שדה פרחים

אני לא יכולה

אני לא יכולה להרגיש ככה יותר

אני לא יכולה

אחרי שצפיתי בעונה וחצי, או שתי עונות אולי, של סדרת הרוצחים הסדרתיים, החלה להתפתח לה בחילה. לי בחילה. בשלב כלשהו בתחילת האובססיה החדשה שלי חשבתי, גם ככה אני חולמת בלילה חלומות אלימים, גם ככה אני בחרדה 24/7, מה זה כבר קצת סדרות רצח. האמת, אני חושבת שזה מסיט את מוקדי החרדה שלי למקומות אחרים. עכשיו אני פוחדת שיחטפו ירצחו או יאנסו אותי או את האנשים הקרובים אלי חס וחלילה חס ושלום טפוטפוטפו. במקום כל מיני דברים שוליים מהיומיום שלי שלרוב משאירים אותי במיטה משותקת מחרדה. משהו בחרדה הספציפית הזאת מרגיע אותי, שזה מוזר. אולי זאת לא בדיוק חרדה, או לא רק חרדה. עכשיו אני מרגישה את האדרנלין שלי גבוה מאד. דיברתי עם הבתזוג שלי בוידיאו, רבנו, או משהו, ובסוף הרגשתי שאני לא רוצה להיות בשיחה הזאת יותר וניתקנו ומיד הדלקתי את הסדרה. לא יודעת להגיד עכשיו על מה דיברנו, המוח שלי הוסט למקומות אחרים. זאת הסחת דעת נחמדת, עדיפה על מחשבות על סיגריות או סמים או אלכוהול.

הבטן שלי נרגעת לאט לאט. הייתה לי פגישה טובה עם הפסיכולוגית, הרגשתי שהייתי נוכחת רוב הזמן ואמרתי והיו שם דברים שהיו לי משמעותיים. הייתי די דוגרי, ואמרתי את התחושות שלי דוגרי. אמרתי גם לבתזוג אחר כך את התחושות שלי די דוגרי אני חושבת. לא זוכרת מה היה בשיחת וידיאו לפני שעתיים, שעה וחצי. היא נפגעה, אמרה שאני גורמת לה להרגיש אשמה שהיא טסה לראות את המשפחה שלה, וגורמת לה להרגיש אשמה כל פעם שהיא טסה לחול. שבגרסה שלי של הזוגיות שלנו אני משקיעה מאמצים לראות אותה והיא לא עושה את זה מספיק, שלא כמוני. אמרתי שכשיש לי משהו בחיים שמתנגש עם משהו שלה היא נעלבת מזה. היא אמרה שהיא מייחלת לזה שיהיו לי יותר דברים בחיים, שהלוואי שהיו לי דברים אחרים לעשות ושאני אשקיע פחות מאמצים בזוגיות. זה היה מעליב. הפסיכולוגית שלי אמרה שכל פעם שאני מנסה לעשות משהו כקונטרה לדברים שהיא עושה, לקבוע תוכניות שלא קשורות אליה שבאות בחפיפה עם דברים שקשורים אליה, זה לא מרגיש לי טוב או טבעי, כי זה לא הבנאדם שאני. היא אמרה שאם היינו לפני חצי שנה הייתי עושה את המאמצים לפגוש את המטפלת הזוגית בשבוע שהבתזוג חוזרת מארהב, ומגיעה לתל אביב באמצע השבוע העמוס של הלימודים שלי, והייתי מאמינה שזה חשוב לעשות את המאמץ הזה. והיום אני לא מרגישה ככה. אני פגועה ואני קהה ונמאס לי להרגיש אשמה על הכל. וזה קטע כי היא מרגישה אשמה על הכל. אבל כל ריב כזה שלנו אני יוצאת ממנו בתחושה של אני בנאדם חרא, ואני רק מאשימה אותה או רק כועסת עליה והופכת אותה לאיזה אדם נורא. וזה לא נכון. מותר לי להרגיש שאני נעלבת ונפגעת. זה מכעיס אותי איך שהיא גורמת לי להרגיש. זה גורם לי להרגיש לא טוב.

