שדה פרחים

היא שאני צריכה להפסיק לראות דברים על רוצחים

התודעה היא דבר עדין, ואני צריכה להפסיק לנסות לשחק איתה

ראיתי ביממה האחרונה 9 פרקים של הסדרה השותפים הגרועים בתבל וזה היה פאקינג דארק. התחושה שבני אדם הם דבר מסוכן ומפחיד ולא ראוי לאמון נדבקה בי חזק דרך המסך. אחד הדברים שתפסו אותי לקראת הסוף היה תיאור חוזר ונשנה של אנשים את האנשים האלימים, שהמבט שלהם בעיניים השתנה. פתאום משהו קרה והמבט שלהם היה אחר. ככה אני מתארת את הילדות עם אמא שלי. כמובן שהיא אף פעם לא הייתה סוציופתית כמוהם, והיא גם לא הרימה עלי כמעט יד, אבל פתאום חשבתי - יכול להיות שבאמת פשוט פחדתי נורא כל הילדות שלי? האם זה קשור לחרדות הקשות שיש לי מאז שאני נערה, ושולטות בחיי גם היום, בגיל 26? ב3 השנים האחרונות משהו קרה. אחרי הפרידה מהאקסית שהייתה הבית שלי, העולם שלי התמוטט, ויצאתי לראשונה אל עולם המבוגרים. עיר חדשה, לימודים חדשים, שותפים לראשונה בחיי, בלי חברים. אני מאמינה שמעל כל החרא והטראומות בנפש יש את שכבות המנגנונים, הדרכים בהם אנחנו מתמודדות עם העולם. ואז קורים אירועים בחיים שחושפים סדקים במנגנונים. האירועים יכולים להיות חיוביים, כמו סביבה שמאפשרת ריפוי, ומאפשרת לדברים הקשים לעלות כדי שנוכל לתת להם מקום והכרה. והאירועים יכולים להיות שליליים ולהעמיק את השברים בנפש, או יותר נכון לחשוף אותם לאוויר מזוהם. ואז הנפש נכנסת ומנסה להתמודד חזק יותר עם המנגנונים שניסו לשמור עלינו. מנגנונים, אמונות, התנהגויות, כמו בני אדם הם דבר שאסור לסמוך עליו, עדיף להיות לבד ולדאוג לעצמי. כמו לנהל את החיים באחיזת חנק של שליטה ורודנות. כמו התמכרויות. כמו חרדות קשות. כמו בלאגן בלתי ניתן לניהול. אני חושבת שבשלו השנים האחרונות השברים והמנגנונים שלי מתחזקים ומתהדקים ונחשפים בפניי. אולי התיאור הדיכוטומי של אירועים חיוביים ושליליים היו שגוי, כי אין לי באמת דרך לסווג את האירועים לכאלה או כאלה, וגם לא את התוצאות שלהם. כן, הפרידה מוטטה אותי, כל המיתות גרמו לי לאבד אמונה בחיים, אבל אני חושבת שבעיקר נחשפו בפניי הדברים שהיו קבורים עמוק וניהלו אותי ללא ידיעתי. אני חושבת שאני אדם כזה, שחייב להגיע לקצוות כדי להרגיש משהו, כדי להרגיש שעשיתי משהו משמעותי, שעברתי משהו משמעותי. הפסיכולוגית שלי תסכים אבל גם תחלוק על זה שהגעתי לקצוות לאחרונה. לא נפלתי להתמכרויות, לפגיעה עצמית, אפילו לא לחיבול בקשרים. הקצוות הרבה יותר מתונים.

התחלתי לכתוב בגלל שחשבתי על החרדות שלי ועל פחד. האם הילדות שלי הייתה כזאת שמלאה באימה? אני לא מצליחה להתחבר רגשית לאמירה הזאת. אמא שלי תמיד גם הייתה אישה מקסימה, והיא אהבה אותנו, והיא דאגה לנו וטיפלה בנו. המורכבות הזאת של אדם שהוא גם טוב וגם רע אף פעם לא התיישבה לי בתודעה, זה מפצלח לי את התודעה. המבט בעיניים שלה כשהוא השתנה, האלימות. התחושה היא שאני מכירה אלימות מאד מאד טוב. ואני מכירה אותה גם כי היא חיה בתוכי. אתמול בסרט שראיתי, "הפיר", הגיבור אומר לדמות שעומדת להרוג ולאכול אותו שהוא רוצח, והדמות אומרת "לא, אני מפחד". אני חושבת על פחד ככוח שמניע אנשים, כוח שמניע אלימות. הפחד שלי מאלימות, והמוכנות שלי מאז שאני ילדה בכל רגע להתגונן אם מישהו יתקוף אותי. תמיד המחשבה הזאת, שאם מישהו יתקוף אותי עכשיו אני אעשה את מה שצריך כדי להגן על עצמי, על זה שהכוח הכי חזק שלי הוא שאני רבת תושייה ולא אבחל באמצעים. לא יודעת למה חשבתי את זה, אף פעם לא הלכתי מכות. אולי כי הרצתי לעצמי מספיק פעמים בראש את הסניריוז האלה שזה הרגיש אמיתי. ושנים של חלומות אלימים, כל כך אלימים. מאז שאני בצבא, על רציחות וגופות, תמיד חלומות כל כך גרפיים ומפחידים, שרודפים אחריי. מאז שאני קטנה, מגיל 7 או 8 אני זוכרת, שרודפים אחריי בחלום. ואז בצבא התחילו החלומות הבאמת אלימים, וחלומות על אלימות מינית, חלומות חוזרים על נשים בעמדות סמכות שמנצלות אותי מינית, למרות שאין לי שום זיכרון של פגיעה מינית.

