שדה פרחים

אני מרגישה שאני נשלחת חזרה לדיכאון שהיה לי כשגרתי אצל אמא שלי. בתיכון? צבא? אחרי צבא? חטיבה? לא זוכרת זיכרונות מדויקים, רק התחושה הזאת בגוף מאד מוכרת. שיתוק כשאני בבית. חוסר רצון להיות בבית, מעדיפה לנדוד בחוץ. באמת הגעתי הביתה היום והתחלתי לקמול, חוסר תיאבון, חוסר יכולת לזוז מהמיטה, חוסר יכולת לעשות משהו שהוא לא גלילה אינסופית בטלפון. תקופת המעבר הזאת בין הלימודים לנדודים במזרח קשה לי. אני מתגעגעת לעיר שגרתי בה 4 שנים ולחברות שלי, לשותפה שלי. לבית שלי. לתחושת העצמאות שהייתה לי. הדיכאון שהיה לי שם היה אחר. הייתה שם תקווה. עכשיו הכל מרגיש חסר טעם וחסר מעוף. שזה אולי טיפשי כי אני טסה עוד חודש וחצי לתאילנד. אבל אי אפשר להתווכח עם תחושות, במיוחד כשזה פיזי, לשבת מול מחשב במשרד פלורסנטי, להיות בלי חברות, זה משפיע על הנפש. כשאני לא עם בת הזוג שלי אני פשוט בדאון אינסופי ונופלת לבור ללא תחתית. בימים האחרונים גם קרה משהו שגרם לי לחרדה שלא נגמרת עם השפעות קשות על הבריאות הפיזית שלי. מקרה עם מישהי פוגענית ובריונית שניסתה לבייש אותי בפומבי בקהילה שאני חלק ממנה, ואכזבה קשה מלא מעט חברות קהילה. ישלי כאבי בטן דוקרים וכאבים בחזה מהחרדה כבר כמה ימים. זה סביב טיול שאני והבתזוג ארגנו לקראת הנסיעה שלנו למזרח, כדי להיפרד. יצא לי כל החשק לעשות משהו ואני לא מצליחה להירגע ממה שקרה, ובמובנים מסוימים ממשיך לקרות. אני לא רוצה לעשות את זה ולא רוצה שום דבר. אבל זה גם יום לפני היומולדת של בת הזוג אז נראה מה היא תרצה לעשות. היא מאד תומכת בי בכל זה וגם ישלי חברות שתומכות מרחוק. מרגישה סך הכל בודדה ומתגעגעת למפגשים אנושיים משמעותיים.

אמא שלי עושה עכשיו חזרה בזום לסרט שמיניסטים שהיא הולכת לשחק בו. זה חמוד שהיא עושה דברים שמשמחים אותה. מאז שאני פה חזרו לי המון חרדות סביב המשפחה שהדחקתי, ובמיוחד סביב אמא שלי. כל הזמן חרדה לשלומה, לבריאות שלה, למצב הכלכלי שלה, למצב הנפשי שלה. תכלס נשמע הגיוני שאני בתקופה של חרדה, כל מה שמסביב זה תנאים לא מיטיבים לחיי. מקווה לפגוש את האקס שותפה שלי ביום ראשון. זה נכון מה שאומרים, מאד קשה לצאת מתל אביב ברגע שנמצאים שם.

אין לי בכלל מוטיבציה לעשות דברים שישמחו אותי, ואני לא בטוחה בכלל מה הם. אין לי מוטיבציה לכתוב. כרגע גם קשה לחשוב על משהו כי אמא שלי צועקת בזום הזה מחוץ לדלת שלי, וזה נשמע ממש כאילו היא בתוך החדר שלי כי הבידוד לא קיים. אז שמתי על פול ווליום ספוטיפי מהטלפון שאני מקלידה בו וסך הכל מרגיש כאילו הכל סוגר עלי. לא יודעת מה ישמח אותי. לא בטוחה איך לדאוג לעצמי לדברים נעימים. כבר שבועות כבר לא מבשלת אוכל ביתי ובריא וטוב, אוכלת בחוץ כל היום וגם על זה אוכלת חרדה, על הבריאות, על הכסף. איף. איף.

