שדה פרחים

רק עכשיו כשהגעתי לתל אביב למיטה של בת הזוג הישנה, אני קולטת שלא היה לי רגע אחד לעצמי כבר 11 שעות. לא מאמינה שהיום הזה נגמר, והשבוע הזה נגמר, והדבר הראשון שעשיתי זה לעלות על טרמפ עם חמישה מורים ולהגיע באמצע הלילה אליה. טרמפ שבסופו ברברתי דברים שאולי לא הייתי צריכה לברבר ועכשיו אני מרגישה קצת חרדה בעקבותם. ארזתי בבוקר תיק בידיעה שאולי לא אשוב לביתי בשבוע וחצי הקרובים, ועכשיו במיטה שהיא לא מיטתי זה מרגיש כמו דבר קצת מעורר חלחלה. להגיע לכאן כשהיא ישנה מדגיש את הזרות שלי בבית הזה איכשהו. בחדר הזה, במיטה הזאת, שכל כך ברורים שהם לא שלי, והמקום שלי בהם מוטל בספק. אף פעם לא הגעתי אליה כשהיא ישנה, גם היא לא אלי. היום הזה נגמר בטקס סיום, שכלל חלוקת ציונים לשבח, ארוחה, ופארודיות. מאורעים מעוררי חרדה, מלבד האוכל שממתיק את הגלולה שנקראת חרדה חברתית, אבל רק לרגעים בהם הפה לועס. רוב הערב הזה היה לי מאד לא נעים. האוכל היה מעולה. הזכירו אותי לכ15 שניות בפארודיות, אני ומי שהכין אותם לא חברים בלשון המעטה. הלוואי שלא הייתי עסוקה בדברים האלה, אבל אני כן, ולהכחיש את זה לא יסייע. אפשר לנסות למצוא טיעונים אינטלקטואלים, כמו איפה שיש קבוצה יהיו את אלה שמחוץ לקבוצה, יהיו את אלה שיצעקו חזק יותר וישמעו אותם יותר, זה טבעו של עולם. אבל עולם זו טבעה של התרבות שלנו. מדברים כל הזמן בבצפר על איך אנחנו קהילה, אבל זו לא קהילה שהייתי רוצה לקחת בה חלק. זאת קהילה ששמה על נס אנשים מסוימים ואמנות מסוימת ומתעלמת ממי שלא נופל בהם. שמה על נס גישות מסוימות. אולי זו טבעה של חברה, שיש את מי שנכנס לתוכה, ואת מי שעומד בשוליה ומחוצה לה ומגדיר אותה. אבל אולי זה גם רק אזור תרבותי אחד ומסוים. יש בי איזו מחשבה אוטופית שאם זאת באמת הייתה קהילה היא הייתה מקבלת לתוכה את כל הפרטים שבה. זה דבר בעייתי, להגיד על בצפר שהוא קהילה, בצפר שמקדש אמנות ספציפית ואת האמנים שעוסקים בה, ולשאר אין ממש מקום. אז זה מוסד שאני חלק ממנו, וקורא לנו קהילה, ובו בזמן ממקם אותי בשוליים שלה. ואולי זה בסדר לא להיות חלק מכל קהילה. זה פשוט מעפן ללמוד 4 שנים במוסד כל כך נישתי שגם עושה סלקציה לאנשים המעטים שלומדים בתוכו, ועוד קורא לכולנו קהילה. והאמת היא, שאני לא מאמינה באמנות הזאת, אני לא מאמינה בגישות האלה, ההיפסטריות הטו קול פור סקול, זה לא נוגע באף איבר ולא מדבר עם אף אחד. אני מאמינה באמנות שאני עושה ובזה שהיא מצליחה לגעת לאנשים בלב. זה פשוט מבאס להרגיש שהמקום שאני לומדת בו לא יודע להעריך את זה. אני משערת שיום אחד זה לא יהיה משנה בכלל. אבל עכשיו זה משנה ונראה לי שזה בסדר.