אני תוהה אם האפס אנד דאונס הרגשיים קשים יותר מאז שאנחנו יחד. אני יודעת שברגע אחד אני יכולה להיכנס למקום מאד קשה מאינטראקציה שלנו ולהישאר בו שעות. אני מרגישה שאני מכשירה את עצמי לפרידה. כבר תקופה מאד ארוכה בכל פגישה עם הפסיכולוגית אני רוצה לומר שנפסיק בקרוב, להגדיר כך וכך מפגשים אחרונים, ואני לא מצליחה להגיד את זה. לפני כמה ימים חשבתי על זה שזה כי בלתי נסבל לי פרידות, אני לא יכולה, לא מצליחה. ואני לא יכולה להיפרד גם ממנה. אני לא רוצה, אבל אני גם לא רוצה את מה שיש. תחושה שלא רואים אותי, תחושה שאני צריכה להחזיק הכל כל הזמן תמיד, להחזיק את הקשר, להחזיק אותי ואותה ולראות את שתינו. ממש נעלבתי אתמול. היא אמרה שקשה לה שהיא דואגת לתיאום הפגישה עם המטפלת החדשה כשאנחנו הולכות מסביב ללוז שלי. קשה לי להסביר בכמה רמות זה מפעיל ומעליב אותי. היא שלושה שבועות בארהב, לפני זה הייתה שבוע בברלין, ועכשיו היא רוצה לטוס עם חברה שלה לפורטוגל, לא יודעת לכמה זמן. אנחנו לא הולכות לפי הלוז שלי. לפי הלוז שלי יכולתי כל השבוע הזה, וגם שבוע שעבר, אבל היא לא פה. כל הקשר שלנו אני לא מהססת לכופף את הלוז שלי כדי שיהיה לי זמן לפגוש אותה, כולל מאמצים למצוא דרכים לפגוש אותה כי אנחנו לא גרות באותה עיר ושתינו בתחבצ. אז מה שמתסכל אותה זה שיש לי אילוצים בשבוע שהיא חוזרת מחול, כי יש לי טירוף בלימודים.

לכתוב על זה ככה מפעיל אותי עוד. אני כבר לא מרגישה שיש לי בכלל על מה לדבר, מה להגיד. לא מרגישה שיש מקום לרגשות שלי. לא בא לי לשתף אותם בהם, היא תמצא דרך לכופף את זה ולא לראות אותי בשום צורה, אז בשביל מה. אין לה יכולת לראות את מה שאני מרגישה, זה יותר מדי מכניס אותה לחרא שלה והיא נתקעת בפנים. הכל מרגיש קטן מדי, אז נעלבתי, יאללה, זה לא שווה את זה. לנסות להביא את עצמי לא שווה את זה. אמרנו שנדבר היום בוידיאו, לא דיברנו איזה שבוע. פוחדת שנריב, שאני בסוף אגיד דברים על איך שאני מרגישה וזה יגרר לריב. אולי אני צריכה להחליט עם עצמי שאני לא נשאבת לזה. אני מרגישה כל כך כבדה מכל זה. מרגישה שאם ניפרד עכשיו תהיה לי כזאת אנחת רווחה. ואחר כך הרבה עצב ישטוף אותי, אבל אני מרגישה שאני לא יכולה לנשום עכשיו. זה לא קשור רק אליה, זאת נפילת מתח אחרי התקופה הזאת, אבל הכל איתה מחמיר את זה. אני לא מקבלת כרגע שום דבר, זה רק שואב ממני אנרגיות שאין לי.

אני באנטי מוחלט לבני אדם. כל דבר שמבקשים ממני עכשיו אני סוחטת מעצמי. לפניי שלושה ימים שכוללים 5 חזרות, מקווה שרוב הזמן אהיה עציץ בפינה. אני אלחץ גו כשתגידו לי ותעזבו אותי בשקט. הבוקר בלימודים אחרי שלא הייתי פה שבוע וחצי. אלה לא היו שבוע וחצי טובים ואני לא נטענתי אחרי התקופה הזאת בשום צורה. לא יודעת מה לעשות כדי להיטען, מרגישה חסרת משאבים לחלוטין, לחלוטין, אין משאבים ולא ברור לי מאיפה להביא. עוד שבועיים אתחיל לעבוד ברבאק, המקום שישאב ממני את טיפת המשאבים שנותרה. למרות שאולי אוכל לעשות אוריגמי ולצייר, להכניס שגרה כזאת לשעות הצהריים אחרי שאני מסיימת את כל המשימות שלי. אולי אני צריכה כמה ימים להיות בטבע, אבל זה זר לי, אף פעם לא עשיתי את זה לבד. אולי פשוט לקחת תיק ולתפוס אוטובוסים לכנרת לרבוץ שם כמה ימים. אני יודעת לשרוד על מעט מאד אוכל פשוט. אני פשוט מרוקנת. ומערכת היחסים הזאת מרוקנת ממני את טיפת המשאבים שעוד נותרה לי ולא נותנת לי כלום בחזרה כרגע. מתה לסיים כבר את השנה הזאת בלימודים, רק עוד שבוע ויומיים. לא יודעת אם לטוס, חייבת להרוויח כסף ולטוס גם גורם לפחות זמן לעבוד וגם לוקח כסף. שבוע לא יספיק לי בשיט, אני אצליח לקחת שאיפה אחת ואז הוא יגמר. אני גם לא יודעת מה אני רוצה, לטוס איתה? עם השותפות שאחת מהן עולה לי על כל העצבים? לבד? קמפינג בטן גב עם שתי חברות בסמוטרקי? לבד בטן גב בסמוטרקי או מקום אחר? לשכור רכב ולעשות רוד טריפ וקמפינג? לבד זה בכלל אפשרי? אני רוצה לתקוע את עצמי באוטו עם עוד כמה אנשים? לא יודעת כלום. 