כה עייפה אני

עם כמה שסיוט לעבוד בסופש, זה יותר כסף וגם המשרד ריק מאנשים אז יש לי שקט יחסי. אני מרגישה מאז החגים הדרדרות מהירה במצב הרוח שלי, אולי כי הייתי לקראת וסת שהגיעה אתמול יחד עם תסמיני חיסונים וחום וכיף.

כבר כמה שבועות שיש לי נוןסטופ חרדות. מהכל. הכל עושה לי חרדה. אני במן פנטזיה כזאת שאטוס למזרח ואפסיק להתעסק בחרא ויהיה לי זמן לנוח ולהתרפא. ואני פוחדת שהבועה הזאת תתפוצץ כשאהיה שם. הכל מפחיד אותי ומלחיץ אותי ואני לא מפיקה הנאה כמעט מכולם. רק פלסטרים זמניים כאלה. אוכל. לראות את הבתזוג, לפעמים. לא יודעת איך להתרכז בהתרגשות לקראת הטיול ושמחה, שזה מצב זמני המיליון שעות שאני עובדת במשרד. כל מה שאני נאחזת בו זה ימי החופש שלי. אני חושבת שאנסה לנצל כמה שיותר ימי מחלה שיש לי כי זין. ישלי חרדה גם על זה, שזה לא בסדר, אבל די. נמאס לי. במובן מסוים אני שמחה שאני מתפטרת מהמקום הזה כדי שלא אחזור אליו יותר בחיים. מרגיש שאין שום מבנה לחיים שלי כרגע חוץ מהעבודה הזאת ששואבת לי כל שמחת חיים. Meh

תיק לטיול - צ'ק

החלטה לגבי תיק יום - פחות או יותר צ'ק

חיסונים - צ'ק (יש השלמות עוד שבועיים ואז סיימנו)

לברר בין ביטוחים מה רלוונטי לי אם הייתי במיון ב3 החודשים האחרונים - צ'ק

הבתזוג התחילה למכור את החפצים שלה כי היא הולכת לעזוב את הדירה ולשים הכל ביחידת אחסון, והחדר שלה התחיל להראות מטורף. פתאום זה מרגיש ממש אמיתי. אני גם עזבתי את הדירה שלי לפני כמעט חודשים אבל לי יש אמא שיכולתי לעבור אליה לבינתיים, ויכולה להיות אצלה במקרה הצורך אם משהו בטיול לא יסתדר. אבל לבתזוג אין פה הורים או משפחה שהיא יכולה להישען עליהם במקרה הצורך, אז זה שהיא אורזת את הדירה שלה לקראת אשכרה נדודים זה ביג.

אתמול נסענו למכון מור בבני ברק (חבל שאני לא יכולה להעביר את האינטונציה האמריקאית שלה לבני ברק כי זה חמוד). חבל שהאחות לא שאלה אותנו מה היד החזקה שלנו כי שתינו עכשיו מנוטרלות יד ימין בכאב של הטטנוס. אני קיבלתי 5 והיא 6 השם ישמור, ועוד שבועיים נחזור לקבל עוד 2. נהיה לי משהו עם מחטים בשנים האחרונות ואני נהיית ממש מסוחררת מדם ומחטים, אז גם אתמול הייתי בהחלט.

