שדה פרחים

אני לא יודעת מה לעשות עם הרגשות שלי כשהם כל כך אינטנסיביים. אני לא מצליחה לשחרר. אני נהיית כל כל כועסת והלב שלי דופק חזק ורק בא לי להכאיב חזרה כמו שהכאיבו לי. אני חושבת שיש קשר בין חרדת נטישה לזעם, וזה מעניין. כעס הוא רגש חדש לי, בערך מהשנה האחרונה, לפני כן לא ממש כעסתי. עכשיו אני כועסת כל הזמן. ואני לא מצליחה לשחרר. זה גורם לי להגיד לה דברים פוגעים. חושבת שזה דפוס חוזר במערכות יחסים הזוגיות שלי, פעם ב אני תוקעת איזה משהו, ואני יודעת לתקוע, כי אני חכמה וחדה ורואה ורהוטה. והיא נפגעת והיא אומרת לי כבר שוב ושוב שכואב לי אז אני מנסה להכאיב לה. ואני יודעת, אני רואה את זה, קשה לי להודות בזה בפניה כי זה מביש, אבל אני רואה את זה. עכשיו נניח אני עדיין פשוט כועסת, ואני לא רוצה לשחרר, ואני לא רוצה להתנצל. כי זה כואב לי. כי היא הכאיבה לי. גם אם היא לא עשתה משהו לא בסדר. כואב לי כי בתוך הקונטקסט של מערכת היחסים שלנו אני מרגישה ששוב ושוב אני לא נלקחת בחשבון ואני צריכה להתיישר לפיה ולפי מה שמתאים לה. ושוב ושוב אני עוד אחד מהדברים בחיים שלה ולא מרגישה חשובה ולא מרגישה אכפתיות. אז זה כואב לי. ואני לא רוצה להתנצל, אפילו שאמרתי משהו שפגע בה. אבל אני גם לא חושבת שזה יפה או sustainable, לפגוע כשפוגעים בי.

שכל פעם שהיא טסה עם חברה בא לי להעיף אותה לאלף עזאזל ואני מרגישה כזה זעם מתפשט לי בגוף

עשיתי אמבטיה וקיבלתי סחרחורת רצינית כשקמתי. אני מכירה את זה אבל הפעם זה היה חריף יותר וקצת נלחצתי. לפני כן בכיתי הרבה, הרגשתי את המקום שפשוט צריכה שמישהו יאהב אותי עכשיו וידאג לי. להרגיש עטופה ואהובה ושאכפת. הרגשתי את המקום שבו זה אני מרגישה שזה מגיע לי. ובכיתי עמוק. הרגשתי ששמחה אפשרית לי גם אם עכשיו כואב במקומות העמוקים ביותר. אבל זה פשוט כאב, כי הרגשתי שאני צריכה מישהו עכשיו, והרגשתי כל כך לבד, ושפשוט אין עכשיו, ומה אפשר לעשות עם זה? זה פשוט כואב וזהו זה, זה כואב. אין מה לעשות עם זה. ואין לי עם מי לדבר על זה. כשהכאב כל כך עמוק זה מבודד, כי אני מרגישה שאין מי שיבין, ואין עם מי לדבר, ואני לא רוצה להכביד על האנשים סביבי. ברגעים שהכי קשה אני הכי מתבודדת. ואני הכי צריכה עכשיו מישהי. ואני פוחדת שככל שאני אהיה יותר נזקקת בפני בת הזוג שלי ככה יותר היא תתרחק ממני. ואני פשוט כל כך צריכה עכשיו מישהי. אולי זה לא חייב להיות היא, אבל כל כך קשה לי לבקש יד, שמישהי תשב איתי על סף התהום.

שוב חלמתי על זין. ועל רציחות. היה מישהו שהודה בפניי על רצח ואזקתי אותו ולקחתי לקומה התחתונה בשביל להריץ עליו משהו במחשב, וכדי שלא יברח הכנסתי אותו לכובע ממתכת וסגרתי אותו, ואז הכובע התחיל לבעור מחום ולא פתחתי ולא פתחתי עד שפתחתי וראיתי שהוא הדליק גפרור והבעיר את עצמו כדי שאפתח את הכובע, אבל הוא רק גרם לעצמו לעלות באש ולמות. צעקתי לאחי שיבוא לעזור לי להציל אותו, והתחלנו לנגב אותו מהרצפה עם מגבון ובסוף הוא פשוט נמחה.

