שדה פרחים

דיברנו היום בטלפון עם מטפלת מספר 3 ו4 אחרי 2 אתמול. התנענו את החיפוש אחר מטפלת זוגית, יש טבלת אקסל עם הפרטים על כולן.

אהבתי מטפלת 3 מיד, ידעתי שאני מחבבת אותה, האנרגיה הייתה לי טובה. את מטפלת 4 אהבתי עוד יותר, אבל כששאלנו אותה על פולי היא קצת נרתעה ואמרה שאין לה מומחיות או ניסיון והיא לא בטוחה שהיא הנכונה לנו. התגובה שלה הייתה מאכזבת אבל כנראה שזה לטובה.

סך הכל אני מרגישה מעודדת, השיחות היום הרגישו לי טוב. אחרי שתי שיחות אתמול שידעתי שאני לא רוצה אותן, וגם להיות אתמול בתחושות קשות באופן כללי, עכשיו השיחות קצת רוממו אותי. מחר אכתוב לעוד אחת או אולי עוד כמה, קיבלתי כל מיני מספרים.

היה מעניין טיפ טיפה להכניס מישהי לתוך הקשר שלנו ולתת לה הצצה אליו. נתן לי אפילו תקווה מסוימת, שזה משהו שאנחנו יכולות להתגבר עליו.

אחר כך דיברנו בטלפון על מה שאנחנו מחפשות, והיא אמרה שזה טוב שתהיה לנו אופציה להיפגש בזום עם מטפלת ושנהיה כל אחת ממקום אחר, כי היא טסה הרבה, ונמצאת לפחות חודשיים מהשנה בחו"ל. באותו רגע רציתי להחזיר את המפתחות ולהגיד תודה שבת שלום. תזכורת להיותה אדם עצמאי ובלתי תלוי בעולם. התחושות מאד שבריריות.

מצד שני היה מעניין, כשהיא הסבירה למטפלת היום מה הסיפור שלנו, ואמרה שאנחנו תקועות בלופ של חרדה-הימנעות. היה לי מעניין לנוכח התחושה שלי כמה לא אכפת לה וכמה אני דחויה ובלתי רצויה, לראות לראייה כמה היא דוחפת לזה שנלך לטיפול ושזה חשוב לה. אז אולי היא כן בעצם רוצה זוגיות. מי יודע.

איך מוצאים חשק בדברים? מרגישה שיש מסך של עננים אפורים וכבדים בתוך הגוף שלי. עמימות וכבדות. בעיה נוספת היא שגם בת הזוג שלי באותו המצב, במרחק של  11 אלף קילומטרים ממני, ואני חושבת שאנחנו מורידות עוד יותר אחת את השנייה.

יושבת במשרד, מקום שאני מגיעה אליו לרוב רק בימים סופ"ש וחג, אבל חופשת הקיץ מתחילה והגיע הזמן להכניס ממון לחשבון הבנק שלי. אני שונאת להגיע לפה באמצע השבוע. משרד מפוצץ אנשים, רובם צעירים ממני, רועשים מאד. יש כמה אנשים שאני מכירה מהימים שהייתי עובדת פה קבוע באמצע השבוע ומחבבים אותי, ומייצרים איתי סמול טוק שאני מרגישה שתכף אני אקיא אם אצטרך ללהג בו. בסופש אני עושה שנצ על מזרון כריות מאולתר על הרצפה, אני רואה סדרות, אני בעיקר סוגרת את הדלת ונמצאת לבד. באמצע השבוע המנהלת לא מרשה לסגור את הדלת. הזיות.

מרגישה שיש בי רק תלונות ומרמורים. יש לי פרצוף תחת ואני לא מחייכת. אין לי כוחות. וממש כואבת לי הבטן. מניחה שזה קשור זה בזה.