בשבועות האחרונים חרשתי את האינטרנט בטירוף כדי למצוא את התיק הנכון לי, ועברתי בין חנויות לאורכה של הארץ, עד שחזרתי לתיק הראשון שניסיתי. יותר נכון השני אבל הוא היה באותה הפעם. אני כרגע בשלב שאני geeking out על פשוט כל דבר שאני מחפשת לרכוש. זה כיף סך הכל. ככה עשיתי לגבי תיק יומי לטיול, הגעתי להחלטה על תיק מתקפל מסוים שהבתזוג תביא לי מארה"ב, למרות שאני עדיין לא בטוחה לגביו בגלל שסך הכל לתיקים האלה אין הרבה מבנה והם די פלימזי. הדבר שהכי חשוב לי בהכל הוא נוחות, ומבחינת התיקים המתקפלים במסגרת המחיר הזה הוא נראה הכי נוח מהמיליון סרטונים וביקורות שעברתי עליהם, אבל עדיין סביר שהוא יהיה מוזרי. אני בכל מקרה אקנה אותו (מחכה שיהיה איזה מבצע שווה, אולי לקראת בלאק פריידיי), ואם הוא לא ימצא חן בעיניי אקנה איזה משהו אחר בדטקלון. לבת זוג שלי הכי חשוב משקל כמה שיותר נמוך. אני חושבת שכדי שתוכל להביא כמה שיותר בגדים, וגם כדי שבשדה תעופה לא תצטרך לדאוג? אולי זה בעיקר הבגדים שזה ממש חשוב לה. אני בנתבגים של חול לא כ"כ דואגת. מקסימום מוציאים דברים ולובשים עלייך, מעבירים דברים לתיק יום. כאילו הכל טוב. יש לי גמישות וזרימה יותר גבוהים ממנה בדברים האלה ואני חוששת מזה לקראת הטיול, יש לה נטייה לנוקשות וריג'דיות. אבל אני יודעת שהיא יכולה גם לזרום והיא טוענת שבטיולים במיוחד. העניין הוא שכשהיא נתקעת על משהו היא תקועה בו. מעניין אם היא תקבל אבחנה לאוטיזם אני אהיה עם יותר חמלה כלפיה.

עוד דבר שאני גיקינג לגביו הוא פאוץ'. בגדול אני פשוט עוקבת אחרי הבתזוג שלי וכל הרכישות שלה. לא חשבתי לקנות פאוץ' עד שהיא אמרה שהיא רוצה לקנות משהו גדול יותר כמו מה שיש לי, שיכול להכיל בקבוק מים. ואז אני חשבתי, רגע, אני גם רוצה משהו אחר, כי שלי צבעוני ומושך עיניים, וגם אין לו שום חלוקה או מבנה, זה רק מן שק כזה שכל הדברים שלי זזים בתוכו וזה די מעצבן. אז עכשיו אני מחפשת פאוץ' בצבע לא מנקר עיניים ועם מבנה ושלא גדול מדי אבל מספיק גדול. אין לי מושג מה הדבר המושלם הזה שאני חותרת אליו. מצאתי משהו ב300 שקל בחנות שמקבלת תו הזהב שיש לי, אז זה לא ייצא מהכיס שלי, אבל 300 שקל לפאוץ'?? למה מי מת. אולי כן אקנה אותו בסוף, נראה.

אה איך שכחתי את הדבר הקריטי שהוא נעליים לטיול. אולי כי נעליים הן נושא רגיש כי הכל לא נוח לי ואני כבר שנים לא מצליחה למצוא נעליים. מה שכן, אחרי שרכשתי את התיק וקיבלתי החלטה לגביו בלי הרבה התבחבשות, אני מרגישה מלאת יותר תקווה לגבי נעליים. אולי כי גם ראיתי באותה חנות זוג שמדדתי וישר היו לי נוחות, שזה אירוע נדיר מאד. רציתי לחפש אותם בחנות עם תו הזהב כי נעליים זאת רכישה כזאת רצינית אבל כנראה שאין חיה כזאת. אנסה בינתיים בריקושט שוב. אבל אצטרך למצוא נעליים אין ספק, אני הולכת עם דברים מתפרקים. יוםהאחד אעשה מדרסים אולי ואז החיים שלי ישתפרו אולי ואגיד סעמק למה סבלתי כל השנים האלה. אולי לא.

וזהו חוץ מזה יש כל מיני דברים קטנים לדאוג להם, כמו מטען נייד, אדפטר אוניברסלי לחשמל, דברים כאלה. לקנות תרופות. זה מתקרב בצעדי ענק שזה מרגש. אני באסק רציני בעבודה ודי סובלת כל יום במשרד ורוצה למות. בקושי עובדת או עושה משהו. מנסה שלא יראו שאני בקושי עושה משהו. מעיק ומעייף. אני בחוסר מוטיבציה רציני לחיים וכל מה שבא לי לעשות זה להתעסק באוכל ובקניות לטיול. הו וול.