על הזין חלמתי בחלום קודם, מישהו די מעצבן ודביל מהלימודים שלי היה בחדר שלי אצל אמא, ואיכשהו הגענו ללהתנשק, אני נישקתי אותו והופתעתי מכמה זה היה נעים, ואז הלכתי לזין שלו ואני לא זוכרת מה עוד היה איתו. רציתי לשבת עליו וחיפשנו קונדום ולא מצאתי.

הלכתי לישון מאוחר ועדיין כואב לי הראש מאתמול, גם הבטן כואבת. בכיתי כל כך הרבה אתמול בערב לילה. היה רגע שהרגיש שזה פשוט הסוף. היא אמרה שאני לא רוצה אותה, אני רוצה גרסה שלה שלא קיימת. לא יכולתי להכיל את זה. הקשבתי להקלטות שסימנתי בכוכב בתחילת הקשר שלנו ובכיתי. מרגישים כמה היא אוהבת אותי דרכן. עכשיו הכל כבד ואפור בינינו. היא אמרה שהיא מרגישה שהיא מאמללת אותי, שאני אומללה איתה. רק אמרתי שאני לא רוצה לאבד אותה. אבל זה נכון, אני אומללה. אני כל הזמן נפגעת, כל הזמן מרגישה לא אהובה ודחויה. ואני רוצה שהיא תשתנה, היא מתנהגת בדרכים שאני לא חושבת שיש מישהו שלא ירגיש דחוי מהם. זה לא הגיוני. חושבת על כל הסיפור של חו"ל ואני מרגישה מושפלת, כל הסיפור של מערכת היחסים שלנו וכמה הרגשתי שאני בעדיפות נמוכה, שהיא כל הזמן יוצאת החוצה וקובעת דברים עם אנשים אחרים ואני לא מתועדפת שם גבוה, כשהיא הייתה עדיפות ראשונה בשבילי. מרגישה את האגו שלי פגוע ורוצה להכאיב חזרה. עוד קשה לי להודות בממדים של כמה אני רוצה שהיא תשתנה ותהיה אדם אחר. אני כל הזמן חושבת, תגידי לי אז איך את רוצה שזה יהיה, תגידי לי איך נראית מערכת יחסים בשבילך, תסבירי לי איך את אוהבת, מה אני מפספסת. אבל אולי זה לא העניין. 

שוב אוותר על ארוחת הערב היום. אולי בגלל זה רזיתי למרות שלא זכור לי תקופות של לוותר על ארוחות בחצי שנה האחרונה. האמת שהבטן שלי השתפרה ואפילו הייתי רעבה אחהצ. אבל כבר כמה זמן שאני במיטה בוכה לפרקים וזה הוציא לי כל זכר לתיאבון. כואב לי הראש מהבכי. כואב לי הלב. אני מרגישה כל כך לבד וכל כך צריכה שיאהבו אותי ויהיו איתי. לכתוב את זה גורם לי שוב לבכות. אני לא חושבת שזאת חולשה, להרגיש ככה, להודות בזה. אני חושבת שזה חוזק, עם כל כמה שזה כואב ברמות שלא יאמנו להרגיש את זה. כואב לי כל כך. אני כאן איתי

היא הלכה לישון ואמרה לפני תכתבי לי מה שבא לך אני אקרא בבוקר. אז כתבתי ונכנסתי לזה וכתבתי מגילה של הישמור ואני לא יודעת אם אני מתחרטת על זה. אמרתי מה אני מרגישה ואיך הצורה שהיא מתנהגת גורמת לי להרגיש שאין שום מקום לרגשות שלי. והסברתי בפרוטרוט למה, תוך כדי שאמרתי שוב ושוב שאני לא מאשימה אותה בזה, ולא מנסה להוציא אותה הנבל, אלא מנסה להצביע על משהו בהתנהגות שלה ולהגיד שהוא פוגע בי. ומנסה לומר שזה שאני אומרת שהיא פגעה בי לא אומר שאני אומרת שהיא מרשעת ואשמה בהכל. ואני פוחדת שבעצם זה לא ישנה כלום, זה לא יגרום לה פתאום לראות את איך שהיא מתנהגת אלי. אני פוחדת שזה יחמיר את זה. מצד שני, מה כבר יש להחמיר? שתינו באפיסת כוחות כזאת רצינית.

