סיימתי אתמול עונה חדשה של סדרה מצוירת חמודה שאני אוהבת בנטפליקס, על מתקפת חייזרים שיוצרת אפוקליפסה בוושינגטון. הדליק בי שוב את המקום שמת על תרחישי אפוקליפסה, איי דונט קנואו וויי, אבל מאז שהייתי ילדה הייתי משחקת באני תקועה באי בודד וצריכה לשרוד. התרחישים האלה תמיד עשו לי את זה. אולי כי אני כל כך טובה במצבי לחץ, יודעת מה צריך לעשות ואיך, שם אני זורחת, נכנסת לאיזה flow. כנראה מאז שהייתי ילדה הייתי ככה, תגובת טראומה. אמרתי לחברה לא מזמן שחלק מהמהות שלי זה הוייב של, משהו קורה, אני תופסת את הילדים ורצה. איזה כוח הישרדות מאד חזק. שזה קטע כי יותר מחצי מהחיים שלי אני רוצה למות.
בכל אופן. הסדרה הזאת עשתה לי חשק לכתוב משהו אפוקליפטי. כתבתי פעם סיפור קצר שממש אהבתי שהיה בסביבה אפוקליפטית, זה היה בעיקר סביב יחסים, שזה הדבר האהוב עלי כמובן. אני כמעט ולא כותבת בדיה, עם השנים שלי בלימודים זה הלך והתמעט. בהתחלה השירה הלכה ואז הפרוזה הלכה והתמעטה, על אף שכתבתי עכשיו טקסטים לבמה, וכמות מכובדת שלהם. אני מרגישה שמשהו בשריר הדמיון והחלימה שלי התחרבן. אני לא חולמת, לא מדמיינת, ולא כותבת. אין מה להתרפק על העבר שבו כתבתי כל כך הרבה, אני חושבת. לא נראה לי שזה יעזור. אבל הייתי רוצה להחזיר איכשהו את המשחקיות הזאת. אולי לעשות איזה אתגר כתיבה עם חברה, אולי הבתזוג תרצה לעשות איתי. אולי בשלושת השבועות האלה שהיא בארהב.
אתמול הלכתי איתה לנתבג, שעה וחצי חיכינו בתור בהתחלה, היו מיליון אנשים. בילינו נדבך מכובד מהיום בלהיות ברע ממש, stand off שלא יכולנו לצאת משם. אני נפגעתי, היא נפגעה, ואני לא יכולתי לצאת משם. בסוף את השעה וחצי שעתיים האחרונות שלנו בילינו מחובקות ואוהבות וקרובות כמו שלא היינו הרבה זמן. כשחיכינו בתור זה הזכיר לי את הפעם האחרונה שבאתי איתה לנתבג, בנובמבר, שהיינו כל כך מאוהבות וחסרות דאגה. אתמול שוב היינו נורא מאוהבות, ודיברנו על לא מעט דברים של הזוגיות שלנו באיזו קלילות שלא הייתה לפני. אולי כי היא טסה, ובעצם בעומק אנחנו נורא אוהבות. אמרתי לה שאני צריכה את הקרבה הזאת יותר, כמו שהיינו מחובקות מול הסדרה, שזה מה שנותן לי ביטחון. היא אמרה שהיא תתגעגע אלי ואמרתי לה תגידי לי כשאת מתגעגעת, בסדר? והיא הסתכלה עלי ואמרה מאמי לא מקבלת מספיק אהבה? והנהנתי שכן, והיא שאלה אבל מה אם זה כל האהבה שיש לי לתת. הגענו למסקנה שזה לא, שיש את הדברים שחוסמים, שמונעים מאיתנו להיות כמו שהיינו מחובקות ומאוהבות.
בא לי לחזור לעצמי ובא לי לחזור לכתיבה שלי. פשוט לעשות תרגילי כתיבה כל יום ולתת דרור להכל, לא לחשוב יותר מדי, שייצא חרא, לא מעניין, בינוני, העיקר לכתוב ולהשתעשע עם רעיונות. פעם הייתי מאתגר כזה שציוותו אותי לאישה זרה ובמשך עשרה ימים כל יום היינו צריכות לכתוב טקסט ולשלוח זו לזו במייל. הייתי רוצה לעשות את זה עם מישהו.י שוב.
אני חושבת שזה יפה איך סיימתי עם הפרויקט שלי ליטרלי לפני יומיים ואני מיד רוצה להמשיך ולעשות. זה מראה כמה זה בדמי, ליצור, זאת לא בחירה. למרות שזה גם כן מרגיש יותר ויותר בחירה, כשהחיים תובעים ממני מיני דברים, להזין את המקום הזה זה בחירה. אבל זאת לא בחירה במובן שזה מה שהכי טבעי לי, שאני זקוקה לו. יצירה, אמנות, השראה. קניתי 4 ספרים שבוע שעבר ולקחתי עוד 3 מהספרייה, לקחתי איתי את הרקמה שלי בנסיעה למרכז ואני מחפשת לעשות אתגרי כתיבה. יש בזה משהו מרגש בשבילי להתבונן בו. יו באמת בא לי לעשות איזה אתגר כתיבה זה מעורר בי משהו, בא לי לכתוב. הגיע הזמן לקנות מחברת חדשה.