יש עוד כמה דברים שאני רוצה למכור, כמו זיכוי שישלי לפוטלוקר כשקניתי נעליים שחשבתי שהן האחת אבל אחרי חצי שעה בחוץ עשו לי כאבים שנשארו יומיים. אני לא מצליחה למכור אותו באינטרנט ואני שוקלת פשוט ללכת לחנות ולחכות ליד הקופות למישהי שתגיע ואמכור לה אותו בזול יותר. מרגיש סקצ'י אבל רבאק זה כמעט 600 שקללל.

באמת נאחזת בכל דבר קטן שיכול להביא לי שמחה ובעצם אין ממש דברים להיאחז בהם כי הם כולם מאד חולפים. אוכל וקניות. דופמין חולף.

אני עובדת הסופש אבל לפחות זה אומר שאין הרבה אנשים במשרד ואני לא צריכה לעשות כאילו אני עושה משהו.

אני לא מבינה אם חלמתי שאני כועסת עליה או שאני כועסת עליה מהלילה. שוב ה180 מעלות. נראה לי מהרגע שהבנתי שאני לא מדמיינת איתה עתיד זה כל הזמן חוזר לשם. אני יכולה להדחיק את זה כשאנחנו בטוב ואוהבות אבל ברגע שיש משהו שלא טוב לי אני שוב שם.

היום חוזרת לעבודה, אין לי גרם של כוח או רצון. יצאתי משגרת העבודה. גם החגים שיבשו. ואני פשוט באסק רציני. אבל בכל זאת הם עושים לי מעין טובה שמביאים אותי לעבוד כ"כ הרבה באמצע השבוע, אני די ליטרלי במשרה מלאה עכשיו. אבל ממשיכה לעשות די כלום כשאני מגיעה ופוחדת שיעלו עלי תכף ומיד. רק עוד חודש וחצי שזה מנחם וגם מלחיץ. יאללה

אני לא כ"כ מבינה למה אני בכזאת חרדה עדיין. זה נרגע קצת אבל עדיין נוכח. נכנסתי למן איזה שגרה כזאת של לבלות כל היום בטלפון, ברשתות או מקשיבה לפודקאסט רצח תוך כדי שמשחקת משחק. יש כמה ספרים שאני רוצה לקרוא, כמה דברים במחשב שאני רוצה לעשות לקראת הטיסה, אבל אני משותקת. לא מצליחה לעשות שום דבר. מתי סיימתי ללמוד? לפני כמעט שלושה חודשים כבר. תקועה באיזה לופ של חוסר משמעות וחיפוש אחר פיקס מהיר של דופמין כל הזמן. לא יודעת מה לעשות עם זה, איך לצאת מזה. הנה יורד החושך ומרגיש שהסיכוי שלי להציל את היום הזה ולעשות משהן שיגרום לי להרגיש טוב אבוד. אני לא יודעת למה כ"כ הרבה חרדה וכל הזמן תחושה שאני לא טוב וכושלת ושונאת את עצמי. שום דבר לא גורם לי להרגיש טוב, לא ממש. אוכל, לרגעים קצרים קטנים. לא יודעת. הכל מרגיש קצת חסר טעם כזה. אולי זה הגיוני אחרי שמסיימים לימודים כאלה אינטנסיביים, תכלס. אולי אני צריכה לנסות לגייס קצת יותר חמלה כלפי עצמי. זה קשה.

אתמול באו הרבה חברות לראות את המופע, בתכלס. זה מגניב. לא הרגשתי אהובה באופן מיוחד, אני לא מרגישה אהובה בזמן האחרון. תקופה ארוכה. לא מרגישה שיכולה להיות פגיעה כל כך עם אנשים או עם עצמי. על טייס אוטומטי. חושבת על אוכל. מסתכלת על תיקים באינטרנט לטיול. מפרסמת לפעמים פוסטים בפייסבוק ובודקת שוב ושוב לייקים ותגובות. דופמין. לא כותבת כמעט בכלל ולא יוצרת בכלל. לא מרגישה יצירתית בשום צורה. Meh.