ואפילו לא יכולנו להגיע לסיבה המקורית שנפגעתי, דברתי שקשורים בזה שהיא עומדת לטוס שוב עם חברה בסוף אוגוסט. ואני לא חושבת שנגיע לזה או שיהיה לה מקום לשמוע מה פגע בי. אין לה מקום. אז אני אגיד לא חשוב, פשוט תעשי מה שבא לך, תקני היום כרטיסי טיסה כראות עינייך ותעשי מה שבא לך. דיברתי עם מישהי שאמרה לי שנשמע שאנחנו נמצאות בשתי מערכות יחסים מאד שונות. כן. התחלתי להסתכל על דברים לטיול שאני רוצה. העצוב הוא שיצא לי כל החשק לעשות שום דבר איתה. אני כבר שבוע חושבת כל הזמן על מה אנחנו יכולות לעשות בחול ואם בא לי מה בא לי. ואז היא אומרת שהיא טסה לפורטוגל עם החברה, ושהיא הייתה מזמינה אותי אבל אני בטח לא ארצה. שזאת דרך מצוינת להזמין בנאדם. קשה להסביר את אופן ההתנהלות שלה וכמה שהיא גורמת לי להרגיש דחייה כל הזמן. היא כל כך פוחדת מדחייה שהיא דוחה אותי כל הזמן. יש לה חרדת נטישה כל כך עמוקה שהיא כל הזמן נוטשת אותי. אני לא יודעת להסביר למה כל כך קשה לי שהיא טסה כל כך הרבה לחול, אני לא אומרת שהיא עושה משהו לא בסדר, זה פשוט מפעיל אותי וקשה לי. כשאנחנו בתקופה כל כך נוראית והיא לא עושה זמן להתייחס לזה או לדבר איתי, לא מנסה לייצר הזדמנויות לזמנים שנעשה בהם דברים כיפים ונעימים, וטסה ומשאירה אותי כאן לבד ליותר מחודש וחצי במצטבר בתחושה שהכי קשה לנו. ואז לא מתייחסת ללטוס ביחד, לא באמת בודקת איתי אם הייתי רוצה להצטרף אליה לחברה למרות שאם היא הייתה בודקת איתי באמת סביר שהייתי רוצה, ואז מנחיתה עלי שהן עכשיו קונות כרטיסים לפני שדיברנו מילה ממה שאני מרגישה ביחס לכל זה. זה פוגע. כאילו מה עוד יש לי להגיד חוץ מזה שאני פגועה. ולא יהיה מקום להגיד שום דבר מזה היום, אז אני אגיד לה תקני פשוט מה שבא לך.

הפסיכולוגית שלי אמרה לנסות לא לעשות דברים מתוך תגובתיות אליה. אבל התחלתי להסתכל על טיסות ועל מקומות שאני רוצה לטוס אליהם. חשבתי אולי עם השותפות, אולי איתה, אולי לבד. לא שללתי עדיין את האופציה של לטוס איתה למרות שעכשיו אין בי שמץ של רצון לעשות את זה. וגם לא רצון לפתוח את האפשרות על פורטוגל, זה לא מספיק חשוב לי כדי לפתוח שוב את האפשרות הזאת להרגיש דחייה. אז אני מסתכלת על אפשרויות לטוס לבד לגאורגיה לשבועיים ולעשות רודטריפ, להשכיר רכב ולעבור בין מקומות בטבע ולעשות קמפינג. מהמעט שהסתכלתי עד עכשיו זה נראה כמו מקום מדהים, ולא יקר מדי. אני לא יודעת איך זה יהיה לי שבועיים לבדי, במיוחד בטבע במקומות מבודדים מאד, רק אני ועצמי והטבע. מצד שני אני כבר הרבה הרבה זמן מפנטזת על זה, ואולי עד שאנסה לא אדע אם זה כיף לי. אולי אפשר לשלב את זה עם שבוע עם השותפות שלי נניח, לטייל שבוע לבד ואז שיצטרפו אלי לעוד שבוע. זה מרגיע אותי לתכנן תוכניות לעתיד ולפנטז. הנטייה שלי היא לזרוק אותה לקיבינימט ולא להחשיב אותה בכלום, לא לקחת אותה בחשבון. אבל הפסיכולוגית שלי אמרה וצודקת שזה לא הבנאדם שאני, ולהתנהג ככה עושה לי רע. היא הציעה לי לחשוב מה באמת אני רוצה לעשות ולהתנהג לפי זה, ולא מתוך תגובתיות לפעולות שלה. אני פשוט מרגישה שאין לי גרם בגוף שיכול לחשוב עליה עכשיו לטובה. כל כך פגעת בי, יש לי רצון לעשות לך דווקא. לא שלטוס לבד לשבועיים זה לעשות לך דווקא. האמת שזה יוצא בדיוק ביום שהיא רוצה לטוס חזרה מפורטוגל. זה לא הבנאדם שאני, לא להחשיב את הבתזוג שלי בהחלטות שלי. אין לי כוח לחרא הזה אין לי.

