לבד בבית של אמא אני והחתולה השמנה שמוחצת לי את הבטן ברגעים אלו. חיפשתי סרט אפוקליפטי והגעתי ל"פיר". אלוהים ישמור. פעם הייתי מסוגלת לצפות בדברים האלה ולהיות בסדר. מזמן לא צפיתי במשהו עם כל כך הרבה אלימות. בעיקר פסיכולוגית זה היה קשה בגלל שזה מדרדר לקניבליזם. הוא היה מעולה חוץ מזה שהסוך עצבן אותי והרגיש שהכל היה חסר טעם ופואנטה. קשה לעשות סופים טובים, במיוחד לסרטים שכל הסרט הוא קאץ' בעצמו. אחר כך הטריילרים קפצו וקפצה סדרה על שותפים לדירה נוראיים, אז ראיתי פרק. על אישה מבוגרת שנרצחת על ידי הדייר שלה שהכניסה לביתה. הוא נראה פסיכופת בתמונות והסיפור ממש מעורר חלחלה, אובר דרמטיות שבו יצרו את הסדרה אבל עדיין, זה עובד. תחושות אפלות אחזו בי הערב עוד לפני ועכשיו הן גם מעוררות חרדה וחררה. מזכיר לי שראיתי את הסדרה ההיא על הרוצח הסדרתי, עם השחקן ההוא ששיחק באימה אמריקאית. קיצר. איום ונורא. אני צריכה ללכת לישון ברגע זה כדי לקבל את מנת השעות שאני זקוקה לה לפני העבודה מחר בבוקר, אבל הגוף שלי רוטט בקטע רע. בטח גם המלחמה עוד יותר הורידה את הקיבולת שלי. התחושה בעקבות הלילה היא שבני אדם הם יצור מסוכן ומפחיד ברמות. וזה לא עוזר שאחשלי עומד להיכנס לראשונה לדירת שותפים עם 3 שותפים, שניים מהם הוא טרם הכיר. אמא שלי אמרה שאי אפשר לדעת מראש על אנשים, אתה פוגש אותם והם נראים נחמדים ואז אתה מגלה שהם לא, ושגם אני נפלתי על שותף לא טוב בשנה הראשונה שלי בעיר. אמרתי לה שאני לא פגשתי אותו, דיברתי איתו בוידיאו, ובפעם הראשונה שפגשתי אותו אחרי שכבר נכנסתי לדירה ידעתי שזאת הייתה טעות. היא אמרה שהיא לא ככה, היא בכלל לא יודעת לזהות על אנשים. זה מפחיד, אנשים שמסתובבים בעולם בלי רדאר לבני אדם. אני יודעת לזהות פסיכופתים מהר מאד. כמו עם ט', למשל. הבעיה הייתה שידעתי שהיא מחופפת אבל עדיין ביליתי איתה את כל הזמן שביליתי איתה, ואז טסתי אליה ללונדון, אחרי שפחדתי לחיים שלי בלילה האחרון שבילינו יחד קודם לכן ביוון. אני נזכרת שעוד בכינו בבוקר לפני הטיסה שלה, אחרי לילה חסר שינה שבו לדעתי היא עברה התקף פסיכוטי. בקיצור. ידעתי מההתחלה שמשהו שם לא מאה אחוז בקלבסה ועדיין בחרתי לטוס אליה לאיזה עשרה ימים בלונדון אחר כך. ואני חושבת על האישה שהכרתי כאן. היא הייתה פסיכופתית? משהו בהחלט לא היה מאד. עוד מהפעם הראשונה שדיברנו בטלפון, והיא דיברה ודיברה במשך שעה וחצי או שעתיים, ולא נתנה לי ממש מקום, ואז שלחתי לה משהו שכתבתי והיא אמרה שהיא לא יודעת אם זה גרם לה להתאהב בי או בה. ואחר כך שהיא יצאה עלי על מאתיים בלי לראות אותי ממטר כי אמרתי לה שמשהו שהיא עשתה פגע בי, ואני נכנסתי לניתוק קיצוני, ואם היינו יחד בטח הייתי פוחדת ממנה פיזית. היא הייתה פסיכופתית? לא יודעת, אבל היא הזכירה לי את אמא שלי. מגננה שהיא מתקפה שלא רואה את מי שמולה ממטר. העיניים משתנות. כשהייתי ילדה הייתי אומרת לעצמי בראש שיש לי שתי אימהות, אחת אמא שלי, שהיא מקסימה ומצחיקה ואוהבת והיא חברה שלי, והשנייה מפלצת. יש להן פרצוף שונה. מגננה שהיא מתקפה, ככה אני מרגישה בזוגיות שלי עכשיו. אף פעם לא הזדהיתי עם אמא שלי כמו בזוגיות הזאת. ואז יש רגעים שהבת זוג שלי לא רואה אותי בשיט כשהרגשות שלי נפגעים, ואני מסתגרת פנימה, והיא באיזו דלוזיה שאני כועסת או תוקפת אותה עם השתיקה שלי. יש שם רגעים שהיא מפחידה אותי. ואני לא יודעת אם יש לי מה לפחד ממנה, או שזאת פשוט הטראומה העמוקה. זה בטח לא הרגע לנתח את