זה מעניין לשים את הדברים זה לצד זה, ועולה השאלה, האם בעצם פחדתי נורא כל החיים שלי? האם אני בעצם חיה חיים ששולט בהם פחד מאד גדול? מצחיק איך אני לא מקשרת בין חרדה לפחד, למרות שאני יודעת שכבר שנים אני סובלת מחרדה בלתי נסבלת. ממה אני פוחדת? מאלימות? נראה שדברים שתמיד היו שם הולכים ומתגברים ומתעצמים. תוהה מה עושים עם כל זה. עם הפחד מהאלימות, ובמיוחד מהאלימות שבתוכי, שיותר ויותר מגיחה ומזכירה לי את אמא שלי. מרגישה שיש לי קצת בהירות לרגעים ואז היא נעלמת ממני.

בחודשים האחרונים זה חוזר לי לתודעה מדי פעם, הרעיון של הפחד לחלום. הפחד לדמיין. שנה שעברה לקח לי כל הקיץ להתאושש מהשנה שעברתי. רוב הקיץ הייתי אפתית, אני לא בטוחה שזה עבר עד סופו, כלומר עד המלחמה, למרות שהתחילו רגעים של התרגשות. כמו בערבים שעליתי על במה פתוחה ואלתרתי מילים, ומצאתי חיבור מחדש אליהם. כמו הצעד נוסף, הרגשי והפיזי, שעשיתי בהצהרתי לעולם שאני מוכנה לזוגיות. ואז הגיעה המלחמה, ולא הספקתי להתאושש מכל המוות של השנה שקדמה לה, או מהאפתיות שהקיץ הביא, אפתיות שלא הייתה בלתי נעימה.

במובנים מסוימים אני מרגישה שאין לי זכות, לא הכרתי אף אחד שמת, לא צפיתי בסרטונים, הכל הגיע אלי מיד שנייה ושלישית ועשירית. אבל אני לא חושבת שזה עובד ככה. דיברתי עם חבר על עולם התרבות והמסיבות, שלא חזר למה שהיה, והוא אמר "לאנשים פשוט פחות כיף בחיים". קשה להפריד בין מה שבחוץ למה שבפנים, זאת אומרת התהליכים הפנימיים שאני עוברת שקשורים אלי, לבין מה שקורה בחוץ. למרות שאני חושבת שבעצם אף פעם אין הפרדה. התחלתי לכתוב פוסט אתמול שלא היה לי חשק להמשיך, כנראה כי הוא נוגע בנקודה שקשה לי לדבר עליה, הפניית העורף לעולם שגדלתי בו, של מצוינות ותחרותיות ולהיות מהנדסת או מתכנתת או לפחות משהו שיש בו יציבות תעסוקתית, מדומיינת ככל שתהיה. זה לא קשור לפרנסה, זה קשור לערך בעולם, והערך שלי עדיין תלוי במבט של אבא שלי עלי, המהנדס עם הפוסדוק. בכל אופן, ניסיתי לחשוב על מה אני עשיתי עם החיים שלי בשנות העשרים לחיי. כרגיל מקדימה את המאוחר, כי אני רק בת 26, וזה עדיין לא הרגע לסכם את העשור. כל מי שמסיים את הלימודים שלי חושב, מה לעזאזל רכשתי כאן? עם איזה ידע אני יוצא? זה לא ברור. בהרבה מובנים אני מרגישה שהלימודים האלה מקרבים אותי לעצמי, מלמדים אותי איזה סוג של אמנית אני, איך אני יוצרת ואיך אני רוצה ליצור. מדייקים ומזקקים את זה. אני בהחלט מרגישה את זה עכשיו, בסוף השנה השלישית, אחרי כל התלאות שעברתי השנה, כולל כמה חודשים של ריק שלא רציתי ליצור כלום והתמסרתי לזה. (מצחיק לחשוב שכמה חודשים של חוסר יצירה זה רדיקלי בלימודים שלי, כשבחיים האמיתיים זה כל כך הגיוני. נזכרת ברגע שאמרתי למנהלת שאני עכשיו שוהה בריק, והיא שאלה מה אני עושה כדי לצאת ממנו. לא הבנת נשמה). זה מוביל אותי למה שאני חושבת שעשיתי בשנות ה20 לחיי, עושה בהם, וזה בעיקר להתקרב לעצמי. ואז אני חושבת, וואלה? הממממ. אני עדיין אדם חרדתי ברמות עם מכאובים פיזיים ונפשיים רציניים. אבל אולי זה לא סותר, אלא חלק מהדרך. חלק מהטיפול בטראומה הוא ההסכמה להרגיש את הכאב. אבל האם החרדה מונעת ממני להרגיש את הכאב? לא יודעת, ולא רציתי לעסוק בזה עכשיו.

רציתי בכלל לדבר על הפחד לחלום, הפחד לדמיין. חשבתי מקודם לכתוב פנטזיה, מזמן לא כתבתי, ואז מיד היה לי חוסר כוח וחשק. תהיתי על מה זה יושב. לקרוא פוסטים מחרמנים בכלוב עושה אותי עצובה וממורמרת בגלל שאין לי את זה. אולי הפחד לחלום מגיע מהמקומות של הפחד שלעולם לא אגיע לשם, לחלום, לטוב הרחוק הזה. לפני כמה ימים עשיתי אמבטיה והייתי משועממת, ונזכרתי ברגע מהילדות שאני חוזרת אליו הרבה לאחרונה, שהייתי לבד בבריכה מקורה ושיחקתי עם עצמי שאני תקועה באי בודד, והבועות הקטנטנות היו דגים שאני צדה. אני זוכרת את הטעם של הדג על המדורה שהיה לי בפה כששיחקתי ודמיינתי.