אני חושבת שנופל לי האסימון שאני עוברת סוג מסוים של גזלייטינג. זה מאד מבלבל. המצב הוא כזה שאם אני אומרת מה אני מרגישה ושנפגעתי אני מאשימה אותה בהכל, וזה פוגע בה, אז אני לא יכולה להגיד מה אני מרגישה. בעצם כל פעם שאני אומרת מה אני מרגישה אני מאשימה אותה בכל הבעיות שלנו. עכשיו אני לא יודעת להגיד אם זאת האמת או לא, כי זה לא מרגיש כמו האמת שלי. האמת שלי היא שאני בהחלט רואה ממה היא נפגעת וכמה היא נפגעת, ואני גם רואה אותי וכמה אני נפגעת, והיא לא. היא מרגישה שאני כל כך מאשימה אותה, היא מרגישה כל כך אשמה, חוויית החיים שלה היא כזאת שהיא מרגישה כמו הבנאדם הכי גרוע כל הזמן, שאי אפשר להגיד לה שנפגעתי ממנה, שמשהו שהיא עשתה פגע בי. כי אז אני מאשימה אותה ורק אומרת כל הזמן שהיא לא בסדר. אבל מה עושים כשזה מגיע למצב שהיא באמת כל הזמן עושה דברים שפוגעים בי, ואני נפגעת, אבל אז להגיד שאני פגועה זה להאשים אותה. זה גזלייטינג? לפקפק באמת שלי ובהאם אני עושה את מה שאני חושבת שאני עושה, או מה שהיא אומרת שאני עושה. מרגישה שזה גורם לי לפקפק באיך שאני חווה את הדברים. וזה כל כך מבלבל בגלל שהאדם היחיד שאני רוצה שינחם אותי ואת הכאב שלי באותו רגע זאת היא, אבל היא הבנאדם שמבטל את הכאב שלי לחלוטין. זה באמת מבלבל. זה גורם לי להיכנס ללופים כאלה שהמוח שלי חווה כשל. זה גורם לי להרגיש חוסר אונים. אתמול הפסיכולוגית שלי שאלה בהקשר של משהו שהבתזוג אמרה, את חושבת שהיא מודעת לזה שזה תוקפני? ואמרתי שזה מבלבל לקרוא לה תוקפנית, בגלל שהיא כל כך עדינה ופסיבית ונמנעת. קשה לקרוא לדברים שהיא עושה תוקפניים, והיא בטח שלא יכולה להכיל את המחשבה על המילה הזאת עליה. כשאני מרגישה את גודל הכאב מהדינמיקה הזאת אני מרגישה חוסר אונים וייאוש. ושוב, רוצה נחמה ממנה, אבל היא לא יכולה לתת לי נחמה. אני לא יכולה להגיד לה כמה כואב לי ושהיא תנחם אותי, כי מבחינתה אני מאשימה אותה בהיותה האדם הגרוע בתבל. הלוואי שהיא הייתה מכה אותי או משהו קונקרטי שיגיד לי עופי משם, צורחת עלי. אבל לא, זה מורכב ועדין יותר מזה. קשה לי לנשום, הגוף מחזיק את הנשימה, כשאני נושמת אני בוכה. הלופ הזה שכל פעם אני מרגישה ייאוש ואז רוצה לפנות אליה שתנחם אותי, ואז מרגישה שהיא תבטל אותי, הלופ הזה בלתי נסבל. הוא חוזר על עצמו שוב ושוב ושוב בדקות האחרונות, בשעות האחרונות. הפסיכולוגית שלי אמרה לי לנסות לתת לעצמי לגיטימציה שכל מה שאני מרגישה הוא בסדר. מנסה לנשום למרות הכאב