חשבתי שאוכל לנסוע לאבא שלי ולחסוך לעצמי נסיעות של שעתיים היום אחהצ ועוד שעתיים מחר בבוקר, אבל עכשיו מתברר שהוא חולה אחרי שאחותי הקטנה החלימה. היאח הידד. אני באמת תוהה איפה נמצא החשק שלי לחיים. התחלתי לקרוא ספר על מיינדפולנס, "להתעורר בבוקר ולאהוב את עצמך". הוא משלב מדעי המוח ומיינדפולנס וזה נחמד. אולי לנשום יעזור לי, לא צריך להיות איפשהו, וכו. החרדות שלי ממשיכות להיות קשות, מוזנות על ידי דברים כמו בירוקרטיות שאני דוחה ודוחה ודוחה. ודוחה. ושונאת את עצמי על זה. ולא מצליחה לבקש עזרה. המעגל מזין את עצמו, חוסר הכוחות מזין את הפעולות שמייצרות חוסר כוחות. קהת חושים. איפה אני מוצאת הנאה, או שלווה, או חיבוק לנוח בו. מרגישה מרוקנת מכל משאב.

רוצים גם ללמד אותי דברים יקר ערך על החיים?

פנו כעת ואולי תזכו בהזדמנות להיות אמא ואבא שלי

(סתם אל תפנו)

בעודי יושבת במסעדת החבית שבחיפה, המסעדה בה נולדתי או משהו כזה, אוכלת בחופזה דניס שלם עם הידיים, נפלה עלי ההבנה. אין טעם להיאבק או להתכחש לרצון המקונן בי. אני רוצה אמא, ואני אפילו רוצה גם אבא.

ישבתי מוקדם יותר על החול, חצי בתוך המים. ילדה קטנה, בת 4-5, הגיעה בריצה, ואחריה אביה העייף. הם נכנסו לתוך המים והיא קפצה וצהלה ושמחה. הסתכלתי עליה מחייכת ואז בוכה. הדמעות הגיעו ללשון שלי וחשבתי שזה פואטי. דימוי שחוק עד דק, מי ים כדמעות, אבל דימוי אפקטיבי, במיוחד למי שחשה באלמנטים שלו בגופה.

תכף אעלה על רכבת מספר אחת חזרה לדירתי. תכננתי לישון אצל ההורים כי מחר אני עובדת קרוב אליהם במרכז, אבל גם בבית אמי וגם בבתי אבי יש קורונה. לפניי מסע של שלושה תחבצים. אני חושבת שקיבלתי וסת. אם מישהי רוצה שנעשה משחק תפקידים שזה הוסת הראשונה שלי ואת אמי, ואני בוכה ובוכה שלא אגבה יותר, מוזמנת לגשת. (אבל לא באמת)

עליתי על רכבת לחזור לעירי, איך שהיא יצאה מהתחנה עברנו ליד הים והרגשתי שאני חייבת לרדת. התעוררתי בבוקר עם תחושה שאין לי אוויר, עכשיו אני שוכבת על הדשא מול הגלים ויש קצת יותר מקום לנשום. אני לא רחוקה מהמקום שבו אמא שלי גילתה שהיא בהריון, או אולי ירדו לה המים? אולי שניהם בעצם. מסעדת החבית בחיפה היא מונומנט בקיום שלי. מהר מאד היד שלי נשלחת לטלפון, אולי אמצא שם עוד קצת אוויר. אין אוויר בטלפון, לא בכלוב ולא בוואצאפ. הקרבה למסעדות דגים מזכירה לי את הפנטזיה על להיות תקועה על אי בודד, את הבועות הקטנטנות בבריכה בילדותי שדימו לי דגים, את טעם הדג בגריל. אולי אלך לחבית ואוכל דג בגריל. חשבתי להגיע הביתה ולהכין קולאז או לרקום, חשבתי שאולי זה ייתן לי אוויר. אתמול ציירתי קצת, זה היה נעים. המחשבה על דג בגריל עושה לי רוק בפה וגם מפנה לי קצת מקום. מה זה אוויר? חלל פנימי? מקום, למעשה? לא האוויר הוא העניין, אלא כלי הקיבול שלו? או שצריך להפסיק לחשוב על העולם במובנים של או או, נפרד, האוויר וכלי הקיבול תלויים זה בזה, בלתי נפרדים זה מזה, חלק זה מזה. יש לי שני ספרים שהיו יכולים להיות מתאימים לקריאה בנושאים הללו, נשימה, והפואטיקה של החלל. הם מחכים לי בבית והבית רחוק. מרחק שתי רכבות ואוטובוס. האם זה הבית? אני לא יודעת. בית זה מקום שאפשר לנשום בו? כרגע האף שלי סתום, כנראה משלל דברים שאכלתי ועושים לי שמות במערכת העיכול, וגם סותמים לי את האף. איך להפסיק להיאבק? איך לא לחיות במחזורים של מאבק וכניעה? המרפק שלי כואב, החלקתי אתמול ברחוב ונחתתי ישירות עליו. הוא בסדר. זה קצת גרם לי להרגיש בחיים, גם הבכי של אחרי. אינסטינקטים של חיה. אולי זו צריכה להיות הפרנסה שלי, משהו שעושים עכשיו, מיד, כי הוא דחוף, כי צריך. כל הדברים שממלאים אותי. לא יודעת מה יכול להיות דבר כזה, לא נראה לי שאשוב למדא ואני גם לא צופה לי קריירה בחדר מיון או במשטרה, שכמובן מלאים גם באינספור בירוקרטיות. אני מתלבטת אם להיכנס למים. הגלים משוגעים והבגד ים עמוק בתיק, אין לי כפכפים ואין לי מגבת. כל מיני סיבות שוליות. רכושי היקר בתיק ואין מי שישמור עליו. להחליף לבגד ים, להחליף חזרה לבגדים, להיות מגעילה ברכבת. אבל אני רוצה שהמים יטהרו אותי. יעטפו אותי. קבלת החלטות הוא נושא שמאמלל לי את החיים, אני לא בטוחה על מה זה יושב. על הפחד לחיות או למות באיזה אופן. פעמים רבות נוח לי כאן, מהצד, צופה על הגלים אבל לא מתקרבת. 

