שדה פרחים

לבוא אליה להגיד מזמן לא נישקתי אותך ולנסות למזמז אותה

והיא אומרת חכי אני צריכה ללכת להפליץ

עברתי היום טסט שני על קטנוע. הייתי כל כך מבואסת כשנגמר הטסט, מבואסת ואבודה בעולם. עשיתי טעות בשנייה הראשונה של הטסט, המשכתי ואמרתי לעצמי יאללה אולי הוא יראה שבכל זאת אני נהגת טובה, אבל הבאסה אחזה בי לכל אורך ובמיוחד בסופו, וכשנסענו חזרה למגרש של השיעורים וכמעט איבדתי שליטה על הקטנוע ועשיתי תאונה מפחידה. אבל התלמידה השנייה אמרה שהוא בכלל לא הסתכל עלי בתחילת הטסט, ובאמת כל פעם שהסתכלתי עליו הוא רק דיבר עם המורה שלי ובקושי שם לב אלי, וזה היה מאד מבלבל ורק גרם לי לחשוב שנכשלתי כה נחרצות שהוא פשוט לא טורח להסתכל יותר. אבל היאח, עברתי. ציפיתי לשמוח יותר, אבל הבאסה על הכישלון המדומן הורידה אותי כל כך נמוך שהעלייה שעליתי לא הייתה רמה. אפשר להגיד ככה רמה? לא יודעת אבל אני זורמת על זה. זה משנו שהבנתי לא מזמן, שאני לא מקבלת דופמין ממילוי משימות כמו שאנשים אמורים לקבל. אני לא זוכרת מה הייתה הסיבה, תופעה שהאינסטגרם הציע לי. להוציא רישיון על קטנוע באמת היה מעין משימה שהייתי צריכה לסמן עליה וי, וככל שהיא נמשכה ולא הסתיימה זה היה מאד מעיק. היום כבר ויתרתי על זה אבל מתברר שזה כן בקלפים שלי.

דבר אחר שקיוויתי שסיימתי איתו כבר אבל אינני יודעת, הוא סוגיית הנעליים. יש לי פלטפוס ורגישויות, ורגל מאד ארוכה אך גם צרה, וכאבים למכביר אך סירוב עיקש של שנים לעשות מדרסים. בקיצור, נעליים הן הסיוט שלי. מציאת נעליים. בדיוק ראיתי הרצאה בזום על קבלת החלטות, ועל זה שצריך פשוט לקבל החלטה ושגם זה ערך בפני עצמו, והיא נתנה בחירת נעליים בתור דוגמה שולית כזאת (לעומת האם להתחתן, האם לעשות רילוקיישן). אבל נעליים זה באמת החלטה שמעיקה לי על החיים. קניתי כבר שני זוגות בסכום מצטבר של 800 שקל שלא אקבל חזרה, ועוד זוג שישלי עליו זיכוי שאני לא מצליחה למכור. אבל מילא הכסף. כפות הרגליים המסכנות שלי שלא מוצאות מזור. היום קניתי עוד זוג ב850 שקלים וניסיתי אותם ברחבי הסנטר (נער מאוקנה, מלשון אקנה, שעבד בחנות שבה רכשתי את צהריי, הפיל ושפך כמות רבה של טריאקי על המכנסיים שלי, וכמה טיפות זלגו על הנעליים לחרדתי הרבה, אך הצלחתי להסירם, כך שעוד יתאפשר לי להחזיר אותן). מה הבעיה עם הזוג שרכשתי עכשיו? הן מסיביות משהייתי רוצה, ובעיקר עושות לי אולי כאב בעקב. אולי. כנראה. אולי. שבוע שעבר קניתי זוג וחשבתי שהוא המיוחל אבל לקח לי זמן להבין שהם עושים לי כאבים בעקבים וגם הוא בורח לי קצת מאחור. אע. אני אוכל להחזיר מחר את הזוג שקניתי, יש לי אמונה ביכולת שלי לאפס עם מגבון לכלוכי דרך מסוליית נעליים, אבל אני עדיין לא יודעת אם אני רוצה. וגם אם כן, עם מה אטוס למזרח?? אני לא יכולה להסביר כמה זה מתסכל ומדיר שינה מעיניי. היום רוב הנעליים שהיו לי נוחות, שזה לא דבר מובן מאליו שמצאתי כמה זוגות נעליים שהיו לי נוחות, כולן אחרי זמן הליכה איתן בחנות יצרו לי כאב חד בעקב. הבנתי שעשיתי טעות שלא התעקשתי עם עצמי לעשות מדרסים ולסבול ולהתרגל אליהם ועכשיו להיות אחרי זה. עכשיו אני פשוט לא מצליחה למצוא משהו שיהיה לי נוח. ובסוף הרי אני אלך רק עם שורש נכון? שגם קניתי חדשות ואני בתהליך התרגלות אליהן שכולל הליכה עם פלסטרים מרובים, אבל אני מצליחה להתרגל אליהן והן סבבה. בגלל זה אני גם לא רוצה להביא נעליים כל כך מסיביות וגדולות שרוב הזמן לא יהיו על רגליי ואצטרך לשנע על הגב. מה אני אעשה? אני לא יודעת. יודעת מדי אנרגיה מנטלית שהלכה על זה. לפחות השתפרתי בתחום קבלת ההחלטות בנעליים. סיוט איזה סיוטטטט.