שוב חלמתי שרודפים אחריי, הפעם זה היה פושעים ואנחנו היינו fbi, כנראה בגלל כל הסדרות. לפחות זה היה בתוך מקום תת קרקעי כזה, כמו ארמון נסתר, כמו הריסות שנמצאו רק שזה לא היה הריסות, משהו עתיק כזה ומרהיב וזוהר וזהוב. עם בריכות תת קרקעיות ומכולת תת קרקעית וגם סופרפארם. מעניין אם זה ביטוי כלשהו של העולם הפנימי התת מודע, הארמון הזה. הסופרפארם של התת מודע.

התחושה היא שאין מקום לכאב שלי. היא עסוקה בלהרגיש כל כך אשמה על זה שהיא פגעה, ולהרגיש את הכאב והמקום הקטן והמטורגר שהיא נמצאת בו, שאין שום מקום לכאב שלי. אני מבינה את זה, אני לא מנסה להלחם בזה עכשיו. אני רצוצה. אין לי יותר מה לתת, אין לי יותר כוחות להלחם על זה שיראו אותי. אין

לא רוצה להרגיש ככה יותר

לא רוצה עוד לילה של לבכות במיטה ולהרגיש שלא שמים עלי זין

להרגיש נטושה ולבד

לא רוצה להרגיש ככה יותר

לא רוצה

בא לי שזה יפסיק

בא לי להעיף אותך לאלף עזאזל

פגעת בי כל כך הרבה וכל כך עמוק

ואין לך מודעות ואין לך יכולת להסתכל על עצמך

אני לא רוצה את זה יותר

כל כך לא טוב לי

בא לי להיפרד ממך ברגע הזה או שיכאב לך כמו שכואב לי עכשיו

הקטע הכי נורא הוא כמה הבדידות מזינה את עצמה במערכת היחסים הזאת, את גורמת לי להרגיש לבד ואז אני לא יכולה לדבר איתך על זה כי התגובה שלך גורמת לי להרגיש עוד יותר לבד

בא לי להיכנס בך על מאתיים ולהגיד לך את כל מה שאני חושבת ומרגישה, אבל זה לא יעזור לכלום, ואני גם מרחמת עלייך, כי את בעצם כמו ילדה קטנה, לא פיתחת מערכת רגשית של אדם מבוגר, אין לך את הכלים להביט בעצמך ובהתנהגות שלך בצורה מודעת, אין לך את היכולת להסתכל על איך הדברים שאת עושה פוגעים בי, כמו שלא הייתה לך את היכולת באף מערכת יחסים קודמת שלך

אני לא אכנס בך על מאתיים כי זה לא כוחות

קשה להסביר למה הדברים שאת עושה פוגעים, כי כל דבר בפני עצמו נראה כל כך קטן ושולי כשמבודדים אותו, אבל ההצטברות של כל הדברים שאת עושה מייצרים כזאת חוויה של נטישה, בדידות, בלבול

מאחלת לך לחזור לטיפול ודחוף, כדאי להחליף מטפלת כי לא נראה שהיא קידמה אותך מספיק

היום מתקרב ואת כבר לא תהיי חלק מהחיים שלי

אלה המילים הכי קשות שהעזתי לבטא כלפייך ואני מקווה שלא אתחרט עליהן בתוך עצמי מחר בבוקר

אני כל כך פגועה וזועמת

בא לי לצעוק את הזעם והכאב הזה לתוך הפרצוף שלך שתראי אותו, שתסתכלי עליו, שתראי כמה את מכאיבה לי, שתעשי משהו, שתקחי ממני את הכאב ואת הכעס הזה, שלא אצטרך להחזיק אותו יותר בעצמי כי זה לא הוגן

זה לא פאקינג הוגן וזה לא פאקינג מגיע לי, מגיע לי מישהי שתתנהג אלי כל כך הרבה יותר טוב ממך

כל כך הרבה פאקינג טוב יותר

כוסעמק

אני לא יכולה

אני לא יכולה להרגיש ככה יותר

אני לא יכולה