בפרספקטיבה הגדולה של הדברים אני רואה שהחיים שלי לא כאלה רעים. לימודים, עבודה, קצת חברות. עושה דברים שאני אוהבת סך הכל. אז כסף בא והולך, בסוף אני אבין ממה להתפרנס. זוגיות, בסדר, זאת לא תלך תבוא אחרת שתהיה יותר נכונה. אני סך הכל בריאה טפוטפוטפו, וגם המשפחה שלי. אני בסוף אמצא את הדרך שלי. אבל בתוך תוכי אני אומללה. הבטן שלי כואבת כל הזמן, הגב, המחשבות שלי קשות, קשות. הבורות שאני נופלת לתוכם עמוקים וחשוכים. שוב בא לי למות הרבה מהזמן. הזוגיות מאמללת אותי ואני לא רוצה לשחרר אותה. אני לא יודעת איך להפסיק לשנוא את עצמי. אני תכלס מוצפת.

הגעתי ליער בחיפה ליד האוניברסיטה, לא הצלחתי למצוא את הכניסה פנימה והלכתי הלוך ושוב בחום אז התיישבתי על ספסל קק"ל ואכלתי סנדביץ. בא לי לישון. בא לי לבכות אבל אני לא נותנת לזה לצאת. יש רוח נעימה אבל אני סובלת בפנים.

המחשבות שלי צועקות עלי

גם ביער

אני מרגישה מאוכזבת ודחויה ולא רצויה. חלמתי חלום ממש מעצבן בלילה שאני מעבירה פרזנטציה בכיתה וכולם מדברים ועושים רעש ושמים מוזיקה במחשב, ואפילו המורה לא שמה זין. עצרתי באמצע בזעם והלכתי לשבת בפינת החדר, לאף אחד לא היה אכפת ולא בא אחריי, וגם המורה לא התייחסה. פתאום לשים את שניהם זה לצד זה, תחושת האכזבה והדחייה לצד החלום, מבהיר. אתמול בלילה יצאתי מהמקלחת וחשבתי על כמה אני יפה, והיה בא לי צומי, פשוט צומי טהור, והיה לי חבל שאי אפשר להעלות לפה תמונת פנים. אתמול רבנו בוידיאו. רציתי שנדבר כדי להתקרב ורבנו. קמתי עם תחושה מעפנה, ומועקה שמוכרת לי מרוב בקריי חיי. אני בחיפה ואין לי תוכניות עם אף אחד היום, אולי אלך לטייל.