בכל אופן. עוד שבוע ויום אנחנו טסות. מרגיש שיש עוד המון דברים לעשות ואעעע. אבל בסדר. אבל בסדר. הדברים ייעשו. כמו שבת הזוג אומרת, אני חייבת תמיד שיהיה לי משהו להיות בחרדה ובלחץ עליו. זה נכון. בשבת נעביר את הדירה שלה ונישאר רק עם החדר הקטן ומלא הארגזים שלי אצל אמא. לפחות רק ליומיים כי לא היינו שורדות יותר. יאללה. נעליים. 

וגם: הבלוג שלי לא היה פעיל בימים האחרונים אבל איכשהו יש לי 500 צפיות אתמול והיום. הולי שיט האם מישהו עשה לי בינג' ממש פסיכוטי לבלוג? מביך. הייתי רוצה להעיף הרבה דברים ממנו אבל גם ערך התיעוד קריטי לי. מסקרן אותי מה קרה שם. השמע קול אם מישהו עשה לי בינג' מטורף. 

כמה זה דפוק שאני שונאת את החיים שלי כרגע אפילו שעוד שבועיים אני על טיסה בכיוון אחד לתאילנד

אני לא יודעת איך להתמודד עם זה

אני עייפה מלבכות. ביליתי את השעות האחרונות בעבודה בכלום גדול. לא רציתי לעשות שנצ מסכן כי נתפס לי הגב אתמול וזה לא היה עושה לי טוב לגב. מרגישה שוב את תחושת הדחיפות הזאת שמשהו חייב לקרות עכשיו ומיד כדי שארגיש טוב יותר. באמת היה לי יותר טוב לבד. אני לא מבינה למה החזקנו כל הזמן הזה. יש בי מקום שרוצה להחזיק בפנטזיה הזאת ובטיול על תאילנד ביחד ושיהיה לנו כיף ונהיה חברות. ויש בי מקום שאומר שאחרי תאילנד אני חותכת ממנה. שכדאי שנתכונן לזה שזה טיול הפרידה שלנו. להודו אני ממשיכה לבד. אבל זה העניין, אני פוחדת מהלבד הזה. אני חושבת שנשארתי כל כך הרבה זמן כי אני פוחדת נורא מהלבד הזה. וזה משתק אותי. הייתי כל כך שמחה ומחוברת לעצמי והנה היא חזרה, אני עדיין די מחוברת אבל לא שמחה. אפשר לומר שאני פחות כועסת על עצמי. אני לא רוצה להאשים יותר אף אחד. זה לא פשוט. הקשר הזה לא פשוט. ניסינו ולא הצלחנו. אולי אפשר להשאיר את זה בזה. נתתי את כל  מה שיש לי ואני נלחמת באמת, שהיא שאין לי יותר כלום. אין לי יותר מה לתת. ובכל זאת יש בי מקום שרוצה לגרום לה להתרצות, לגרום לה שוב להיות חמה ואוהבת כלפיי. היא אמרה שהיא מרגישה נואשת לחום ואהבה שלי. אבל אני מרגישה בדיוק אותו דבר. היא לא רואה את המאמצים שלי, הם לא שווים כלום. מרגיש ששתינו רוצות בדיוק אותו דבר ופשוט לא מסוגלות לתת אותו לשנייה. אני לא יודעת איך לדבר איתה יותר. אני לא יודעת איך לעשות את זה. אני רוצה להגיד לה מאמי אני אוהבת אותך, בואי נשחרר מזה. אבל איך. איך אני אגיד את זה כשאני יודעת שבחיים היא לא תתקרב אלי ככה מעצמה, כשכשהיא מטורגרת היא מדברת אלי כל כך מגעיל. אין. לי. כוח. תכף השבת האחרונה שלי בעבודה נגמרת, באופן סמלי, אחרי שבכיתי חצי משמרת וביליתי שעות בלא כלום בטלפון. תכף אני אתרגש שוב, נכון? אולי ברגע שאקנה נעליים. אולי לא ואשחרר מזה ואקנה בבנגקוק נעליים. אני לא רוצה להיות מלאת דאגות כל הזמן. טעמתי טעימה קטנה במשך כמה ימים, איך זה מרגיש לא לדאוג, להרגיש שהכל בסדר. זה אומר שזה אפשרי לי, להיות בלי חרדה, להרגיש שהכל בסדר. להיות בקשר כאילו הורס לי את החיים כל פעם. אבל נראה לי שהפעם הזאת יותר מכל דבר אחר.

ואיכשהו שוב אני בקצה שלי בוכה ומייבבת בעבודה. חוסר אונים. סופ"ש אחרון שלי בעבודה. ייבוב אחרון לבד במשרד עם דלת סגורה מקווה שלא שומעים אותי מבחוץ. אני מרגישה בחוסר אונים מוחלט בסיטואציה הזאת. אין לי שום יכולת להעביר את עצמי כראוי. לעשות שיראו אותי. כל דבר שאני עושה מתפרש ברע. מרחיק אותי יותר ממה שאני זקוקה לו. אני לא יודעת מה לעשות.

