בחודשים האחרונים זה חוזר לי לתודעה מדי פעם, הרעיון של הפחד לחלום. הפחד לדמיין. שנה שעברה לקח לי כל הקיץ להתאושש מהשנה שעברתי. רוב הקיץ הייתי אפתית, אני לא בטוחה שזה עבר עד סופו, כלומר עד המלחמה, למרות שהתחילו רגעים של התרגשות. כמו בערבים שעליתי על במה פתוחה ואלתרתי מילים, ומצאתי חיבור מחדש אליהם. כמו הצעד נוסף, הרגשי והפיזי, שעשיתי בהצהרתי לעולם שאני מוכנה לזוגיות. ואז הגיעה המלחמה, ולא הספקתי להתאושש מכל המוות של השנה שקדמה לה, או מהאפתיות שהקיץ הביא, אפתיות שלא הייתה בלתי נעימה.
במובנים מסוימים אני מרגישה שאין לי זכות, לא הכרתי אף אחד שמת, לא צפיתי בסרטונים, הכל הגיע אלי מיד שנייה ושלישית ועשירית. אבל אני לא חושבת שזה עובד ככה. דיברתי עם חבר על עולם התרבות והמסיבות, שלא חזר למה שהיה, והוא אמר "לאנשים פשוט פחות כיף בחיים". קשה להפריד בין מה שבחוץ למה שבפנים, זאת אומרת התהליכים הפנימיים שאני עוברת שקשורים אלי, לבין מה שקורה בחוץ. למרות שאני חושבת שבעצם אף פעם אין הפרדה. התחלתי לכתוב פוסט אתמול שלא היה לי חשק להמשיך, כנראה כי הוא נוגע בנקודה שקשה לי לדבר עליה, הפניית העורף לעולם שגדלתי בו, של מצוינות ותחרותיות ולהיות מהנדסת או מתכנתת או לפחות משהו שיש בו יציבות תעסוקתית, מדומיינת ככל שתהיה. זה לא קשור לפרנסה, זה קשור לערך בעולם, והערך שלי עדיין תלוי במבט של אבא שלי עלי, המהנדס עם הפוסדוק. בכל אופן, ניסיתי לחשוב על מה אני עשיתי עם החיים שלי בשנות העשרים לחיי. כרגיל מקדימה את המאוחר, כי אני רק בת 26, וזה עדיין לא הרגע לסכם את העשור. כל מי שמסיים את הלימודים שלי חושב, מה לעזאזל רכשתי כאן? עם איזה ידע אני יוצא? זה לא ברור. בהרבה מובנים אני מרגישה שהלימודים האלה מקרבים אותי לעצמי, מלמדים אותי איזה סוג של אמנית אני, איך אני יוצרת ואיך אני רוצה ליצור. מדייקים ומזקקים את זה. אני בהחלט מרגישה את זה עכשיו, בסוף השנה השלישית, אחרי כל התלאות שעברתי השנה, כולל כמה חודשים של ריק שלא רציתי ליצור כלום והתמסרתי לזה. (מצחיק לחשוב שכמה חודשים של חוסר יצירה זה רדיקלי בלימודים שלי, כשבחיים האמיתיים זה כל כך הגיוני. נזכרת ברגע שאמרתי למנהלת שאני עכשיו שוהה בריק, והיא שאלה מה אני עושה כדי לצאת ממנו. לא הבנת נשמה). זה מוביל אותי למה שאני חושבת שעשיתי בשנות ה20 לחיי, עושה בהם, וזה בעיקר להתקרב לעצמי. ואז אני חושבת, וואלה? הממממ. אני עדיין אדם חרדתי ברמות עם מכאובים פיזיים ונפשיים רציניים. אבל אולי זה לא סותר, אלא חלק מהדרך. חלק מהטיפול בטראומה הוא ההסכמה להרגיש את הכאב. אבל האם החרדה מונעת ממני להרגיש את הכאב? לא יודעת, ולא רציתי לעסוק בזה עכשיו.
