איך מוצאים חשק בדברים? מרגישה שיש מסך של עננים אפורים וכבדים בתוך הגוף שלי. עמימות וכבדות. בעיה נוספת היא שגם בת הזוג שלי באותו המצב, במרחק של 11 אלף קילומטרים ממני, ואני חושבת שאנחנו מורידות עוד יותר אחת את השנייה.
יושבת במשרד, מקום שאני מגיעה אליו לרוב רק בימים סופ"ש וחג, אבל חופשת הקיץ מתחילה והגיע הזמן להכניס ממון לחשבון הבנק שלי. אני שונאת להגיע לפה באמצע השבוע. משרד מפוצץ אנשים, רובם צעירים ממני, רועשים מאד. יש כמה אנשים שאני מכירה מהימים שהייתי עובדת פה קבוע באמצע השבוע ומחבבים אותי, ומייצרים איתי סמול טוק שאני מרגישה שתכף אני אקיא אם אצטרך ללהג בו. בסופש אני עושה שנצ על מזרון כריות מאולתר על הרצפה, אני רואה סדרות, אני בעיקר סוגרת את הדלת ונמצאת לבד. באמצע השבוע המנהלת לא מרשה לסגור את הדלת. הזיות.
מרגישה שיש בי רק תלונות ומרמורים. יש לי פרצוף תחת ואני לא מחייכת. אין לי כוחות. וממש כואבת לי הבטן. מניחה שזה קשור זה בזה.
חשבתי שאוכל לנסוע לאבא שלי ולחסוך לעצמי נסיעות של שעתיים היום אחהצ ועוד שעתיים מחר בבוקר, אבל עכשיו מתברר שהוא חולה אחרי שאחותי הקטנה החלימה. היאח הידד. אני באמת תוהה איפה נמצא החשק שלי לחיים. התחלתי לקרוא ספר על מיינדפולנס, "להתעורר בבוקר ולאהוב את עצמך". הוא משלב מדעי המוח ומיינדפולנס וזה נחמד. אולי לנשום יעזור לי, לא צריך להיות איפשהו, וכו. החרדות שלי ממשיכות להיות קשות, מוזנות על ידי דברים כמו בירוקרטיות שאני דוחה ודוחה ודוחה. ודוחה. ושונאת את עצמי על זה. ולא מצליחה לבקש עזרה. המעגל מזין את עצמו, חוסר הכוחות מזין את הפעולות שמייצרות חוסר כוחות. קהת חושים. איפה אני מוצאת הנאה, או שלווה, או חיבוק לנוח בו. מרגישה מרוקנת מכל משאב.