ראיתי ביממה האחרונה 9 פרקים של הסדרה השותפים הגרועים בתבל וזה היה פאקינג דארק. התחושה שבני אדם הם דבר מסוכן ומפחיד ולא ראוי לאמון נדבקה בי חזק דרך המסך. אחד הדברים שתפסו אותי לקראת הסוף היה תיאור חוזר ונשנה של אנשים את האנשים האלימים, שהמבט שלהם בעיניים השתנה. פתאום משהו קרה והמבט שלהם היה אחר. ככה אני מתארת את הילדות עם אמא שלי. כמובן שהיא אף פעם לא הייתה סוציופתית כמוהם, והיא גם לא הרימה עלי כמעט יד, אבל פתאום חשבתי - יכול להיות שבאמת פשוט פחדתי נורא כל הילדות שלי? האם זה קשור לחרדות הקשות שיש לי מאז שאני נערה, ושולטות בחיי גם היום, בגיל 26? ב3 השנים האחרונות משהו קרה. אחרי הפרידה מהאקסית שהייתה הבית שלי, העולם שלי התמוטט, ויצאתי לראשונה אל עולם המבוגרים. עיר חדשה, לימודים חדשים, שותפים לראשונה בחיי, בלי חברים. אני מאמינה שמעל כל החרא והטראומות בנפש יש את שכבות המנגנונים, הדרכים בהם אנחנו מתמודדות עם העולם. ואז קורים אירועים בחיים שחושפים סדקים במנגנונים. האירועים יכולים להיות חיוביים, כמו סביבה שמאפשרת ריפוי, ומאפשרת לדברים הקשים לעלות כדי שנוכל לתת להם מקום והכרה. והאירועים יכולים להיות שליליים ולהעמיק את השברים בנפש, או יותר נכון לחשוף אותם לאוויר מזוהם. ואז הנפש נכנסת ומנסה להתמודד חזק יותר עם המנגנונים שניסו לשמור עלינו. מנגנונים, אמונות, התנהגויות, כמו בני אדם הם דבר שאסור לסמוך עליו, עדיף להיות לבד ולדאוג לעצמי. כמו לנהל את החיים באחיזת חנק של שליטה ורודנות. כמו התמכרויות. כמו חרדות קשות. כמו בלאגן בלתי ניתן לניהול. אני חושבת שבשלו השנים האחרונות השברים והמנגנונים שלי מתחזקים ומתהדקים ונחשפים בפניי. אולי התיאור הדיכוטומי של אירועים חיוביים ושליליים היו שגוי, כי אין לי באמת דרך לסווג את האירועים לכאלה או כאלה, וגם לא את התוצאות שלהם. כן, הפרידה מוטטה אותי, כל המיתות גרמו לי לאבד אמונה בחיים, אבל אני חושבת שבעיקר נחשפו בפניי הדברים שהיו קבורים עמוק וניהלו אותי ללא ידיעתי. אני חושבת שאני אדם כזה, שחייב להגיע לקצוות כדי להרגיש משהו, כדי להרגיש שעשיתי משהו משמעותי, שעברתי משהו משמעותי. הפסיכולוגית שלי תסכים אבל גם תחלוק על זה שהגעתי לקצוות לאחרונה. לא נפלתי להתמכרויות, לפגיעה עצמית, אפילו לא לחיבול בקשרים. הקצוות הרבה יותר מתונים.
התחלתי לכתוב בגלל שחשבתי על החרדות שלי ועל פחד. האם הילדות שלי הייתה כזאת שמלאה באימה? אני לא מצליחה להתחבר רגשית לאמירה הזאת. אמא שלי תמיד גם הייתה אישה מקסימה, והיא אהבה אותנו, והיא דאגה לנו וטיפלה בנו. המורכבות הזאת של אדם שהוא גם טוב וגם רע אף פעם לא התיישבה לי בתודעה, זה מפצלח לי את התודעה. המבט בעיניים שלה כשהוא השתנה, האלימות. התחושה היא שאני מכירה אלימות מאד מאד טוב. ואני מכירה אותה גם כי היא חיה בתוכי. אתמול בסרט שראיתי, "הפיר", הגיבור אומר לדמות שעומדת להרוג ולאכול אותו שהוא רוצח, והדמות אומרת "לא, אני מפחד". אני חושבת על פחד ככוח שמניע אנשים, כוח שמניע אלימות. הפחד שלי מאלימות, והמוכנות שלי מאז שאני ילדה בכל רגע להתגונן אם מישהו יתקוף אותי. תמיד המחשבה הזאת, שאם מישהו יתקוף אותי עכשיו אני אעשה את מה שצריך כדי להגן על עצמי, על זה שהכוח הכי חזק שלי הוא שאני רבת תושייה ולא אבחל באמצעים. לא יודעת למה חשבתי את זה, אף פעם לא הלכתי מכות. אולי כי הרצתי לעצמי מספיק פעמים בראש את הסניריוז האלה שזה הרגיש אמיתי. ושנים של חלומות אלימים, כל כך אלימים. מאז שאני בצבא, על רציחות וגופות, תמיד חלומות כל כך גרפיים ומפחידים, שרודפים אחריי. מאז שאני קטנה, מגיל 7 או 8 אני זוכרת, שרודפים אחריי בחלום. ואז בצבא התחילו החלומות הבאמת אלימים, וחלומות על אלימות מינית, חלומות חוזרים על נשים בעמדות סמכות שמנצלות אותי מינית, למרות שאין לי שום זיכרון של פגיעה מינית.
זה מעניין לשים את הדברים זה לצד זה, ועולה השאלה, האם בעצם פחדתי נורא כל החיים שלי? האם אני בעצם חיה חיים ששולט בהם פחד מאד גדול? מצחיק איך אני לא מקשרת בין חרדה לפחד, למרות שאני יודעת שכבר שנים אני סובלת מחרדה בלתי נסבלת. ממה אני פוחדת? מאלימות? נראה שדברים שתמיד היו שם הולכים ומתגברים ומתעצמים. תוהה מה עושים עם כל זה. עם הפחד מהאלימות, ובמיוחד מהאלימות שבתוכי, שיותר ויותר מגיחה ומזכירה לי את אמא שלי. מרגישה שיש לי קצת בהירות לרגעים ואז היא נעלמת ממני.