איך חוזרים לחלום? איך חוזרים לדמיין? איך מכניסים את הקלילות הזאת חזרה לחיים? הכל מרגיש כבד, אבל זה לא רק מאז המלחמה. אני כבדה מנעוריי. והדברים מצטברים. אני מחכה לרגעי אאוריקה, לתובנות משמעותיות, שיכניסו קלילות לגוף שלי. מחכה לרגע שבו אהיה חייבת לקום ולזוז כי הגוף שלי לא יאפשר לי יותר את התקיעות והכבדות. אבל הם לא מגיעים. אני יודעת שאני אדם של קצוות, שיש לי קושי לשהות במנוחה, שאני לא מצליחה להזיז את עצמי לפעולה אם אני לא בקצה כלשהו.

המילים מסתבכות לי, הרעיונות מסתבכים. כל ניסיון להניח תוכנית פעולה מתבדר עם הרוח כאדמה חולית. שוב אני מנסה להקדים את המאוחר, עדיין לא היה לי רגע של מנוחה מאז שסיימתי. מנוחה עמוקה. אני נזכרת לרגע שאולי אין צורך בתוכנית פעולה, שהחרדה שגורמת לי לחפש תוכניות פעולה עשויה להירגע אם אזכור את זה. שאני לא צריכה להיות כל הזמן בשליטה על הכל, גם לא על ההתפתחות האישית שלי, גם לא על ההבראה. שאולי היכולת לחלום תחזור לאט, בזמנה. שיש לדברים את הקצב שלהם והם הולכים בו, גם אם אני לא מצליחה לחוש את הצעידה. אני חושבת שהשפעת הפחדים בשנים האחרונות, הציפה שלהם לפני השטח, בעיקר גרמה למנגנון השליטה to kick in חזק מתמיד. צריכה לזכור לשאול את עצמי יותר, איך אפשר להרפות עכשיו, כאן? (תוהה אם זה הניסוח המדויק, אולי אצטרך לדייק אותו עוד בהמשך. קריצה לעצמי הקונטרול פריק).

התחלתי לקרוא ספר, זה לא קרה הרבה זמן. המילים כישוף והכישוף שבמילים, סקירה של הספרות המסופוטמית. זה לא מעניין כמו שחשבתי שיהיה, ולא מדבר על כישוף, אבל בכל זאת אני קוראת. נחמד לראות איך אנשי מסופוטמיה לפני 4000 שנה התמודדו עם החיים, עם פחד המוות. אני צריכה להחזיר אותו לספרייה עוד עשרה ימים ואני חושבת שהחלטתי שאסיים אותו, אבל אין לדעת. אני חושבת שצבירה של ספרים באמת מרגיעה בי דבר, כמו קנייה כפייתית של בגדים. לאורך השנים צברתי עשרות רבות של ספרים שמעולם לא פתחתי. אבל זה מרגיע אותי, לדעת שהידע בהישג ידי, ובכל רגע אוכל לאחוז בו ולמלא את ראשי בו, כמו לקחת הסנפה חזק בשדה הדרים, כמו לדחוף את הראש לעוגת שוקולד קצפת.