אני עייפה ברמה קיצונית אבל בכל זאת חשה צורך לכתוב פה. הופענו היום עם המופע שלי הגעתי לא מזמן הביתה. זה היה יום פסיכי עם שיכור קטנוע ראשון וטיפול זוגי קשוח, ואז ישר רצף נסיעות וסחיבות ועניינים ולא נחתי לרגע קט. אבל מילאנו את האולם, שאני נורא גאה בזה. והיה כיף. והאנשים בצוות נהנו, והקהל נהנה. ובעל המקום שמח שבאנו ואמר שישמח שוב. אני לומדת דברים כמו שהייתי שמחה לפחות סטרס ופחות אחריות ולחץ עלי, כי אני לא מצליחה להיות נוכחת עד הסוף עם זה. אבל בסדר זה לא לעכשיו. תם פרק. המופע הזה לא יעלה שוב עד שאטוס עוד חודשיים, ומי יודע מה יקרה אחרי. בכל אופן, מרגש. ומשמח.

אני לא מבינה את הרגשות שלי בימים האחרונים 

אולי זאת המשמעות של טרום וסת

למרות שזה קשוח יותר מבדרך כלל, מרגיש שהכל רגיש בטירוף ו all over the place

אולי גם כי מחר מופיעים, לא הרגשתי שאני מתרגשת מזה יותר מדי ושזה משפיע עלי אבל אולי לא הייתי מודעת, מרגישה היום המון חרדה. ואכן הייתה גם חרדה סביב לפרסם את המופע כי עד לפני שבוע בקושי קנו, ועכשיו כמעט נגמרו הכרטיסים וזה הרגיע אותי. אבל עדיין מלא חרדה.

מחר שיעור קטנוע ראשון בבוקר, לא ברור לי למה קבעתי לי את אחד הבקרים העמוסים בחיי מחר ביום של מופע אבל יאללה

יאללה

לא בטוחה איך היום הזה התגלגל להיות כל כך מחורבן כי הוא התחיל מבטיח. קשה לומר שנחתי באמת. כבר שעות שוכבת בחרדה מסוימת במיטה ומתקשה לדבר עם אנשים או לעשות דברים שאני צריכה לעשות בשביל מחר. לא האכלתי את עצמי עד שעה מאוחרת, מה שהוביל למצב רעוע. לא יודעת למה אני מגיבה כ"כ רע לרק כמה שעות של רעב. יצאתי לקחת ספייראיט ממקום לא רחוק שראיתי באפליקציה, כי לא היה לי כוח להכין לי משהו לאכול. זה התגלה כרכישה מאד מוצלחת אבל המצב הרעוע (חולשה? חרדה?) שנגרם מלא לאכול כ"כ הרבה זמן לא השתפר במיוחד אחרי שאכלתי. תהיתי לעצמי מה היה קורה אם הייתי חטופה חס ושלום. הibs שלי כנראה היה גורם לי לסבל רב. אולי זה עניין כזה של להחליט לקום עכשיו ולטפל בעצמי, לעשות כמה דברים עבורי. כמובן שחלק מזה קשור למתח ביני לבין בת הזוג, נפגעתי מאיך שהיא ביטאה משהו ואני לא רוצה לעשות צעד לקראתה לפגוש אותה. אמרתי שאבוא אליה כשאמא שלי תחזור עם האוטו, זה קרה לפני שעה פלוס אבל לא באלי בכלל לזוז מפה או לנסוע אליה או לראות אותה. סך הכל המצב בינינו יותר טוב בזמן האחרון, והרבה זמן זה לא קרה ככה, שנכנסתי למקום הזה של אני שורפת אותה בראש שלי. אני לא רוצה ממנה כלום ולא רוצה שום קשר אליה. ומוכנה לוותר על הקשר. בזמן האחרון, למרות שיותר טוב, אני חושבת על זה שקשה לי לדמיין איתה עתיד. אני זורקת את זה על זה שאני רוצה ילדים והיא לא, למרות שזה לא רלוונטי לשנים הקרובות. זה קשור לדברים אחרים, כמו הנדיבות והחום שלה, or lack of them. אולי אני משווה מדי לעצמי, או לאקסית המרוקאית שלי, אבל נדיבות לב מתגלה כתכונה חשובה עבורי. לא יודעת. אני אצטרך לדבר איתה ולצאת מעצמי בשלב מסוים אבל אני לא רוצה לעשות את זה עכשיו או היום. אולי אני גם לא אסע אליה, פאק איט. אבל כן אולי כדאי שאעשה כמה דברים מחוץ למיטה כדי לעשות לעצמי טוב.