הרגשתי מאד טוב עד שהיא חזרה מארהב. בשבועיים האחרונים התחלתי לעלות על איזה גל של תחושה טובה, פחות חרדות, משהו בי נפתח לעולם עכשיו לקראת הטיסה. גם כשהיינו לא בטוב מרחוק. אבל מאז שהיא חזרה שלשום חזרו לי גם החרדות ותחושת המועקה. הרבה טינה שצברתי כלפיה לאורך התקופה הזאת שאנחנו יחד. תחושה שבחרתי לא נכון. קשה לי להסביר מה לא בסדר, מרגיש שהרוב לא בסדר. כשאפשר לדבר איתה אני מרגישה שהיא שם, אבל רוב הזמן אני לא מרגישה שאפשר לדבר איתה. אני לא יודעת איך לדבר איתה על הרגשות שלי. עכשיו יש עניין סביב הפינוי של הדירה שלה. בהתחלה אמרתי שאביא אוטו מההורים ונעביר ביחד את הארגזים שלה ליחידות אחסון. אח"כ אמא שלי שכנעה אותי שתביא את הארגזים שלה אלינו ותאחסן אצלי בחדר, שלא תצטרך להוציא את הכסף, והשתכנעתי. ואז היא טסה וכל הטינה והתחושות הרעות צפו, האכזבה והכעס על איך שהיא לא עזרה לי כמה שהייתי צריכה כשאני עזבתי את הדירה. התחושה שכל פעם שאני מבקשת ממנה משהו היא עושה לי פרצוף ולא עוזרת ברוחב לב. עכשיו כשהיא הייתה בארהב הזמנתי דברים מאמזון אליה, דברים קטנים לטיול שאפשר לקנות בזול יותר שם. כל דבר היא עשתה לי פרצוף, פחדה שלא יהיה לה מספיק מקום במזוודה. בסוף היא חזרה עם המזוודה הכי ריקה שאי פעם חזרה איתה. אז בשביל מה היו הפרצופים? בכל אופן, עם הדירה, הבנתי שאני לא רוצה שהיא תשים אצלי את הדברים שלה, וגם הבנתי שאני לא יכולה להוביל את הדירה שלה ולסחוב ארגזים מקומה שלישית עם הגב שלי. שבמצב גרוע יותר בזמם האחרון, והנה היום ברוך השם גם נתפס לי סתם כך. אמרתי לה את זה שני הדברים האלה, שאני לא רוצה שתאחסן אצלי, ושאני לא יכולה לעזור לה להוביל כי אני בעצם לא יכולה לסחוב. היא מאוכזבת ברמות, לא יודעת איך להכיל את זה שהצעתי עזרה והתחרטתי. אמרתי שכדאי שתזמין הובלה, אמרה שהיא לא רוצה עכשיו לשלם גם כסף להובלה כשהיא צריכה לשלם ליחידת אחסון, ושהיא תעביר את הארגזים לבד. הדבר היחיד שאני מרגישה רע זה שאמרתי לה שאני לא רוצה שהיא תשים אצלי. אמרתי לה שאני חושבת שבסוף לא יהיה מספיק מקום, אבל זאת רק רבע אמת. האמת שאני פוחדת שניפרד כשנהיה בטיול, ואני אחזור לאמא שלי בשלב מסוים ואהיה תקועה עם הארגזים שלה. האמת היא גם שאני לא רוצה לעזור לה. שאני מרגישה שנתתי ונתתי מעצמי ושאני לא רוצה לתת עוד מעבר למה