לבד בבית של אמא אני והחתולה השמנה שמוחצת לי את הבטן ברגעים אלו. חיפשתי סרט אפוקליפטי והגעתי ל"פיר". אלוהים ישמור. פעם הייתי מסוגלת לצפות בדברים האלה ולהיות בסדר. מזמן לא צפיתי במשהו עם כל כך הרבה אלימות. בעיקר פסיכולוגית זה היה קשה בגלל שזה מדרדר לקניבליזם. הוא היה מעולה חוץ מזה שהסוך עצבן אותי והרגיש שהכל היה חסר טעם ופואנטה. קשה לעשות סופים טובים, במיוחד לסרטים שכל הסרט הוא קאץ' בעצמו. אחר כך הטריילרים קפצו וקפצה סדרה על שותפים לדירה נוראיים, אז ראיתי פרק. על אישה מבוגרת שנרצחת על ידי הדייר שלה שהכניסה לביתה. הוא נראה פסיכופת בתמונות והסיפור ממש מעורר חלחלה, אובר דרמטיות שבו יצרו את הסדרה אבל עדיין, זה עובד. תחושות אפלות אחזו בי הערב עוד לפני ועכשיו הן גם מעוררות חרדה וחררה. מזכיר לי שראיתי את הסדרה ההיא על הרוצח הסדרתי, עם השחקן ההוא ששיחק באימה אמריקאית. קיצר. איום ונורא. אני צריכה ללכת לישון ברגע זה כדי לקבל את מנת השעות שאני זקוקה לה לפני העבודה מחר בבוקר, אבל הגוף שלי רוטט בקטע רע. בטח גם המלחמה עוד יותר הורידה את הקיבולת שלי. התחושה בעקבות הלילה היא שבני אדם הם יצור מסוכן ומפחיד ברמות. וזה לא עוזר שאחשלי עומד להיכנס לראשונה לדירת שותפים עם 3 שותפים, שניים מהם הוא טרם הכיר. אמא שלי אמרה שאי אפשר לדעת מראש על אנשים, אתה פוגש אותם והם נראים נחמדים ואז אתה מגלה שהם לא, ושגם אני נפלתי על שותף לא טוב בשנה הראשונה שלי בעיר. אמרתי לה שאני לא פגשתי אותו, דיברתי איתו בוידיאו, ובפעם הראשונה שפגשתי אותו אחרי שכבר נכנסתי לדירה ידעתי שזאת הייתה טעות. היא אמרה שהיא לא ככה, היא בכלל לא יודעת לזהות על אנשים. זה מפחיד, אנשים שמסתובבים בעולם בלי רדאר לבני אדם. אני יודעת לזהות פסיכופתים מהר מאד. כמו עם ט', למשל. הבעיה הייתה שידעתי שהיא מחופפת אבל עדיין ביליתי איתה את כל הזמן שביליתי איתה, ואז טסתי אליה ללונדון, אחרי שפחדתי לחיים שלי בלילה האחרון שבילינו יחד קודם לכן ביוון. אני נזכרת שעוד בכינו בבוקר לפני הטיסה שלה, אחרי לילה חסר שינה שבו לדעתי היא עברה התקף פסיכוטי. בקיצור. ידעתי מההתחלה שמשהו שם לא מאה אחוז בקלבסה ועדיין בחרתי לטוס אליה לאיזה עשרה ימים בלונדון אחר כך. ואני חושבת על האישה שהכרתי כאן. היא הייתה פסיכופתית? משהו בהחלט לא היה מאד. עוד מהפעם הראשונה שדיברנו בטלפון, והיא דיברה ודיברה במשך שעה וחצי או שעתיים, ולא נתנה לי ממש מקום, ואז שלחתי לה משהו שכתבתי והיא אמרה שהיא לא יודעת אם זה גרם לה להתאהב בי או בה. ואחר כך שהיא יצאה עלי על מאתיים בלי לראות אותי ממטר כי אמרתי לה שמשהו שהיא עשתה פגע בי, ואני נכנסתי לניתוק קיצוני, ואם היינו יחד בטח הייתי פוחדת ממנה פיזית. היא הייתה פסיכופתית? לא יודעת, אבל היא הזכירה לי את אמא שלי. מגננה שהיא מתקפה שלא רואה את מי שמולה ממטר. העיניים משתנות. כשהייתי ילדה הייתי אומרת לעצמי בראש שיש לי שתי אימהות, אחת אמא שלי, שהיא מקסימה ומצחיקה ואוהבת והיא חברה שלי, והשנייה מפלצת. יש להן פרצוף שונה. מגננה שהיא מתקפה, ככה אני מרגישה בזוגיות שלי עכשיו. אף פעם לא הזדהיתי עם אמא שלי כמו בזוגיות הזאת. ואז יש רגעים שהבת זוג שלי לא רואה אותי בשיט כשהרגשות שלי נפגעים, ואני מסתגרת פנימה, והיא באיזו דלוזיה שאני כועסת או תוקפת אותה עם השתיקה שלי. יש שם רגעים שהיא מפחידה אותי. ואני לא יודעת אם יש לי מה לפחד ממנה, או שזאת פשוט הטראומה העמוקה. זה בטח לא הרגע לנתח את זה, אחרי כל השיט שראיתי עכשיו. עשיתי סיבוב מלדבר על האינטואיציות ולסמוך על אנשים ברגע ראשוני. אמא שלי אמרה שהיא לא סומכת בכלל על אינטואיציות. זה יכול להישמע לי הגיוני, היא כנראה מנותקת בצורה חמורה מעצמה, אחרת היא אולי הייתה יכולה להסתכל על כמה שהיא אדם פוגעני. כמה אני פוחדת להיות היא, מנותקת מעצמי, רק מאשימה, לא יודעת לקחת אחריות. הזוגיות הזאת גורמת לי להרגיש כמו כל הדברים האלה. אני רוצה להגיד שזה לא אשמתי, שהיא משליכה עלי הרבה מהחרא שלה, הופכת אותי לאמא האביוזית שלה, אבל זה בדיוק הדבר לא? לא לקחת אחריות. הבתזוג שלי לא אלימה כמו הנשים שנמשכתי אליהן עד עכשיו, המנגנון שלה הוא ניתוק קיצוני ובריחה, הסתגרות בתוך עצמה, היא לא טובה בלתקוף. אבל יש בה אלימות. אני חושבת שיש בה הרבה יותר אלימות משהיא מסוגלת להביט בה, בפעם שאמרתי לה את זה היא התחלחלה, לא דיברנו על זה לעומק. הייתה פעם אחת שהסתגרתי פנימה בצורה קיצונית ולא תקשרתי איתה בכלל, והיא איחרה באיזה שעתיים ליומולדת של חברה שלה, והיינו על ספסל ברחוב, והיא נהייתה כל כך מתוסכלת שהיא הפסיקה לתקשר או להסתכל עלי או לדבר. וניסיתי לשים עליה יד והיא העיפה לי אותה. וזה הפחיד אותי, הפעיל בי משהו. לא ממש דיברנו על זה אף פעם. גם לא דיברנו על הפעם לפני כמה שבועות שהיינו בריב ונכנסתי לבכי התייפחות קשה, וישבתי על קצה המיטה, והיא רצתה לגרום לי לבוא אליה שתחבק אותי, אבל היא לא נגעה בי בחום כל הזמן הזה, אז כשהיא נגעה בי מהגב והתחילה לנסות לקחת אותי אליה כל כך נבהלתי והייתי מבולבלת ונלחמתי בה. אני חושבת שהיא לא הבינה מה קורה והיא רק רצתה שארגע, שרק אבוא אליה שהיא תוכל לכרבל אותי, אבל כל כך נבהלתי ונאבקתי וזה גרם לה להיאבק בי. היה בי קול שידע שהיא לא הולכת להכאיב לי, והקול הזה אמר תרפי את הגוף, תני לה לעשות לך מה שהיא רוצה, ככה זה יגמר הכי מהר ותהיי בטוחה. לא עיבדתי בכלל את החוויה הזאת, או דיברתי עליה, או כתבתי עליה. ואנחנו לא דיברנו עליה גם. הרגשתי ממש ממש רע אחר כך, שגרמתי לה להיבהל. סך הכל הרבה רגעים בזוגיות הזאת גורמים לי להרגיש שלבטוח באנשים זה לא כדאי. ואנשים זה דבר מפחיד. ולפעמים גם אני דבר מפחיד. וזה הסיפור הזה, של אינטואיציה, של לסמוך על אנשים אבל בעצם לסמוך על עצמנו. כי יש רגעים שאני מבולבלת ולא מבינה אם הצד השני פגע בי או שאני בעצם פוגעת בו. זה מה שהטראומה עושה. אחרי ט' הייתי מאד מבולבלת. כי ידעתי שהיא לא טובה, ראיתי את זה, אבל בכל זאת הייתי שם ונתתי לה להיכנס לי ללב. זה סך הכל היה מה, חודשיים? שלושה? הרוב לונג דיסטנס. אבל זה ממש גרם לי להתערער בתוך עצמי. ואני חושבת שאני לא מבינה עד כמה הילדות שלי בעצם עשתה לי את הדבר הזה, לא לסמוך על עצמי, לא לסמוך על אנשים. זה מבלבל, אמא כל כך מקסימה, וכל כך פוגענית. זה מבלבל כי גם אני כל כך מקסימה, וגדלתי במחשבה שאני כל כך פוגענית, ואני מוצאת עדויות לזה שאני פוגעת באנשים. אובייסלי, כי זה מה שאנחנו עושים בין היתר בתוך יחסים, פוגעים זה בזה. אז איפה הגבול, מתי הטייטל אדם פוגעני מגיע? ואני פוחדת לומר אבל זה גם מבלבל אותי בתוך הזוגיות שלי. ומבלבל אותי עדיין לומר למה זה מבלבל אותי. אני מרגישה שבשלב הזה אני דחקתי הרבה מאד דברים שקרו הצידה, כי זה לא נוח, וקשה. בסופו של דבר אני כן סומכת על זה שהדברים קורים כמו שהם צריכים לקרות.