שאני כן מענישה אותה

וזה עצוב

אני אמורה לנסוע מחר לחברתי בחיפה, היא אמרה שהבתזוג שלה אולי תהיה וזה עשה לי תחושה קצת meh. עלתה לי המסיבה שיצאנו אליה ארבעתנו לפני כמה חודשים. מעניין מתי זה היה, ינואר? תחילת פברואר, הלכתי לבדוק. 5 חודשים. קטע, כי זה היה אחד הדברים הגרועים הראשונים שקרו בזוגיות שלנו. כמובן ששבועיים לפני כן היה את אירוע הנטישה הגדול שהיה באמת מהאירועים הגרועים הראשונים. התחושות שעלו לי שקשורות למסיבה העלו את המחשבה, כן, אני באמת לא סולחת לה על כלום, אבל למה שאסלח.

קשה להסביר מה קרה שם, כי התחושות היו פשוט כל כך עמוקות, איזה משהו עמוק ננגע שם שקשה להסביר. תחושת חוסר שייכות עמוקה, שאני לא חלק, שלא רואים אותי. הפסיכולוגית שלי הבינה מאד מה חוויתי שם.

הכל היה מאד לא בתנאים שלי. עבדתי למחרת ב8 בבוקר, יצאנו למסיבה הרבה יותר מאוחר ממה שרציתי, הן איחרו ברמות ולא ענו לטלפון, ושלושתן עשו אמדי ואני נשארתי סאחית. חושבת ששתיתי כמה שוטים של ערק, כן, זה השפיע עלי לזמן מסוים, ולקחתי גם ריכוז של גת שהיה מחריד.

לחשוב על כל הדבר הזה מכווץ אותי. כבר להיות בסיטואציה שהן עושות סמים, ואני לא יכולה לעשות, לא נעימה לי. סמים זה תמיד מורכב לי. אני לא יכולה לעשות בגלל סיבות שלא קשורות אלי אישית, אבל סמים זה בכל אופן תמיד מורכב לי, מערכת יחסים מורכבת. אז זה כבר השאיר אותי בחוץ. ואז זה התחיל להשפיע עליהן במסיבה, והיא התחילה להשתחרר ולהכנס לזה, ולרקוד עלי מינית, ואני לא הייתי בזה. וגם החברות היו בזה, ואחת מהן, הבתזוג של החברה, עם אנרגיה מינית שיצאה החוצה והייתה לי ממש לא נעימה וחודרנית. יכול להיות שפשוט ככה אני חוויתי אותה וזה לא משהו שהיא עשתה, אבל הרגשתי לא בנוח איתה. כל הזמן ניסיתי להיות שם ולהיכנס לזה, נעתי בין להיות איתה ואיתן לבין לרקוד עם עצמי, שזה משהו שאני אוהבת. כל הזמן ניסיתי למצוא חיבור, אבל בעצם הייתי בניתוק די רציני הרבה מהזמן. לקראת הסוף הבתזוג ממש רקדה עלי מינית וזה היה לי יותר מדי, והיא אולי קלטה, לא זוכרת אם אפילו אמרתי, והיא אמרה אם את רוצה תרקדי איתי, אני לא אזום פשוט את תבואי אלי. ואז הלכתי לרקוד רחוק מהן עם עצמי, הייתי צריכה ספייס, והצלחתי להיכנס לזה, ואז פתאום היא באה אלי ושאלה אם היא יכולה לרקוד איתן צמוד. השאלה הזאת ממש בלבלה אותי. לא הבנתי למה היא שואלת את זה, אם הכוונה היא לא כוונה מינית. הייתי מבולבלת ואמרתי כן, רק אל תתנשקי איתן. ואז היא הלכה וניסיתי לחזור לעצמי, ואז בשלב מסוים פתחתי עיניים וראיתי אותן רוקדות צמוד ואותה עם החיוך שלה וזה עשה לי רע ברמות שקשה לי להסביר. זה הרגיש מיני ולא מותאם ולא בסדר. וזהו אני נכנסתי לניתוק קיצוני, השעה הייתה כבר 4 ומשהו והייתי צריכה לקום ב7 לעבודה, והן רצו להישאר ואני לא, אבל בקושי יכולתי לתקשר משהו. לא יכולתי להסתכל עליה ולא יכולתי לדבר והיא פשוט אמרה בואי נלך באיזשהו שלב. זה היה לה אירוע ממש ממש קשה, היא הרגישה שאני כועסת עליה ושאני עושה לה טיפול בשתיקה, שזה טריגר רציני בשבילה. בבית במיטה אמרתי לה קצת מה קרה וממה נפגעתי והיא חטפה התקף חרדה. ישנתי בערך 20 דק באותו לילה.