שיש לי לתת. מרגיש שאני מנסה להעניש אותה. אבל אני פשוט לא רוצה. אחד הדברים שהכי כואבים לי זה שהזוגיות הזאת מוציאה ממני את הצד הקמצן והמתחשבן שבי. בהרבה מובנים אני מרגישה הגרסה הכי גרועה של עצמי. חסרת ביטחון וקנאית, מתחשבנת, זועמת. זה שהיא מסרבת לשלם על הובלה מביא לי את הסעיף, אני לא מבינה למה זה מפריע לי כ"כ. אני מרגישה שטוב לבי מנוצל. שהיא קמצנית שהיא לא מוכנה לשים פחות מאלף שקל שיש לה כדי להוביל את הדברים שלה, ובמקום זה מוכנה לסנג'ר אותי. אני מתחרטת שהצעתי לה עזרה. אני רוצה להגיד לה בצורה ברורה שאני לא רוצה לעשות את זה. כי ברור הרי שאני לא אוכל לעמוד מהצד ולא לעזור לה, ושהיא תעלה ותוריד ארגזים. וגם ברור שזה יהיה יותר מנגלה אחת. אני פשוט לא רוצה לעשות את זה. אני לא יודעת להסביר את האנטי החריף שנהיה לי, שהוא מעבר לכאבי הגב שלי. אני לא רוצה. איפה שאני יכולה אני עוזרת מעל ומעבר, אבל אני בעצם לא רוצה לעזור פה. וטוב הלב שלי, שאני עוזרת תמיד, מנוצל, ככה אני מרגישה. ואין לי דרך לדבר איתה על זה, אין לי דרך לדבר איתה על איך שאני מרגישה. כשהיא טסה עלו לי התחושות שהדחקתי המון זמן. כמה קשה לי הקמצנות שלה, שאני מרגישה שהוצאתי הרבה יותר כסף בקשר שלנו למרות שהייתי בסיטואציה כלכלית אחרת לחלוטין, סטודנטית שעוד תלויה בהורים שלה כדי לסגור את החודש, בזמן שלה יש משרה מלאה והרוויחה יפה הרבה מהזמן. כסף שהוצאתי על מוניות בסופשים כדי להיות איתה, כי אחרת לא היינו יכולות להיפגש, ועל דלק בפעמים שהיה לי את האוטו. וכשביקשתי שתתחלק איתי היא עשתה לי פרצופים, אז אחרי פעם אחת כזאת הפסקתי. התחושה שהיא לא מפרגנת לי בשיט ביצירה שלי. היא רצתה לשלוח לי משהו שקשור ליצירה שלה והגבתי בצורה לא מתלהבת, ואז עלה לי הקושי שהיה לי כל השנתיים האלה שהיא פשוט לא יודעת לפרגן ולהתלהב איתי על האמנות שלי. שהיא בקושי אוהבת את מה שאני עושה, ופשוט לא יודעת לפרגן. זה מביא לי עצבים. אני מרגישה כל כך פגועה וכועסת כל כך הרבה מהזמן. ועכשיו עם הפינוי דירה אני כאילו יצאתי לא בסדר. אבל ישלי כל כך הרבה רגשות שאני פשוט לא יכולה לדבר עליהם, מרגיש שאין לי איפה להוציא אותם. ורק לאחרונה אני חוזרת להרגיש את הרגשות שלי ולהתחבר חזרה לעצמי. פלא שהפסקתי? כשאני בזוגיות שאין מקום לרגשות שלי, פלא שהפסקתי להרגיש אותם?