טוב לא ציפיתי לכתוב כל כך הרבה ככה. הדברים האלה שצפיתי בהם לקחו אותי למקומות אפלים.

מעניין מה הייתי עושה אם היינו פותחות את הקשר. הרגע הזה אומר שאנחנו במקום עם מספיק ביטחון בשביל להפנות את המבט גם החוצה. אני יודעת שכשיש לי זוגיות שנותנת לי ביטחון, קשר שהוא בית ומשפחה, זה משנה את היציבה שלי בעולם. אני חושבת שיש לקשר הזה את הפוטנציאל הזה, ואני כו רואה את זה בדברים קטנים ומסוימים.

הייתי מעל שנה בכלוב לפני שנהיינו יחד, ועכשיו אני כמעט שנתיים. הזוגיות הזאת בהחלט פתחה את התיאבון המיני שלי, עם סקס מטורף וקינקי מהרגע הראשון. עכשיו אנחנו בתקופה קשה מינית, נכון. אני מרגישה שהמיניות שלי מאד מאד נדחקה הצידה, מהתחושה שמי שאיתי לא נוגעת בי ולא חושקת בי, וזה גורם לי לצבור הרבה טינה. אבל בו זמנית גם התחילה לי פתיחת עיניים החוצה. להיות רווקה ובחיפושים לא עשה לי טוב, לא בכלוב ולא בחוץ. אני אישה שצריכה בית לחזור אליו. אבל המחשבה על לחפש ריגושים חוויות הרפתקאות בזמן שאני בזוגיות דווקא מדליקה אותי. במיוחד כשזה מגיע לגברים. 

זה מעניין לחשוב על זה, הצורך שלי באדם שיהיה לצידי, או ברקע, כדי לתת לי ביטחון בעולם. זאת כל תאוריית ההתקשרות לא? תינוקות צריכים את הדמות הזאת שתיתן להם ביטחון וככה הם יכולים להיות עצמאיים בעולם. אז מה קורה כשאנחנו מבוגרים? עדיין צריך דמות? או שזה מה שקורה כשיש התפתחות לא תקינה? איידונו.

בכל אופן. כבר שנים הסקרנות כלפי גברים נוכחת וגוברת לאט לאט לאט. הכלוב הוא בטח לא המקום לחפש אותם, אבל אני זקוקה לכנות רגשית גבוהה ביותר, no bullshit וייבז, וזה המקום היחיד בו נתקלתי במעטים שכאלו. למרות שגם לפעמים יש גברים ירושלמים חמודים, אבל אני לא רואה את עצמי נכנסת למקום מפלרטט שעוד צריך לבחון את הסחורה שמולו. זה מה שאני אוהבת בכלוב, מי שכותב אפשר לראות קצת מי הוא ולא ללכת סחור סחור. לא שזה הופך אותך לפסיכים proofed, אלוהים יודעת שגם נפלתי עם נשים. למרות שכשאני חושבת על האישה הספציפית שנפלתי איתה, לא באמת בטחתי בה מההתחלה, וכל הזמן היא הייתה תחת עיני הפקוחה. וברגע שהבנתי שהיא מחפופה עפתי משם, כעבור שבועיים של אינטראקציה אינטנסיבית אמנם, אבל רק שבועיים. בקיצור על מה אני מדברת? אתמול בייב אמרה "זוכרת שחשבנו שאולי יש לך הפרעות קשב? מה קרה עם זה? נטשנו את המחשבה הזאת". נכון היא ננטשה. בכל מקרה לא הייתי משלמת אלפי שקלים בשביל אבחון, אבל אולי כדאי שאנסה ריטלין לראות אם זה עושה לי משהו.

על מה דיברתי? החשקים המיניים שלי. הוויברטור שלי התקלקל לפני חודשים והשאיר אותי מתוסכלת מינית ועוד יותר מתוסכלת מהבת זוג שלא רוצה לשכב. עכשיו כשהיא טסה לקחתי את אחד הויברטורים שלה איתי. אה שיט אני צריכה להזמין משהו לבית של ההורים שלה בארהב שתביא לי כשהיא חוזרת. אם למישהי יש המלצות על ויברטורים יונקים סטייל סטיספייר hit me up.