אני חושבת לא לאכול ארוחת ערב למרות שהרעב מתחיל להיות מורגש. אני עם כאבי בטן רציניים בשבוע האחרון מלאכול דברים שלא טובים לי, יציאות משובשות לגמרי וגזים וכואב. אני לא בטוחה איך להתמודד עם זה אז אני מרגישה שלוותר על ארוחת ערב זה הפתרון, פוחדת שכל מה שאני אוכל עכשיו יחמיר. חוץ מזה שרבנו לפני איזה שעתיים ואני בשיתוק ניתוק מאז, בקושי זזה מהמיטה, רק לשירותים. למה אני כותבת על זה פה? כי ממש לא בא לי להיות באינטראקציה עם אנשים אבל אני עדיין רוצה לספר על זה למישהו. רוצה לשקוע אט אט לתוך השיתוק שעוטף לי את הגוף ומטביע אותי וללכת לישון עוד איזה שעה. אין לי יכולת להיות פגיעה עכשיו, אין לי יכולת לתת כלום, אין לי יכולת להכיל, וגם לא לקבל או להיות מוכלת. שכולם יעזבו אותי ויפנו לי את השירותים. שומעת את ההפגנה מחוץ לבית, איכשהו הרעש שחודר דרך קירות הבית לא מפריע לי כמו בד"כ. אפתית. ואולי גם הרעש פחות נורא מבדכ, כי השקט הספציפי של להיות לבד קשה גם הוא.

מסוג הדברים שגורמים לי לרצות לנתק כל קשר איתך

תמונות מלפני שלוש שנים קופצות לי, הטיול אחרי צבא. עצוב לי לראות אותן, יש לי איזה אור בפנים, איזו הילה, איזה רוגע. איזו שמחה. ברוב הסלפיז שלי בשלוש שנים האחרונות מאז אני עצובה או עייפה. השנים האלה היו קשות, ובודדות. עצובות. לאחרונה הגעגוע והערגה למשפחה ובית גוברות שוב, לשייכות. התעייפתי, התעייפתי מהבדידות, מהניכור, מהעצב. התעייפתי. 

הסדרות האלה גורמות לי לראות את האנושות באור ממש אפל. זה שם אותי על קוצים ונותן לי איזה זריקת אדרנלין. זה מעורר חרדה, אבל משכיח ממני את החרדות הרגילות שלי, ואני חושבת שזו הסיבה שאני נמשכת לסדרות דוקו רצח האלה. עכשיו איך אני הולכת לישון אחרי שעות של החרא הזה. 

סדרות וסרטי דוקו רצח בנטפליקס

חושבת שזה נותן לי איזה פרץ אדרנלין וזעזוע שעונה לי על משהו

דיברנו היום בטלפון עם מטפלת מספר 3 ו4 אחרי 2 אתמול. התנענו את החיפוש אחר מטפלת זוגית, יש טבלת אקסל עם הפרטים על כולן.

אהבתי מטפלת 3 מיד, ידעתי שאני מחבבת אותה, האנרגיה הייתה לי טובה. את מטפלת 4 אהבתי עוד יותר, אבל כששאלנו אותה על פולי היא קצת נרתעה ואמרה שאין לה מומחיות או ניסיון והיא לא בטוחה שהיא הנכונה לנו. התגובה שלה הייתה מאכזבת אבל כנראה שזה לטובה.

סך הכל אני מרגישה מעודדת, השיחות היום הרגישו לי טוב. אחרי שתי שיחות אתמול שידעתי שאני לא רוצה אותן, וגם להיות אתמול בתחושות קשות באופן כללי, עכשיו השיחות קצת רוממו אותי. מחר אכתוב לעוד אחת או אולי עוד כמה, קיבלתי כל מיני מספרים.

היה מעניין טיפ טיפה להכניס מישהי לתוך הקשר שלנו ולתת לה הצצה אליו. נתן לי אפילו תקווה מסוימת, שזה משהו שאנחנו יכולות להתגבר עליו.

אחר כך דיברנו בטלפון על מה שאנחנו מחפשות, והיא אמרה שזה טוב שתהיה לנו אופציה להיפגש בזום עם מטפלת ושנהיה כל אחת ממקום אחר, כי היא טסה הרבה, ונמצאת לפחות חודשיים מהשנה בחו"ל. באותו רגע רציתי להחזיר את המפתחות ולהגיד תודה שבת שלום. תזכורת להיותה אדם עצמאי ובלתי תלוי בעולם. התחושות מאד שבריריות.

מצד שני היה מעניין, כשהיא הסבירה למטפלת היום מה הסיפור שלנו, ואמרה שאנחנו תקועות בלופ של חרדה-הימנעות. היה לי מעניין לנוכח התחושה שלי כמה לא אכפת לה וכמה אני דחויה ובלתי רצויה, לראות לראייה כמה היא דוחפת לזה שנלך לטיפול ושזה חשוב לה. אז אולי היא כן בעצם רוצה זוגיות. מי יודע.