אני לא יודעת בדיוק מה זה, שילוב של שעמום ריקנות וחרדה, אבל בזמן האחרון אני עוברת מאובססיה לאובססיה. כבר חודש שאני מקשיבה לפודקסט טרו קריים באובססיביות ומשחקת במשחק בטלפון שעות ביום. סרטונים בטלפון על אוכל, שעות. ועכשיו אני אובססד לספייראיט, אפליקציה כזאת שאפשר לקנות דרכה אוכל מוזל מעסקים בסוף היום. ההתעסקות שלי באוכל בזמן האחרון שוות ערך אולי לרמת כאבי הבטן שיש לי. אולי זה מזין אחד את השני איכשהו. קיבלתי אבחנה רשמית מרופא יקר מאד שאני עם מעי רגיז וצריכה להירגע. שאם לא אפחית את הסטרס שלי המצב לא ישתפר (וכנראה יחמיר). הוא אמר לי שכרגע אני לא צריכה ניתוח בגלל הסיבה שבאתי אליו, ושאם זה יחזור (כמו שזה חזר עכשיו) אז ננתח. זה היה חדשות טובות כי זה אומר שאני לא צריכה לדחות את הטיסה שלי בגלל ניתוח. אבל זה היה חתיכת דבר מה שהוא אמר, שאני חייכת להירגע כי זה פוגע בבריאות שלי. בימים האחרונים אני מרגישה הרבה חרדה, חרדה חברתית בעיקר. אולי כי אני בטרום וסת, אפילו שזה חרא כי הטרום וסת משפיע עלי ליטרלי שבועיים לפני. עשרה ימים לפעמים. אני מקווה שהטיסה למזרח תרגיע בי משהו. אני כבר לא יכולה לחכות. אני ממש באסק בעבודה, אין לי כוח לעבוד בשיט. עוד חודשיים עוזבת. עכשיו גם אין חגים אז אין במה להיאחז. זתומרת יש את הטיסה להיאחז בה. שיט נזכרתי במייל שלא עניתי לו שאני צריכה לענות. אני נורא עייפה בזמן האחרון, לא ישנה מספיק אבל גם בכללי פשוט נורא עייפה. אולי זה קשור גם לכאבי הבטן הגוברים, אולי מערכת העיכול שלי לוקחת יותר מדי אנרגיה. הכל עושה לי חרדה שזה מבאס.