אני לא רוצה יותר להיות במקום מאשים. זה קשה לי. זה עושה לי רע. אני לא רוצה להאשים אותה או להאשים אותי או אף אחד. אנחנו בטיפול שכן עוזר, ואני מרגישה שהיא רוצה לעבוד על הדברים, ושלפעמים אפשר לדבר איתה. אבל כל כך הרבה מהזמן אני מרגישה הרבה רגשות שפשוט אין להם מקום כאן. אני לא יודעת מה לעשות עם זה. אנחנו טסות עוד שבועיים ולא ככה חשבתי שנהיה לפני. אני באמת חושבת בדיעבד על כל הפעמים שהיא טסה למשפחה שלה לשבועיים שלושה, ואיך פרחתי והיה לי הרבה יותר טוב כשהיא לא הייתה פה. אני לא יודעת מה לעשות עם זה. אני לא רוצה יותר להיות בנאדם כועס ומאשים וקנאי וחסר ביטחון ומתחשבן. אני מרגישה שאני נמצאת עם מישהי שלא יודעת להרים לי ולתמוך בי ולפרגן לי, ושאין לה מקום להכיל את הרגשות שלי, שגורמת לי להרגיש רק יותר כשאני משתפת, אז למדתי להפסיק לשתף, משהו שגם ככה היה לי קשה נורא. ואני פשוט לא מצליחה לשחרר משום דבר. לא מצליחה לא לקחת אישית את ההתנהגות שלה, שהרבה ממנה אם לא כולה קשורה אליה ולא אלי. לא מצליחה. לא מצליחה לשחרר. ואני פשוט מסתובבת עם התחושות החרא האלה בפנים ונמאס לי כל כך.

פתאום נוחת עלי שאני תכף יוצאת לטיול שאני מפנטזת עליו מאז שאני נערה. Heck, אולי אפילו מאז שאני ילדה. ה-טיול לה-מזרח. שלא יצא לפועל אחרי הצבא כי הייתה קורונה, והייתי בזוגיות ארוכה וזה לא הרגיש נכון. במובן מסוים הוקל לי. רציתי להיות קרובה לבית, גאוגרפית אבל אולי בעיקר תרבותית.

