כבר כמה זמן שהתחושה היא שאסיים את הלימודים ואחזור להיות בן אדם. רק עוד שנה. אולי גם הקיץ יסייע בזה, ואקבל את עצמי חזרה לתקופה מסוימת. אולי המלחמה החמירה את זה. אולי גם הזוגיות. אני מרגישה עכשיו במצב שאין לי אותי, יש לי חרדה שמנהלת את החיים שלי ומטשטשת את כל מה שלא בראיית המנהרה של הפחד. דימוי יפה. קשה לי להסביר את זה, את עומק התחושה, של חוסר החיבור לעצמי. את הניתוק. הוא נוכח לא נוכח. אני משייכת את זה ללימודים בגלל רמות הסטרס שהם גורמים לי, רמות שמלכתחילה היו גבוהות ועכשיו החמירו. אני מרגישה שאין לי כל כך שמחה בחיים, בעיקר דאגה. אולי זה קשור למלחמה ואני לא זוכרת את החיים שלפני, אבל אני לא חושבת שהם היו מאד שונים. אולי הווליום של האפור היה פחות חזק, אבל הוא עדיין היה דומיננטי.
קשיים נפשיים לא זרים לי, אבל בעבר היו דברים שהייתי מתנחמת בהם. בין היתר, זוגיות, כשהייתה כזאת. עכשיו אני מסתכלת ואני חושבת שהיא אחת מגורמי הסטרס בחיים שלי. פשוט אין לי שום ביטחון בקשר. זה לא משנה שהיא הייתה איתי 3 ימים, היא נסעה הביתה ואין לי שום ביטחון בבין לבין. לקחתי לתשומת לבי את הצורך שלה שאכתוב לה פחות, אבל זה לא תורם לצורך שלי שהיא תגיד לי דברים אוהבים לאורך היום. אולי היא לא עושה את הדברים שאני זקוקה להם, כמו ליזום, בגלל שאני כל כך אקטיבית ומקדימה אותה. אבל גם אני לא בטוחה שאם היה לה את כל הספייס שהיא הייתה זקוקה לו היא הייתה נותנת לי את מה שאני צריכה. אולי כי בתור התחלה הספייס הזה עושה לי רע, במיוחד כשהוא לא מגיע גם עם דברים אחרים בזמנים אחרים שכן עונים על הצרכים שלי. חוץ מזה, שכשאני נותנת לה ספייס ואז היא באה אלי אוהבת, אני נעלבת ולא יכולה לקבל את זה. זה נחווה אצלי כלא יציב, לא קונסיסטנטי, זה גורם לי לקפוא, או להעלב ולכעוס.
במובנים מסוימים הבלוג הזה מביך אותי. פעם היו דברים אחרים שהביך אותי שאני כותבת עליהם, אני לא זוכרת מה, אולי על כמה שהיה לי רע ובודד. עכשיו מביך אותי כמה שאני כותבת עליה וכמה רע לי איתה. השותפה שלי עברה פרידה לא מזמן מקשר שמאד הקביל לשלנו, כל הזמן ריבים, כל הזמן צרכים שלא נענים. ועכשיו כשהם נפרדו בודד וריק, ומישהי אמרה לה שאולי היא השתמשה בקשר כהסחת דעת מהמצב, ומהחרא האישי שלה. ברור לי שגם אני עושה את זה, אני רואה את הרגעים שבהם הקושי שלי בתוך הקשר גובר. יש בי חלק שמובך מכמה שאני מתעסקת בקשר בכפייתיות, שאומר - אז למה את לא נפרדת ממנה כבר? יש לזה כל מיני תשובות. שאני אוהבת אותה, שכבר דמיינתי עתיד איתה ויש בו הרבה דברים ששתינו רוצות, כמו חיי קהילה. שאנחנו חלק מאותה קהילה עם הרבה חברות משותפות וזה יהיה קשה. שאני אוהבת אותה, שכשטוב לנו כיף לנו נורא ביחד, כשטוב לנו הסקס פשוט נכון, שהחיוך והצחוק שלה עולים לי לראש כשאני שואלת למה את לא נפרדת ממנה. וזאת כנראה הסיבה הכי משמעותית. אבל אני צוברת טינה ומרמור, בכל פעם שאנחנו נפגשות והיא לא נוגעת בי, בכל פעם שאני רוצה לשלוח לה הודעה אבל זוכרת שזה יותר מדי לה. אני צריכה יותר יחס, יותר תשומת לב, יותר סקס, יותר חום. אולי הדבר שהכי קשה להגיד פה זה יותר חום, כי זה נראה לי יותר מהכל משהו באופי.
איך שוב הגעתי לכאן. היום יש יום אחרון של הפסטיבל בלימודים, בערב תהיה לנו ארוחה מטורפת, ואז כנראה אסע לתל אביב לישון אצלה. מחר בלילה היא טסה לארה"ב ל3 שבועות. האלבום תמונות שלנו שיכולתי להכין בחינם מהעבודה הגיע אתמול, הוא פחות יפה משחשבתי וגם קצת קרינג' (למה החלטתי לסיים אותו בתמונות של התחתים העירומים שלנו?). אבל זה גם חמוד ויפה ונחמד שהגיע לפני שטסה. אתמול הלכתי לקנות מתנות לצוות שלי וקניתי גם לה 2 קריסטלים, אחד מהם של הים כי אין יפה איפה שהיא טסה והים משמעותי לה, במיוחד עכשיו כשהיא החליטה להיות גולשת. עצוב כמה שאין לי יכולת לפרגן לה על דברים בחיים שלה שהיא עושה בגלל שאני כל כך לא מרגישה איתה ביטחון. לפרפורמריות שלי קניתי את דרך האמן ואני קצת מתרגשת מהמתנה הזאת. אין לי אלא לקוות שאין להן אותו. אם לא היה לי בעצמי אותו הייתי ממש שמחה לקבל, זאת מתנה מהממת בעיניי. וקניתי גם להן וגם לצוות הטכני קריסטל שבחרתי לכל אחת. אני אצרף לזה ברכה שאכתוב להן. אני אוהבת מתנות, למרות שהברכות תמיד מלחיצות אותי.