זה, אחרי כל השיט שראיתי עכשיו. עשיתי סיבוב מלדבר על האינטואיציות ולסמוך על אנשים ברגע ראשוני. אמא שלי אמרה שהיא לא סומכת בכלל על אינטואיציות. זה יכול להישמע לי הגיוני, היא כנראה מנותקת בצורה חמורה מעצמה, אחרת היא אולי הייתה יכולה להסתכל על כמה שהיא אדם פוגעני. כמה אני פוחדת להיות היא, מנותקת מעצמי, רק מאשימה, לא יודעת לקחת אחריות. הזוגיות הזאת גורמת לי להרגיש כמו כל הדברים האלה. אני רוצה להגיד שזה לא אשמתי, שהיא משליכה עלי הרבה מהחרא שלה, הופכת אותי לאמא האביוזית שלה, אבל זה בדיוק הדבר לא? לא לקחת אחריות. הבתזוג שלי לא אלימה כמו הנשים שנמשכתי אליהן עד עכשיו, המנגנון שלה הוא ניתוק קיצוני ובריחה, הסתגרות בתוך עצמה, היא לא טובה בלתקוף. אבל יש בה אלימות. אני חושבת שיש בה הרבה יותר אלימות משהיא מסוגלת להביט בה, בפעם שאמרתי לה את זה היא התחלחלה, לא דיברנו על זה לעומק. הייתה פעם אחת שהסתגרתי פנימה בצורה קיצונית ולא תקשרתי איתה בכלל, והיא איחרה באיזה שעתיים ליומולדת של חברה שלה, והיינו על ספסל ברחוב, והיא נהייתה כל כך מתוסכלת שהיא הפסיקה לתקשר או להסתכל עלי או לדבר. וניסיתי לשים עליה יד והיא העיפה לי אותה. וזה הפחיד אותי, הפעיל בי משהו. לא ממש דיברנו על זה אף פעם. גם לא דיברנו על הפעם לפני כמה שבועות שהיינו בריב ונכנסתי לבכי התייפחות קשה, וישבתי על קצה המיטה, והיא רצתה לגרום לי לבוא אליה שתחבק אותי, אבל היא לא נגעה בי בחום כל הזמן הזה, אז כשהיא נגעה בי מהגב והתחילה לנסות לקחת אותי אליה כל כך נבהלתי והייתי מבולבלת ונלחמתי בה. אני חושבת שהיא לא הבינה מה קורה והיא רק רצתה שארגע, שרק אבוא אליה שהיא תוכל לכרבל אותי, אבל כל כך נבהלתי ונאבקתי וזה גרם לה להיאבק בי. היה בי קול שידע שהיא לא הולכת להכאיב לי, והקול הזה אמר תרפי את הגוף, תני לה לעשות לך מה שהיא רוצה, ככה זה יגמר הכי מהר ותהיי בטוחה. לא עיבדתי בכלל את החוויה הזאת, או דיברתי עליה, או כתבתי עליה. ואנחנו לא דיברנו עליה גם. הרגשתי ממש ממש רע אחר כך, שגרמתי לה להיבהל. סך הכל הרבה רגעים בזוגיות הזאת גורמים לי להרגיש שלבטוח באנשים זה לא כדאי. ואנשים זה דבר מפחיד. ולפעמים גם אני דבר מפחיד. וזה הסיפור הזה, של אינטואיציה, של לסמוך על אנשים אבל בעצם לסמוך על עצמנו. כי יש רגעים שאני מבולבלת ולא מבינה אם הצד השני פגע בי או שאני בעצם פוגעת בו. זה מה שהטראומה עושה. אחרי ט' הייתי מאד מבולבלת. כי ידעתי שהיא לא טובה, ראיתי את זה, אבל בכל זאת הייתי שם ונתתי לה להיכנס לי ללב. זה סך הכל היה מה, חודשיים? שלושה? הרוב לונג דיסטנס. אבל זה ממש גרם לי להתערער בתוך עצמי. ואני חושבת שאני לא מבינה עד כמה הילדות שלי בעצם עשתה לי את הדבר הזה, לא לסמוך על עצמי, לא לסמוך על אנשים. זה מבלבל, אמא כל כך מקסימה, וכל כך פוגענית. זה מבלבל כי גם אני כל כך מקסימה, וגדלתי במחשבה שאני כל כך פוגענית, ואני מוצאת עדויות לזה שאני פוגעת באנשים. אובייסלי, כי זה מה שאנחנו עושים בין היתר בתוך יחסים, פוגעים זה בזה. אז איפה הגבול, מתי הטייטל אדם פוגעני מגיע? ואני פוחדת לומר אבל זה גם מבלבל אותי בתוך הזוגיות שלי. ומבלבל אותי עדיין לומר למה זה מבלבל אותי. אני מרגישה שבשלב הזה אני דחקתי הרבה מאד דברים שקרו הצידה, כי זה לא נוח, וקשה. בסופו של דבר אני כן סומכת על זה שהדברים קורים כמו שהם צריכים לקרות.
טוב לא ציפיתי לכתוב כל כך הרבה ככה. הדברים האלה שצפיתי בהם לקחו אותי למקומות אפלים.