קשה לי להסביר כמה הרגשתי לא חלק כל הלילה הזה. אבל הציפיות שלי לא היו כלפי החברות, הן היו כלפיה. אחרי העבודה אחי הקפיץ אותי אליה, ובדרך אליה גיליתי שהן עוד אצלה והן מתכננות תוכניות, והיא אמרה שהן הולכות לעשות משהו ואם בא לי להצטרף. זה פשוט הוסיף עוד עלבון לכל החרא, שקבענו שאני באה אליה והיא לא טרחה לקחת אותי בחשבון בתוכניות שלה. לחשוב על כל זה מעורר בי תחושות קשות.

זאת בעצם המהות של הקושי שלי בזוגיות שלנו, כמה אני מרגישה לא נלקחת בחשבון ולא חלק. זזה הגיע למצב שהיא פוגשת חברה ואני מכווצת. היא לא מספרת לי כלום על החיים שלה, על מה שהיא עושה במהלך היום, ואז אני מגלה כדרך אגב שהיא עשתה משהו, פגשה איזו חברה, וזה מכווץ אותי ברמות. כל הסיפור הזה של המסיבה פשוט לחץ על הדברים האלה כל כך חזק, הכניס אותי לתגובה של ניתוק כל כך קיצוני. ברור לי שהיו שם דברים שהייתי צריכה להתנהל בהם אחרת. נניח תיאום ציפיות יותר הגיוני מראש לשעות שבהן אני מצפה להיות במסיבה, כשלמחרת אני עובדת. או להבין עם עצמי שאני לא רוצה להיות הסאחית היחידה שלא עושה אמדי כשהן כולן על סם שמחרמן אותן וגורם להן לאהוב. לא דיברתי אפילו על זה שזה הסם שהיא לקחה כשהיא עשתה אורגיה עם חברים שלה וככה בגדה באקסית שלה.

לא יודעת בכלל מה נכנסתי לפינה הזאת. התחושה שלא לוקחים אותי ואת הרגשות שלי בחשבון, שהיא באה אלי ושאלה אם היא יכולה לרקוד איתן צמוד והרגשתי ככ מבולבלת, ואחכ לפקוח עיניים ולראות אותן שלושתן והיא נהנית ומבסוטה ומתמסרת. זה עשה לי כזאת חלחלה. נגעלתי ממנה. אני פגועה ממנה, עדיין, מכל החרא שהיא עשתה לאורך 9 חודשי זוגיות. כל האופנים שבהן היא הרחיקה אותי ושמרה על העצמאות שלה על חשבון הביחד הזוגי, כל הפעמים שהיא בחרה בעצמה על פניי. אני פגועה ולא סלחתי. ואני לא סומכת עליה שלא תפגע בי שוב.

לפני כמה שעות התחלתי להרגיש לא טוב כלפיה, ולא הצלחתי להבין מה קרה. ואז קלטתי שאני מצפה לפעם הבאה שהיא תאכזב אותי, שתגיע ממש בקרוב. גם התחושה שאני לא יכולה לכתוב לה הרבה, כי זה מעיק עליה והיא ביקשה שלא, וזה גורם לי פשוט לצנזר את עצמי ולא לחלוק איתה כלום, וכבר מוציא לי את החשק לספר לה דברים. וגם זה שהצעתי שנדבר בוידיאו כל שלושה ימים בזמן שהיא בארהב, ומחר היום השלישי, ואני יודעת שהיא לא תגיד כלום ולא תיזום כלום. היום היא כתבה לי הודעות אוהבות, ועל פניו זה מה שביקשתי ממנה, שתגיד לי כשהיא נזכרת בי באמצע היום באהבה, אבל כבר הייתי ככ סגורה אליה שזה לא התקבל בשום מקום. 