סיימתי אתמול עונה חדשה של סדרה מצוירת חמודה שאני אוהבת בנטפליקס, על מתקפת חייזרים שיוצרת אפוקליפסה בוושינגטון. הדליק בי שוב את המקום שמת על תרחישי אפוקליפסה, איי דונט קנואו וויי, אבל מאז שהייתי ילדה הייתי משחקת באני תקועה באי בודד וצריכה לשרוד. התרחישים האלה תמיד עשו לי את זה. אולי כי אני כל כך טובה במצבי לחץ, יודעת מה צריך לעשות ואיך, שם אני זורחת, נכנסת לאיזה flow. כנראה מאז שהייתי ילדה הייתי ככה, תגובת טראומה. אמרתי לחברה לא מזמן שחלק מהמהות שלי זה הוייב של, משהו קורה, אני תופסת את הילדים ורצה. איזה כוח הישרדות מאד חזק. שזה קטע כי יותר מחצי מהחיים שלי אני רוצה למות.

בכל אופן. הסדרה הזאת עשתה לי חשק לכתוב משהו אפוקליפטי. כתבתי פעם סיפור קצר שממש אהבתי שהיה בסביבה אפוקליפטית, זה היה בעיקר סביב יחסים, שזה הדבר האהוב עלי כמובן. אני כמעט ולא כותבת בדיה, עם השנים שלי בלימודים זה הלך והתמעט. בהתחלה השירה הלכה ואז הפרוזה הלכה והתמעטה, על אף שכתבתי עכשיו טקסטים לבמה, וכמות מכובדת שלהם. אני מרגישה שמשהו בשריר הדמיון והחלימה שלי התחרבן. אני לא חולמת, לא מדמיינת, ולא כותבת. אין מה להתרפק על העבר שבו כתבתי כל כך הרבה, אני חושבת. לא נראה לי שזה יעזור. אבל הייתי רוצה להחזיר איכשהו את המשחקיות הזאת. אולי לעשות איזה אתגר כתיבה עם חברה, אולי הבתזוג תרצה לעשות איתי. אולי בשלושת השבועות האלה שהיא בארהב.

אתמול הלכתי איתה לנתבג, שעה וחצי חיכינו בתור בהתחלה, היו מיליון אנשים. בילינו נדבך מכובד מהיום בלהיות ברע ממש, stand off שלא יכולנו לצאת משם. אני נפגעתי, היא נפגעה, ואני לא יכולתי לצאת משם. בסוף את השעה וחצי שעתיים האחרונות שלנו בילינו מחובקות ואוהבות וקרובות כמו שלא היינו הרבה זמן. כשחיכינו בתור זה הזכיר לי את הפעם האחרונה שבאתי איתה לנתבג, בנובמבר, שהיינו כל כך מאוהבות וחסרות דאגה. אתמול שוב היינו נורא מאוהבות, ודיברנו על לא מעט דברים של הזוגיות שלנו באיזו קלילות שלא הייתה לפני. אולי כי היא טסה, ובעצם בעומק אנחנו נורא אוהבות. אמרתי לה שאני צריכה את הקרבה הזאת יותר, כמו שהיינו מחובקות מול הסדרה, שזה מה שנותן לי ביטחון. היא אמרה שהיא תתגעגע אלי ואמרתי לה תגידי לי כשאת מתגעגעת, בסדר? והיא הסתכלה עלי ואמרה מאמי לא מקבלת מספיק אהבה? והנהנתי שכן, והיא שאלה אבל מה אם זה כל האהבה שיש לי לתת. הגענו למסקנה שזה לא, שיש את הדברים שחוסמים, שמונעים מאיתנו להיות כמו שהיינו מחובקות ומאוהבות.

בא לי לחזור לעצמי ובא לי לחזור לכתיבה שלי. פשוט לעשות תרגילי כתיבה כל יום ולתת דרור להכל, לא לחשוב יותר מדי, שייצא חרא, לא מעניין, בינוני, העיקר לכתוב ולהשתעשע עם רעיונות. פעם הייתי מאתגר כזה שציוותו אותי לאישה זרה ובמשך עשרה ימים כל יום היינו צריכות לכתוב טקסט ולשלוח זו לזו במייל. הייתי רוצה לעשות את זה עם מישהו.י שוב.

אני חושבת שזה יפה איך סיימתי עם הפרויקט שלי ליטרלי לפני יומיים ואני מיד רוצה להמשיך ולעשות. זה מראה כמה זה בדמי, ליצור, זאת לא בחירה. למרות שזה גם כן מרגיש יותר ויותר בחירה, כשהחיים תובעים ממני מיני דברים, להזין את המקום הזה זה בחירה. אבל זאת לא בחירה במובן שזה מה שהכי טבעי לי, שאני זקוקה לו. יצירה, אמנות, השראה. קניתי 4 ספרים שבוע שעבר ולקחתי עוד 3 מהספרייה, לקחתי איתי את הרקמה שלי בנסיעה למרכז ואני מחפשת לעשות אתגרי כתיבה. יש בזה משהו מרגש בשבילי להתבונן בו. יו באמת בא לי לעשות איזה אתגר כתיבה זה מעורר בי משהו, בא לי לכתוב. הגיע הזמן לקנות מחברת חדשה.

