישהו ביקש ממני עכשיו מים והבאתי לו למרות שזה קצת מגעיל אותי. השיעור הבא, אגב, הוא השיעור האהוב עלי ואני פורחת בו. שיעור משחק. למה לקח לי שלוש שנים לקחת אותו? בכל אופן, אין לי יותר סבלנות לשום דבר שקשור אליה. אין לי מקום לרגשות שלה כשהיא נפגעת, אין לי סבלנות כשהיא אומרת או עושה דברים שפוגעים בי. ויתרתי על לנסות להגיד לה איך אני מרגישה. לא שלחתי לה הודעה הבוקר כי היה בוקר לחוץ והייתי עצובה. בצהריים היא כתבה לי אם הכל בסדר, שמוזר לא לקבל ממני הודעות כל הבוקר. בדרך כלל אני כותבת לה, בוקר טוב אני אוהבת אותך, או פשוט מה שעובר עלי באותו זמן. רציתי להגיד, למה את לא שלחת לי הודעה? למה הסטטוס קוו זה שאנחנו מדברות אם אני כותבת?

השיעור הזה מעצבן אותי. מרגישה שגם ככל שאני כותבת את הפוסט אני נכבית יותר. הוא לא היה אמור להיות שיעור עם כל כך הרבה קומבינציות, נרשמתי אליו בגלל האימפרובזציות. אולי אני באמת צריכה לשחרר אותו. אני יודעת שיהיה לי כנראה מספיק נז.

ימי חמישי כאלה, עמוסים בלי דקה לנשום, לפני סופ"ש שאני עובדת בו, שואבים ממני את שמחת החיים.

שפעם היה לי ליבידו

אתמול בלילה ישנתי מאד מוזר. לקחתי כדור שינה ב5 ומשהו וב7 ומשהו כבר הייתי מוכנה ליפול. הלכתי לישון ברבע ל8 והתעוררתי לכל אורך הלילה שוב ושוב. בפעם הראשונה הסתכלתי בשעון והייתי בטוחה שכבר הגיע הבוקר אבל היה רק 10 ומשהו. אחר כך שוב ושוב התעוררתי עד שקמתי ב6 בבוקר מהשעון המעורר, עוד היה חשוך בחוץ, ואני הייתי די אפופה. ישנתי 10 ומשהו שעות ויכולתי להמשיך אילולא השעון המעורר. זה היה מוזר שכל הזמן התעוררתי. פעם אחת לפני חודשיים כשחזרתי מכמה שבועות בחול הלכתי לישון עם כדור כי הייתי עצובה, אני לוקחת אותם כשאני עצובה ורוצה להיעלם, זה לא שאני לוקחת באופן תדיר אבל היו כמה פעמים, בכל מקרה הייתה אזעקה מהחותים באמצע הלילה והיה מאד מבהיל להתעורר ככה, לשמוע דרך אטמי האוזניים ודרך כדור השינה את האזעקה כשרק חזרתי לארץ. ישנתי אצל אמא שלי ואחי בדיוק היה במקלחת ויצאנו לחדר מדרגות, הוא היה בחלוק והכל היה רטוב. אחר כך בת הזוג שלי התנפלה עלי בהודעות על זה שלא ירדתי למקלט ורק יצאתי לחדר מדרגות ואמרה שהיא בחיים לא מקשיבה לי יותר כשאני אומרת לה לא להשכיר קטנוע. בכל מקרה זאת הייתה חוויה משונה, הלילה הקודם. עכשיו עברתי על טקסט לשיעור משחק למחר ושיננתי אותו, לא עבדתי על ההגשה שלו כמו שהמורה ביקש אבל לפחות למדתי אותו כמעט בעל פעם. זאת חיבה שלי, ללמוד טקסטים בעל פה, לא יודעת למה. העיסוק שלי במילים תופס צורה חדשה, זה התחיל שנה שעברה וממשיך בצורה מודעת וחזקה השנה עם פרויקט הגמר שלי. תכף אלך לישון, מחר יש לי פיזיותרפיסט פרטי שיטפל לי בגוף. ידיים שייגעו בי. השותפה שלי שאלה אם אני רוצה להיפרד ממנה מחר, ואמרתי שאני לא יודעת, והיא אמרה שהיא חושבת שכדאי שאדע לפני הפגישה. האינסטינקט שלי עכשיו הוא להתקשר אליה לאחל לה לילה טוב. בדיוק היא סימסה לי שהמטוסים מעליה מטורפים עכשיו. זה עשה לי זץ של בהלה בלב. מעל שנה והתקשורת שלנו בהודעות עדיין רוויית מתח עבורי. לא רק בהודעות. לפני כמה ימים קראתי את הפוסטים בבלוג שלי מתחילת הקשר וזה היה מעניין. יש רגעים שאני רוצה לחזור אחורה ולא להתחיל את כל הדבר הזה, להישאר חברות, להשאיר את זה ביש לה קראש עלי ואני לא ממש בעניין. אבל אני יודעת שלמדתי הרבה מהקשר הזה. הרבה מה מתאים ובעיקר מה לא מתאים לי, הרבה על מי אני ומה יש לי לתת, וגם על החולשות שלי והמקומות שאני לא חזקה בהם וצריכה בהם עזרה. מבינה על מה אני לא מוכנה להתפשר. העניין הוא שאני לא יכולה ליישם שום דבר מהדברים האלה בתוך הקשר הנוכחי והוא צריך להסתיים כדי שאוכל לעבור הלאה. באמת שאני לא יודעת אם אני מכוונת לפרידה, או רק הפסקה, או כן טיפול. אולי הפסקה וכל אחת תחזור לטיפול בעצמה. לא יודעת. פוחדת עליה מה יקרה אם אני אפרד ממה או אפילו אבקש הפסקה. היא ככ בדיכאון וכל החברים שלה עזבו את הארץ והיא מרגישה שכולם נטשו אותה, ואני אהיה עוד אחת שנטשה. אבל מה אני יכולה לעשות, אה? תכף אלך לישון. באלי עוד תה. נהייתי מכורה לתה, לא סיפרתי פה אני חושבת. זה כיף לי. אולי אקרא את אחד ממיליון הספרים שקניתי או שישלי במחשב בפידיאף. עכשיו נתקלתי באחד על כלום והסתקרנתי לקרוא. יש כל כך הרבה ידע ומושגים וספרים ואני לא יודעת אף פעם מאיפה להתחיל. צריכה למצוא ספרים על מילים ועל איך הן משפיעות על המציאות. אולי אכין עוד תה? אולי אקום לצחצח שיניים? אולי