מאז נעוריי יש את פנטזיית הבריחה למזרח. וגם עכשיו, כל פעם שעולה משהו שחרא לי כאן אני חושבת, פאק איט, תכף אני לא אהיה כאן, אני אהיה ב מ ז ר ח. זה מצחיק שהמחשבה הזאת עלתה גם כשראיתי עכשיו בחושך במטבח של אמא שלי חרק רץ על הרצפה. פאק איט, תכף אני מזדיינת מפה. But alas, אני בטוחה שיהיו לי לא מעט ואף יותר חרקים במזרח.

ככל שהטיול מתקרב אני מרגישה אותו יותר. כלומר, לא הרגשתי אותו במשך חודשים, ופתאום חודש ושבוע לפני התחלתי להרגיש, וזה הולך וגובר. בימים האחרונים עולה בי פחד. רגע, אני לא רוצה לעזוב, אני רוצה בית, אני רוצה יציבות. אני לא רוצה להיות זרה. קראתי מקודם תגובה על פוסט כלשהו, בתגובה האיש ציטט את אלן ווטס, שאמר שככל שאתה רודף אחרי משהו יותר, ורוצה אותו יותר, כך הוא מתרחק ממך. ופתאום נחת לי איזה אסימון על הכמיהה שלי לבית, איך שנים אני מחפשת בית, ואולי הכמיהה והחיפוש הם אלה שמשאירים אותי כמהה ומחפשת, לא מוצאת, לא נמצאת.

אני גם בימים של מיליון סידורים וקניות, אינספור קניות, כלכך הרבה קניות. לא חשבתי שאצטרך לרכוש כל כך הרבה דברים, ורובם פשוט עניינים של נוחות. למצוא את המטען הנייד המוצלח. אוזניות מוצלחות. פתרון לוסת. יש דברים חשובים יותר, כמו תיק גב, ה-תיק גב שיהיה בית הצב שאסחב על הגב. כמו פאקינג נעליים שעדיין לא מצאתי כי למצוא נעליים לרגליים שלי זה פאקינג סיוט. שום דבר לא נוח לי. ש ו ם ד ב ר. לא אישה לא כדור מחבלים, שום דבר. אבל החלטתי שהשבוע אני מוצאת. די, נגמר הזמן. אני צריכה גם סנדלים וכפכפים אבל אני מרגישה שאותם יהיה קל יותר למצוא. לקנות שורש. למצוא איזה כפכף. ללכת לחנות מטיילים העצמאית עם המוכר הקצת ווירדו ולשלם הרבה כסף לנעלי טיולים. בסדר.

זה מעניין שפתאום הפחד הזה מגיע אבל זה גם הגיוני. בכלל לא התחלתי לדבר על בת הזוג. שטסה לה לארהב והמרחק רק גורם לי להיזכר בכמה אני פגועה מאוכזבת כועסת. כל הדברים שהדחקתי כשהיינו ביחד הרבה זמן שבו ועלו. אחד הדברים שהכי קשים לי ושאני הכי לא יודעת איך לדבר עליהם איתה או בכלל זה כמה אני מרגישה שהיא קמצנית. לא רק בכסף. אם יש תמונה במילון לאדם שחי בתודעת חוסר היא נמצאת שם. כל הזמן אין לה מספיק מכלום אז מה שישלה לתת מאד מוגבל. ועכשיו היא בארהב ואני מבקשת להזמין אליה מאמזון כל מיני דברים לטיול כי זה זול הרבה יותר שם, והיא חרדה למקום שיש לה במזוודה, אפילו שאין הרבה והם כולם קומפקטיים. כשביקשתי שתבדוק לי מכשיר חשמלי כלשהו שהגיע היא התבאסה. דיברתי עם אבא שלי על אוזניות שאני רוצה לקנות והוא אמר, אה תבקשי ממנה שתלך לקנות לך, זה שטויות יש בכל קניון. ולא רציתי להגיד לו שאני בקושי מצליחה לבקש להזמין אליה מהאינטרנט משהו, אז לבקש ממנה שתלך פיזית לרכוש לי מוצר? ממש. עוד יותר עכשיו כשאנחנו לא בטוב, אז כל בקשה שלי ממנה עוד יותר מרגישה לה כמו משימה בלתי אפשרית. לא יודעת איך אנחנו נטייל ככה ביחד. היום בכיתי ממשהו שראיתי, מה זה היה? מישהי כתבה שבעלה החליף לה חיתולים כי היא נפצעה קשה, וצחקה שהם הגיעו 30 שנה מוקדם יותר לנקודה הזאת. בכיתי כי אני לא יכולה להגיד בוודאות שהיא תטפל בי ככה אם אי פעם משהו יקרה לי. המוח שלי תמיד הולך לקיצונים האלה, ככה הוא מודד אהבה איי גס. אגב אני לא חושבת שיש ספק למישהו שקרוב אלי שאם משהו קורה לו אני אלך עד סוף העולם כדי להיות שם בשבילו.