רק עכשיו כשהגעתי לתל אביב למיטה של בת הזוג הישנה, אני קולטת שלא היה לי רגע אחד לעצמי כבר 11 שעות. לא מאמינה שהיום הזה נגמר, והשבוע הזה נגמר, והדבר הראשון שעשיתי זה לעלות על טרמפ עם חמישה מורים ולהגיע באמצע הלילה אליה. טרמפ שבסופו ברברתי דברים שאולי לא הייתי צריכה לברבר ועכשיו אני מרגישה קצת חרדה בעקבותם. ארזתי בבוקר תיק בידיעה שאולי לא אשוב לביתי בשבוע וחצי הקרובים, ועכשיו במיטה שהיא לא מיטתי זה מרגיש כמו דבר קצת מעורר חלחלה. להגיע לכאן כשהיא ישנה מדגיש את הזרות שלי בבית הזה איכשהו. בחדר הזה, במיטה הזאת, שכל כך ברורים שהם לא שלי, והמקום שלי בהם מוטל בספק. אף פעם לא הגעתי אליה כשהיא ישנה, גם היא לא אלי. היום הזה נגמר בטקס סיום, שכלל חלוקת ציונים לשבח, ארוחה, ופארודיות. מאורעים מעוררי חרדה, מלבד האוכל שממתיק את הגלולה שנקראת חרדה חברתית, אבל רק לרגעים בהם הפה לועס. רוב הערב הזה היה לי מאד לא נעים. האוכל היה מעולה. הזכירו אותי לכ15 שניות בפארודיות, אני ומי שהכין אותם לא חברים בלשון המעטה. הלוואי שלא הייתי עסוקה בדברים האלה, אבל אני כן, ולהכחיש את זה לא יסייע. אפשר לנסות למצוא טיעונים אינטלקטואלים, כמו איפה שיש קבוצה יהיו את אלה שמחוץ לקבוצה, יהיו את אלה שיצעקו חזק יותר וישמעו אותם יותר, זה טבעו של עולם. אבל עולם זו טבעה של התרבות שלנו. מדברים כל הזמן בבצפר על איך אנחנו קהילה, אבל זו לא קהילה שהייתי רוצה לקחת בה חלק. זאת קהילה ששמה על נס אנשים מסוימים ואמנות מסוימת ומתעלמת ממי שלא נופל בהם. שמה על נס גישות מסוימות. אולי זו טבעה של חברה, שיש את מי שנכנס לתוכה, ואת מי שעומד בשוליה ומחוצה לה ומגדיר אותה. אבל אולי זה גם רק אזור תרבותי אחד ומסוים. יש בי איזו מחשבה אוטופית שאם זאת באמת הייתה קהילה היא הייתה מקבלת לתוכה את כל הפרטים שבה. זה דבר בעייתי, להגיד על בצפר שהוא קהילה, בצפר שמקדש אמנות ספציפית ואת האמנים שעוסקים בה, ולשאר אין ממש מקום. אז זה מוסד שאני חלק ממנו, וקורא לנו קהילה, ובו בזמן ממקם אותי בשוליים שלה. ואולי זה בסדר לא להיות חלק מכל קהילה. זה פשוט מעפן ללמוד 4 שנים במוסד כל כך נישתי שגם עושה סלקציה לאנשים המעטים שלומדים בתוכו, ועוד קורא לכולנו קהילה. והאמת היא, שאני לא מאמינה באמנות הזאת, אני לא מאמינה בגישות האלה, ההיפסטריות הטו קול פור סקול, זה לא נוגע באף איבר ולא מדבר עם אף אחד. אני מאמינה באמנות שאני עושה ובזה שהיא מצליחה לגעת לאנשים בלב. זה פשוט מבאס להרגיש שהמקום שאני לומדת בו לא יודע להעריך את זה. אני משערת שיום אחד זה לא יהיה משנה בכלל. אבל עכשיו זה משנה ונראה לי שזה בסדר.

הפחד להיות לבד

ההזדקקות העמוקה לכך שיאהבו אותי, שיהיו לי לבית, גם במחיר

האימה המשתקת מפני סופים

כבר כמה זמן שהתחושה היא שאסיים את הלימודים ואחזור להיות בן אדם. רק עוד שנה. אולי גם הקיץ יסייע בזה, ואקבל את עצמי חזרה לתקופה מסוימת. אולי המלחמה החמירה את זה. אולי גם הזוגיות. אני מרגישה עכשיו במצב שאין לי אותי, יש לי חרדה שמנהלת את החיים שלי ומטשטשת את כל מה שלא בראיית המנהרה של הפחד. דימוי יפה. קשה לי להסביר את זה, את עומק התחושה, של חוסר החיבור לעצמי. את הניתוק. הוא נוכח לא נוכח. אני משייכת את זה ללימודים בגלל רמות הסטרס שהם גורמים לי, רמות שמלכתחילה היו גבוהות ועכשיו החמירו. אני מרגישה שאין לי כל כך שמחה בחיים, בעיקר דאגה. אולי זה קשור למלחמה ואני לא זוכרת את החיים שלפני, אבל אני לא חושבת שהם היו מאד שונים. אולי הווליום של האפור היה פחות חזק, אבל הוא עדיין היה דומיננטי.

קשיים נפשיים לא זרים לי, אבל בעבר היו דברים שהייתי מתנחמת בהם. בין היתר, זוגיות, כשהייתה כזאת. עכשיו אני מסתכלת ואני חושבת שהיא אחת מגורמי הסטרס בחיים שלי. פשוט אין לי שום ביטחון בקשר. זה לא משנה שהיא הייתה איתי 3 ימים, היא נסעה הביתה ואין לי שום ביטחון בבין לבין. לקחתי לתשומת לבי את הצורך שלה שאכתוב לה פחות, אבל זה לא תורם לצורך שלי שהיא תגיד לי דברים אוהבים לאורך היום. אולי היא לא עושה את הדברים שאני זקוקה להם, כמו ליזום, בגלל שאני כל כך אקטיבית ומקדימה אותה. אבל גם אני לא בטוחה שאם היה לה את כל הספייס שהיא הייתה זקוקה לו היא הייתה נותנת לי את מה שאני צריכה. אולי כי בתור התחלה הספייס הזה עושה לי רע, במיוחד כשהוא לא מגיע גם עם דברים אחרים בזמנים אחרים שכן עונים על הצרכים שלי. חוץ מזה, שכשאני נותנת לה ספייס ואז היא באה אלי אוהבת, אני נעלבת ולא יכולה לקבל את זה. זה נחווה אצלי כלא יציב, לא קונסיסטנטי, זה גורם לי לקפוא, או להעלב ולכעוס.

