שדה פרחים

בפרספקטיבה הגדולה של הדברים אני רואה שהחיים שלי לא כאלה רעים. לימודים, עבודה, קצת חברות. עושה דברים שאני אוהבת סך הכל. אז כסף בא והולך, בסוף אני אבין ממה להתפרנס. זוגיות, בסדר, זאת לא תלך תבוא אחרת שתהיה יותר נכונה. אני סך הכל בריאה טפוטפוטפו, וגם המשפחה שלי. אני בסוף אמצא את הדרך שלי. אבל בתוך תוכי אני אומללה. הבטן שלי כואבת כל הזמן, הגב, המחשבות שלי קשות, קשות. הבורות שאני נופלת לתוכם עמוקים וחשוכים. שוב בא לי למות הרבה מהזמן. הזוגיות מאמללת אותי ואני לא רוצה לשחרר אותה. אני לא יודעת איך להפסיק לשנוא את עצמי. אני תכלס מוצפת.

הגעתי ליער בחיפה ליד האוניברסיטה, לא הצלחתי למצוא את הכניסה פנימה והלכתי הלוך ושוב בחום אז התיישבתי על ספסל קק"ל ואכלתי סנדביץ. בא לי לישון. בא לי לבכות אבל אני לא נותנת לזה לצאת. יש רוח נעימה אבל אני סובלת בפנים.