בכל אופן. תכף כל הקניות האלה יסתיימו בעזרת השם. ואז אני אהיה בתאילנד. ואז בהודו. אני לא יודעת איך להיערך נפשית לדבר הזה אבל מניחה שאין. מניחה שמה שאני עושה זה לזרוק את עצמי על קניות כדי זה משהו שיש לי שליטה עליו. וככל שהקניות מסתיימות והטיול מתקרב תחושת חוסר השליטה גוברת, ואני חוטפת רגליים קרות ורק באלי להישאר בבית. למרות שאין לי פה בית. יש לי חדר אצל אמא שמלא בארגזים. אני מתפטרת, לא תהיה לי עבודה, וגם הגיע הזמן שאעזוב את מקום העבודה הנוח אבל הדי חרא הזה. סיימתי לימודים. תכף לא יהיה לי פה כלום, זאת הייתה כל המטרה. לסיים פה הכל ולטוס בלי לדעת מתי אחזור. בלי לדעת לאן אגיע.

דיברתי עם מישהי על הרצון שלי לחיות בקהילה, והיא אמרה שאני יכולה לבדוק את זה בטיול. ולא חשבתי על זה ככה עד עכשיו. לבת זוג שלי יש רצון לגור בקהילה, ולה זה יותר דחוף, אז תמיד אמרנו שזה משהו ששתינו רוצות אבל היא בבירור יותר דוחפת לשם. ופתאום להגיד שזה משהו שאני רוצה, נתן לי פרספקטיבה אחרת. שאני יכולה גם לחשוב במונחים של מה אני רוצה לקבל מהטיול הזה, ולא רק עלינו כזוג בטיול הזה. וזה רלוונטי להכל, לא רק ללחיות בקהילה.

טוב יאללה. האמת עכשיו הדיפ דייב שעשיתי על אוזניות וההחלטה שקיבלתי היו בין המהירות שלי עד כה. ביליתי רק שעתיים שלוש על זה. רק לא החלטתי על הצבע. אם שחור קלאסי, או מן כתום קצת מחריד אבל גם קצת חמוד?? וגם זה בולט אז אמצא את זה בקלות אם ייפול אומשו. תוהה אם זה יהיה מחריד מדי ואתחרט. איידונו. מחר אני לא עובדת אבל תכף לא אעבוד בכל השבתות אלחמדולילה. הגיעה העת. איך עושים מעברים? מסכמים תקופה ומקבלים בברכה תקופה חדשה? אינני יודעת. תכף אגלה.