במובנים מסוימים הבלוג הזה מביך אותי. פעם היו דברים אחרים שהביך אותי שאני כותבת עליהם, אני לא זוכרת מה, אולי על כמה שהיה לי רע ובודד. עכשיו מביך אותי כמה שאני כותבת עליה וכמה רע לי איתה. השותפה שלי עברה פרידה לא מזמן מקשר שמאד הקביל לשלנו, כל הזמן ריבים, כל הזמן צרכים שלא נענים. ועכשיו כשהם נפרדו בודד וריק, ומישהי אמרה לה שאולי היא השתמשה בקשר כהסחת דעת מהמצב, ומהחרא האישי שלה. ברור לי שגם אני עושה את זה, אני רואה את הרגעים שבהם הקושי שלי בתוך הקשר גובר. יש בי חלק שמובך מכמה שאני מתעסקת בקשר בכפייתיות, שאומר - אז למה את לא נפרדת ממנה כבר? יש לזה כל מיני תשובות. שאני אוהבת אותה, שכבר דמיינתי עתיד איתה ויש בו הרבה דברים ששתינו רוצות, כמו חיי קהילה. שאנחנו חלק מאותה קהילה עם הרבה חברות משותפות וזה יהיה קשה. שאני אוהבת אותה, שכשטוב לנו כיף לנו נורא ביחד, כשטוב לנו הסקס פשוט נכון, שהחיוך והצחוק שלה עולים לי לראש כשאני שואלת למה את לא נפרדת ממנה. וזאת כנראה הסיבה הכי משמעותית. אבל אני צוברת טינה ומרמור, בכל פעם שאנחנו נפגשות והיא לא נוגעת בי, בכל פעם שאני רוצה לשלוח לה הודעה אבל זוכרת שזה יותר מדי לה. אני צריכה יותר יחס, יותר תשומת לב, יותר סקס, יותר חום. אולי הדבר שהכי קשה להגיד פה זה יותר חום, כי זה נראה לי יותר מהכל משהו באופי.

איך שוב הגעתי לכאן. היום יש יום אחרון של הפסטיבל בלימודים, בערב תהיה לנו ארוחה מטורפת, ואז כנראה אסע לתל אביב לישון אצלה. מחר בלילה היא טסה לארה"ב ל3 שבועות. האלבום תמונות שלנו שיכולתי להכין בחינם מהעבודה הגיע אתמול, הוא פחות יפה משחשבתי וגם קצת קרינג' (למה החלטתי לסיים אותו בתמונות של התחתים העירומים שלנו?). אבל זה גם חמוד ויפה ונחמד שהגיע לפני שטסה. אתמול הלכתי לקנות מתנות לצוות שלי וקניתי גם לה 2 קריסטלים, אחד מהם של הים כי אין יפה איפה שהיא טסה והים משמעותי לה, במיוחד עכשיו כשהיא החליטה להיות גולשת. עצוב כמה שאין לי יכולת לפרגן לה על דברים בחיים שלה שהיא עושה בגלל שאני כל כך לא מרגישה איתה ביטחון. לפרפורמריות שלי קניתי את דרך האמן ואני קצת מתרגשת מהמתנה הזאת. אין לי אלא לקוות שאין להן אותו. אם לא היה לי בעצמי אותו הייתי ממש שמחה לקבל, זאת מתנה מהממת בעיניי. וקניתי גם להן וגם לצוות הטכני קריסטל שבחרתי לכל אחת. אני אצרף לזה ברכה שאכתוב להן. אני אוהבת מתנות, למרות שהברכות תמיד מלחיצות אותי.

נפלה עלי עצבות היום. הריקנות של אחרי, כנראה קשור בזה. קשור גם בה, הרגשות שהדחקתי בתקופה הזאת שבים. התחושה שאנחנו פשוט לא מתאימות, היא לא יכולה לתת לי את מה שאני רוצה, אני לא יכולה ליצור את הבית שאני רוצה איתה. הזיכרונות הטובים שבאים כדי לנסות להלחם בזה. היו רגעים שהיה קל, בהתחלה. קל כי זאת הייתה התחלה, והיינו מלאות תקווה ואנרגיה. קיבלתי סמס שאלבום שהכנתי של תמונות שלנו אמור להגיע. קיבלתי מתנה מהעבודה אלבום בחינם אז אמרתי יאללה, איזה תמונות יש לי לעשות. בדיעבד חשבתי על האחיות הקטנות שלי, לא הייתי מתנגדת לאלבום מפוצץ בתמונות שלהן. עשה לי עצוב, המחשבה על האלבום. אני לא יודעת מה או איך אני מרגישה עכשיו, עצבות מסוימת, בלבול מסוים. לא יודעת אילו פעולות לנקוט. רציתי לכתוב לה שנפלה עלי עצבות היום, אבל היא אמרה כמה היא לא רוצה שאכתוב לה הרבה הודעות. ומה היא תעשה עם המידע הזה? בטח לא תגיד משהו שיגרום לי להרגיש טוב. היא אומרת שאני בוחנת אותה. כן, זה נכון. היא פשוט לא עוברת את המבחנים.

בא לי לשמוח, להרגיש שמחה, עונג. בא לי לתת לעצמי חיבוק. בא לי להרגיש את הבית שאני כמהה לו. עם עצמי, אבל גם עם אחרת. אני לא טובה בסופים, אני מושכת ומותחת אותם, מחפשת שאריות תקווה, אולי הם מתחבאות בקפלים, ואם אמתח אותם מספיק חזק אמצא אותן. אולי עוד יש תקווה, אולי עוד נצליח להיות אחת לשנייה מה שאנחנו זקוקות לו ורוצות. לכתוב על זה שוב ושוב לא עוזר לי. הבוקר הזה עצוב. תכף אקום מהמיטה ואכין רביולי, ואולי אלך לחפש ספרי שירה לצוות שלי. השותפות שלי בבית וממש אין לי חשק אליהן, במיוחד לא לאחת מהן. היא כל כך רועשת ותופסת יותר מדי מקום. חוץ מזה ששתיהן חולות ואני לא רוצה להדבק.