שדה פרחים

עליתי על רכבת לחזור לעירי, איך שהיא יצאה מהתחנה עברנו ליד הים והרגשתי שאני חייבת לרדת. התעוררתי בבוקר עם תחושה שאין לי אוויר, עכשיו אני שוכבת על הדשא מול הגלים ויש קצת יותר מקום לנשום. אני לא רחוקה מהמקום שבו אמא שלי גילתה שהיא בהריון, או אולי ירדו לה המים? אולי שניהם בעצם. מסעדת החבית בחיפה היא מונומנט בקיום שלי. מהר מאד היד שלי נשלחת לטלפון, אולי אמצא שם עוד קצת אוויר. אין אוויר בטלפון, לא בכלוב ולא בוואצאפ. הקרבה למסעדות דגים מזכירה לי את הפנטזיה על להיות תקועה על אי בודד, את הבועות הקטנטנות בבריכה בילדותי שדימו לי דגים, את טעם הדג בגריל. אולי אלך לחבית ואוכל דג בגריל. חשבתי להגיע הביתה ולהכין קולאז או לרקום, חשבתי שאולי זה ייתן לי אוויר. אתמול ציירתי קצת, זה היה נעים. המחשבה על דג בגריל עושה לי רוק בפה וגם מפנה לי קצת מקום. מה זה אוויר? חלל פנימי? מקום, למעשה? לא האוויר הוא העניין, אלא כלי הקיבול שלו? או שצריך להפסיק לחשוב על העולם במובנים של או או, נפרד, האוויר וכלי הקיבול תלויים זה בזה, בלתי נפרדים זה מזה, חלק זה מזה. יש לי שני ספרים שהיו יכולים להיות מתאימים לקריאה בנושאים הללו, נשימה, והפואטיקה של החלל. הם מחכים לי בבית והבית רחוק. מרחק שתי רכבות ואוטובוס. האם זה הבית? אני לא יודעת. בית זה מקום שאפשר לנשום בו? כרגע האף שלי סתום, כנראה משלל דברים שאכלתי ועושים לי שמות במערכת העיכול, וגם סותמים לי את האף. איך להפסיק להיאבק? איך לא לחיות במחזורים של מאבק וכניעה? המרפק שלי כואב, החלקתי אתמול ברחוב ונחתתי ישירות עליו. הוא בסדר. זה קצת גרם לי להרגיש בחיים, גם הבכי של אחרי. אינסטינקטים של חיה. אולי זו צריכה להיות הפרנסה שלי, משהו שעושים עכשיו, מיד, כי הוא דחוף, כי צריך. כל הדברים שממלאים אותי. לא יודעת מה יכול להיות דבר כזה, לא נראה לי שאשוב למדא ואני גם לא צופה לי קריירה בחדר מיון או במשטרה, שכמובן מלאים גם באינספור בירוקרטיות. אני מתלבטת אם להיכנס למים. הגלים משוגעים והבגד ים עמוק בתיק, אין לי כפכפים ואין לי מגבת. כל מיני סיבות שוליות. רכושי היקר בתיק ואין מי שישמור עליו. להחליף לבגד ים, להחליף חזרה לבגדים, להיות מגעילה ברכבת. אבל אני רוצה שהמים יטהרו אותי. יעטפו אותי. קבלת החלטות הוא נושא שמאמלל לי את החיים, אני לא בטוחה על מה זה יושב. על הפחד לחיות או למות באיזה אופן. פעמים רבות נוח לי כאן, מהצד, צופה על הגלים אבל לא מתקרבת.