נפלה עלי עצבות היום. הריקנות של אחרי, כנראה קשור בזה. קשור גם בה, הרגשות שהדחקתי בתקופה הזאת שבים. התחושה שאנחנו פשוט לא מתאימות, היא לא יכולה לתת לי את מה שאני רוצה, אני לא יכולה ליצור את הבית שאני רוצה איתה. הזיכרונות הטובים שבאים כדי לנסות להלחם בזה. היו רגעים שהיה קל, בהתחלה. קל כי זאת הייתה התחלה, והיינו מלאות תקווה ואנרגיה. קיבלתי סמס שאלבום שהכנתי של תמונות שלנו אמור להגיע. קיבלתי מתנה מהעבודה אלבום בחינם אז אמרתי יאללה, איזה תמונות יש לי לעשות. בדיעבד חשבתי על האחיות הקטנות שלי, לא הייתי מתנגדת לאלבום מפוצץ בתמונות שלהן. עשה לי עצוב, המחשבה על האלבום. אני לא יודעת מה או איך אני מרגישה עכשיו, עצבות מסוימת, בלבול מסוים. לא יודעת אילו פעולות לנקוט. רציתי לכתוב לה שנפלה עלי עצבות היום, אבל היא אמרה כמה היא לא רוצה שאכתוב לה הרבה הודעות. ומה היא תעשה עם המידע הזה? בטח לא תגיד משהו שיגרום לי להרגיש טוב. היא אומרת שאני בוחנת אותה. כן, זה נכון. היא פשוט לא עוברת את המבחנים.
בא לי לשמוח, להרגיש שמחה, עונג. בא לי לתת לעצמי חיבוק. בא לי להרגיש את הבית שאני כמהה לו. עם עצמי, אבל גם עם אחרת. אני לא טובה בסופים, אני מושכת ומותחת אותם, מחפשת שאריות תקווה, אולי הם מתחבאות בקפלים, ואם אמתח אותם מספיק חזק אמצא אותן. אולי עוד יש תקווה, אולי עוד נצליח להיות אחת לשנייה מה שאנחנו זקוקות לו ורוצות. לכתוב על זה שוב ושוב לא עוזר לי. הבוקר הזה עצוב. תכף אקום מהמיטה ואכין רביולי, ואולי אלך לחפש ספרי שירה לצוות שלי. השותפות שלי בבית וממש אין לי חשק אליהן, במיוחד לא לאחת מהן. היא כל כך רועשת ותופסת יותר מדי מקום. חוץ מזה ששתיהן חולות ואני לא רוצה להדבק.