בגלל שהתחלנו מטפלת זוגית, וזה בבוקר, אני צריכה לקחת קבוע חופש בימי שני. התבאסתי בהתחלה כי זה יום אחד פחות בשבוע לעבוד, ולא תמיד אני עובדת בסופש, אבל מצד שני אני כ"כ עייפה ומותשת. אני צריכה את הכסף כדי לחסוך לטיול. היום דיברתי עם אבא שלי לגבי עבודה שאחפש בזמן הטיול לעשות מרחוק, הוא אמר שכדאי לי לנסות למצוא משהו שקשור לתחום שלי ולקדם את עצמי שם ולא רק לקחת עבודות מזדמנות. איכשהו כל דבר שהוא אומר לי מרגיש כמו ביקורת. זה קשור לאופן שהוא אומר את זה. מרגישה כמו כישלון בכל מה שהוא אומר לי. קשה לי לדמיין שהוא יחשוב שעשיתי משהו כמו שצריך. כל הזמן התחושה הזאת של לרדוף אחרי האישור שלו. מעייף. אני מדמיינת שאגיע למזרח ואנוח ולא אצטרך להתעסק בכל מיני דברים שמלחיצים אותי כאן, אבל אני גם יודעת שלוקחים את עצמך איתך לכל מקום. אני זוכרת את זה בטיול הגדול הקודם שלי, שלא הבנתי למה אני לא מאושרת. עדיין הרגשתי בודדה וחרדתית. אבל זה אחרת, זה ברור. אני מצפה ללהרגיש מחוברת למשהו, בטיול. איזו תחושת פלא, רוח. אני לא מרגישה מחוברת לכלום. שום דבר לא מרגש אותי, לא נוגע בי. אני כולי סגורה להכל. עשינו אמדי ולא ממש נפתח לי, הייתי די בהתנגדות. הבנו שגם לא לקחנו מספיק, אבל גם בלי קשר, מרגישה שהייתי די סגורה. הלב שלי די סגור. ויש לי רצון מסוים שדברים ירגעו ויפתחו בטיול, להיות מחוברת למשהו גדול ממני, או פשוט למשהו. לעצמי, לאנשים, לטבע, לבת הזוג. מרגישה שאני חולפת על פני החיים והחיים חולפים על פניי. וכל מה שנותן לי הנאה זה dopamine fixes שאני מוצאת. לצרוך תוכן. לרכוש חפצים. להתאבסס על אוכל, לאכול אותו, לקנות אותו, לצרוך תוכן עליו. לשחק בטלפון. לגלול בפיד. כל מה שייתן לי איזה hit של דופמין. לא באלי את כל זה יותר אבל זה גם הדרך היחידה שלי לשרוד כרגע, אני מרגישה. עבודה משרדית מ8 עד 4 ששואבת ממני כל טיפה של חיוניות או שמחה. לא מבינה איך אנשים עושים את זה, עובדים במשרד בעבודות משעממות.

אמרתי שאני חולה מחר. עבדתי היום ולא היה לי כוח. אני נולכת לעבוד גם בסופש הבא. ישלי מלא ימי מחלה ותכף אני עוזבת ומאמינה שלא אקבל את הכסף על ימי המחלה, אז פאק איט. כל הזמן דואגת לכסף, שלא אחסוך מספיק, שיגמר, שלא תהיה לי עבודה. לא רוצה לדאוג. באלי לקרוא שוב את שיחות עם אלוהים אבל לא מרגישה איזה חיבור לזה בכלל. לא מרגישה חיבור לכלום. לפחות מחר אוכל לנוח, אני מקווה. מקווה שלא אקום מוקדם מדי עם זה שאני הולכת לישון מאוחר. קשה לעזוב את הטלפון.

באמת יש תחושה שאפשר פתאום לנשום ולפחד פחות, שיש יותר תקווה

אבל איכשהו כבר יומיים אני באיזה דאון ועצבות שאני לא יודעת להסביר כ"כ

עלתה לי השערה שכל הסטרס והחרדה שאני מחזיקה כל הזמן הם כדי להסוות על תחושת ריקנות גדולה מתחת

אינני יודעת

בכל אופן ימים נורא מרגשים

ישבתי שעות וצפיתי בסרטונים באינסטגרמים של מפגשים עם המשפחות

פתאום שוב תחושה של חיבור לעם הזה ושייכות, ואולי מחשבות חדשות על האם אני יכולה לחיות פה ולהקים בית

למרות שאני יודעת שזה הכל במעטה של נאיביות והכחשה של מה שהיה פה בשנתיים האחרונות ושל איך רוב העם חושב ולמי הוא מצביע ומה קרה פה בזמן הזה. והפחד להביע את הדעות שלי בציבור כי זאת סכנה אמיתית. והפחד להלחם על מה שנכון וחשוב בעיניי.

אבל נחמד לרגע להרגיש חלק ולהרגיש תקווה ושמחה ואופטימיות, שנתיים שלא הרשיתי לעצמי באמץ להרגיש שמחה, זאת התחושה

ומעניין באמת התחושות הקשות שגם עולות ביומיים האלה, הדאון וחוסר המוטיבציה ותחושות חוסר הטעם לחיים. מעניין איך שזה בא ביחד

צפיתי בכל הנאומים של משפחות החטופים ואהבתי את איך שלא היה אדם אחד שהודה לביבי, וטוב שכך. איזה אנשים חזקים וגיבורים. גיבור זאת מילה שאני לא מרבה בה וישלי קושי לא פתור איתה, ועדיין. מרגשים מאד