אני מרגישה שהפסקתי לדבר, הפסקתי לכתוב, גם כאן. כאילו אני פוחדת ממה יקרה אם אוציא. מה יגידו מה יחשבו אבל אולי יותר מה אני. אני מרגישה שאני נמנעת מכל דבר עם פוטנציאל שיפגע בי. אני לא רוצה שאף אחד יגיב לשום דבר שאני עושה. אני מנסה להימנע מכל עימות שהוא. מלהגיד כל דבר שעשוי לחזור אלי חזרה בבומרנג. אני לא יכולה להכיל אף כעס או עלבון או כלום. אני מחכה כרגע שכדור שינה ישפיע. חשבתי שהוא כבר ישפיע בשלב הזה אבל עדיין לא. אתמול בלילה התעוררתי באמצע בלילה והייתי ערה שעתיים ואני לא יכולה שזה יקרה גם הלילה אז לקחתי כדור שינה. חצי. מזמן לא לקחתי ולא כ"כ רציתי אבל עוד יותר לא רציתי לקום ולא לישון. הטיסה מתקרבת וזה מפחיד אותי. אני מנסה להתמודד עם הפחד של השינוי הענק הזה והיציאה אל הטיול והעולם בניסיון לשלוט על כל דבר שאני יכולה ולערוך מחקרים על המוצרים הכי מדויקים לרכוש וכו וכו. תכף כל המוצרים שאני יכולה לרכוש נגמרים ולפחד נהיה יותר מקום. אני מרגישה שאין לי מילים יותר בפני בת הזוג. מרגישה שכל ניסיון שלי להיות פגיעה מוביל לאסון. כל ניסיון לדבר על הרגשות שלי. אז כל תגובה לא טובה אוטמת אותי לגמרי. היא אומרת שלא הייתי לה בת זוג בימים האחרונים והיא צודקת. לא רציתי. שנאתי אותה. כעסתי עליה בטירוף. התנתקתי לחלוטין. אני לא סומכת עליה. אבל אני כבר לא רוצה לדבר על זה. אני מתעלמת מהכל אבל לאט דברים צפים לפני השטח שלי. לא ברע. כדור השינה מתחיל להשפיע. העיניים שלי עוד נפוחות מבכי. איבדתי כל ציפייה לטיפה של חמלה וחום כלפיי. אם אי פעם שוב אבקש את זה ממנה שוב היא תגרום לי להתחרט שביקשתי. לולאות האשמה והפגיעה. ועדיין אני רוצה שתכתוב לי משהו לפני שאלך לישון. מקווה שהכדור יממע ממני לקום באמצע הלילה ולבדוק את ההודעות.

אין דבר שאני כמהה לו יותר מבית ומשפחה ואין דבר שגורם לי יותר סבל מהזוגיות

אני לא יודעת מה להגיד

תכף ארדם ויהיה יותר טוב

בינתיים להחזיק את עצמי קרוב

שאני כותבת מטורף. עוברת על טקסטים ישנים בניסיון להתחבר למקור השראה, וגם לחפש משהו להקריא בערב שהזמינו אותי אליו. חשבתי לפני כמה ימים שאיך שאנשים מגיבים אלי כשאני מקריאה, אני לא חושבת שראיתי אי פעם שמגיבים לאנשים אחרים ככה. לא זכורים לי הרבה מקרים שאנשים אחרים גרמו לי להרגיש ככה.

די הפסקתי לכתוב בשנתיים האחרונות, ואפשר לומר שבאופן כללי הכתיבה שלי השתנתה ב4 השנים האחרונות בלימודים. אני מקווה למצוא חזרה את המילים שלי בטיול. חשבתי שזה לזייף לקרוא טקסטים ישנים אבל זה בעיקר מחזיר לי איזו מהות פנימית כזאת שהייתה וכנראה עודנה, אבל קשה לי להתחבר אליה. הסביבה הנוכחית היא כנראה הכי לא יצירתית שהייתה לי בחיים. אולי אבל לנסות להתחבר מחדש לכוחות של יצירה זה מה שיגרום לי להפסיק להיות בכזה דאון. ולהתחיל בלקרוא טקסטים מפעם זה לא רעיון כזה גרוע. מתרשמת מעצמי מאד.