בזמן האחרון היו שני מקרים שלחצו לי ממש על הכפתור. אחד שאמרתי לה שאני רוצה להציע לחברה שלנו לעשות קמפינג בזמן שהיא בארהב, והיא אמרה חצי בצחוק אבל גם לא שאני עושה לה דווקא וקובעת דברים שהיא גם הייתה רוצה לעשות, בזמן שהיא לא נמצאת. חשבתי שזה הזוי ברמות, ושאני כל הזמן מציעה לה לעשות דברים כיפים ביחד, אז היא אמרה לא קמפינג, לא הצעת תאריך ושנעשה ככה וככה, ואמרתי לה אבל גם את לא, אם את רוצה לעשות אז תציעי, למה אני אמורה ליזום הכל. זה הפעיל אותי ברמות, בגלל שכל התחושה שלי כבר תקופה היא שרק אני יוזמת הכל והיא לא יוזמת כלום, אז איך היא אומרת דבר כזה? היא הרגישה שאני לא רואה את מה שהיא מרגישה, ושאני יכולה להקשיב למה שהיא מרגישה ולנסות להבין איתה למה היא מרגישה ככה במקום להתעצבן או איך שלא הגבתי. הדבר השני שקרה ממש לפני שהיא טסה, ובסוף הוביל למלחמה קרה של איזה 4 שעות, היה שהיא ביקשה שאקח איזה בגד איתי חזרה הביתה, ואמרתי לה לא בגלל שאני חוזרת הביתה עוד הרבה זמן ואני לא רוצה להסחב עם זה. והיא אמרה שהוא קל וקטן וביקשה בכל זאת, ואמרתי שלא מתאים לי, והיא ממש התבאסה עלי. עד שהיא מצליחה לבקש טובה, משהו ממש קשה לה, אז אני אומרת לה לא. התבאסה. בי זה ממש פגע כי זה גרם לי להרגיש שהיא לא רואה את כל הדברים שאני כן עושה בשבילה, וזה המון. שבגלל שהיא לא מסוגלת לבקש כלום, בפעמים הבודדות שהיא כן מצליחה אני חייבת להגיד לה כן אחרת היא לוקחת את זה ממש קשה. נכנסתי למקום ממש פגוע ומנותק ולא הצלחתי לתקשר כמעט כמה שעות. ממש נפגעתי.

לא זוכרת מה עוד רציתי להגיד, לפתע התעייפתי מאד. אני תכלס מרגישה רחוקה ממנה עכשיו, ואני חושבת שזאת האחריות שלי לנסות להתקרב אם אני מרגישה רחוקה, כי אנחנו בזוגיות ואנחנו אוהבות אחת את השנייה והיא לא קוראת את המחשבות שלי, ואם אני צריכה שהיא תעשה משהו או תביע כלפיי משהו אני יכולה לבקש אותו. מצד שני אני כל כך למודת אכזבות ומצפה שהיא תאכזב אותי, גם בתגובה שלה, גם בחוסר אקטיביות שלה והידיעה שהיא לא תיזום מעצמה שום דבר כדי לנסות לראות אותי. טוב אני הולכת לישון. מרגישה אובססיבית לדברים האלה, כל הזמן חושבת עליהם וכותבת עליהם, לא מצליחה לשחרר. לא מצליחה לסלוח. לא מצליחה לסמוך. 

הזמנתי פיצה ופתחתי בירה. השותפה שלי רוצה ללכת להופעה עוד מעט, אני די חסרת כוחות להיות באינטראקציה עם העולם. הריק של סוף השנה מכה בי, יחד עם שעמום קשה ותחושות אפלות. אולי כדאי שאצא להופעה הזאת אבל אין לי כוחות. קבעתי עם חבר שאבוא אליה מחר לחיפה, בא לי להבריז אבל אני חושבת על זה שכנראה יהיה לי טוב לצאת מהבית, גם אם בכוח. 3 שעות נסיעה בתחבורה ציבורית לא עושים לי חשק, אבל אולי אקח רכבת שזה תמיד נחמד לי. אולי זה יהיה בסדר להישאר בבית הערב, עם הפיצה והבירה. חשבתי למצוא סרט מצחיק אבל אין לי חשק לצחוק או למשהו בלתי מוכר. חזרתי לבינג' בפעם המיליון על קופה ראשית.