רציתי בכלל לדבר על הפחד לחלום, הפחד לדמיין. חשבתי מקודם לכתוב פנטזיה, מזמן לא כתבתי, ואז מיד היה לי חוסר כוח וחשק. תהיתי על מה זה יושב. לקרוא פוסטים מחרמנים בכלוב עושה אותי עצובה וממורמרת בגלל שאין לי את זה. אולי הפחד לחלום מגיע מהמקומות של הפחד שלעולם לא אגיע לשם, לחלום, לטוב הרחוק הזה. לפני כמה ימים עשיתי אמבטיה והייתי משועממת, ונזכרתי ברגע מהילדות שאני חוזרת אליו הרבה לאחרונה, שהייתי לבד בבריכה מקורה ושיחקתי עם עצמי שאני תקועה באי בודד, והבועות הקטנטנות היו דגים שאני צדה. אני זוכרת את הטעם של הדג על המדורה שהיה לי בפה כששיחקתי ודמיינתי.
איך חוזרים לחלום? איך חוזרים לדמיין? איך מכניסים את הקלילות הזאת חזרה לחיים? הכל מרגיש כבד, אבל זה לא רק מאז המלחמה. אני כבדה מנעוריי. והדברים מצטברים. אני מחכה לרגעי אאוריקה, לתובנות משמעותיות, שיכניסו קלילות לגוף שלי. מחכה לרגע שבו אהיה חייבת לקום ולזוז כי הגוף שלי לא יאפשר לי יותר את התקיעות והכבדות. אבל הם לא מגיעים. אני יודעת שאני אדם של קצוות, שיש לי קושי לשהות במנוחה, שאני לא מצליחה להזיז את עצמי לפעולה אם אני לא בקצה כלשהו.
המילים מסתבכות לי, הרעיונות מסתבכים. כל ניסיון להניח תוכנית פעולה מתבדר עם הרוח כאדמה חולית. שוב אני מנסה להקדים את המאוחר, עדיין לא היה לי רגע של מנוחה מאז שסיימתי. מנוחה עמוקה. אני נזכרת לרגע שאולי אין צורך בתוכנית פעולה, שהחרדה שגורמת לי לחפש תוכניות פעולה עשויה להירגע אם אזכור את זה. שאני לא צריכה להיות כל הזמן בשליטה על הכל, גם לא על ההתפתחות האישית שלי, גם לא על ההבראה. שאולי היכולת לחלום תחזור לאט, בזמנה. שיש לדברים את הקצב שלהם והם הולכים בו, גם אם אני לא מצליחה לחוש את הצעידה. אני חושבת שהשפעת הפחדים בשנים האחרונות, הציפה שלהם לפני השטח, בעיקר גרמה למנגנון השליטה to kick in חזק מתמיד. צריכה לזכור לשאול את עצמי יותר, איך אפשר להרפות עכשיו, כאן? (תוהה אם זה הניסוח המדויק, אולי אצטרך לדייק אותו עוד בהמשך. קריצה לעצמי הקונטרול פריק).
התחלתי לקרוא ספר, זה לא קרה הרבה זמן. המילים כישוף והכישוף שבמילים, סקירה של הספרות המסופוטמית. זה לא מעניין כמו שחשבתי שיהיה, ולא מדבר על כישוף, אבל בכל זאת אני קוראת. נחמד לראות איך אנשי מסופוטמיה לפני 4000 שנה התמודדו עם החיים, עם פחד המוות. אני צריכה להחזיר אותו לספרייה עוד עשרה ימים ואני חושבת שהחלטתי שאסיים אותו, אבל אין לדעת. אני חושבת שצבירה של ספרים באמת מרגיעה בי דבר, כמו קנייה כפייתית של בגדים. לאורך השנים צברתי עשרות רבות של ספרים שמעולם לא פתחתי. אבל זה מרגיע אותי, לדעת שהידע בהישג ידי, ובכל רגע אוכל לאחוז בו ולמלא את ראשי בו, כמו לקחת הסנפה חזק בשדה הדרים, כמו לדחוף את הראש לעוגת שוקולד קצפת.