מישהי שתלטף אותי בראש בלי שאדאג אם היא בסדר, שהמגע שלה נוכח ויודע, בטוח, שתעסה את האצבעות שלה לתוך הקרקפת שלי כמו שהיא יודעת שאני אוהבת, שאני זקוקה.
אני מנסה להתעלם מהמחשבות האלה, על התפשרות. בשלב הזה אני חושבת שאחוש הרבה הקלה. ועצב, הרבה עצב. אבל עצב אני מכירה. לפני כמה שבועות אמרתי לפסיכולוגית שלי, אבל אני לא רוצה להיפרד. היא אמרה שזה עוד ה אני לא רוצה להיפרד מלפני שלוש שנים.
כרגע מה אני רוצה - לעזוב את הפסיכולוגית שלי, להתחיל ללמוד תופים, לקרוא את חמשת הספרים שלקחתי מהספרייה ואני צריכה להחזיר עוד שבועיים. אולי שלושה שבועות שהיא תבלה בארהב יעשו לנו טוב. אני פוחדת שהם בעיקר יבהירו לי שיותר טוב לי בלעדיה. אני חושבת שיכול להיות לנו טוב, בקונסטלציה אחרת, במיקומים אחרים במערכת הכוכבים. לא כל כך קרוב, שכוח הכבידה לא יהיה כל כך משמעותי. במרחק מסוים. זוגיות משנית, למשל. בשלב הזה, כעבור תשעה חודשים, אני לא חושבת שאפשר לשנות את המיקומים. והאמת, אני לא יודעת אם אני רוצה. תחזוק הקשר הזה דורש ממני כל כך הרבה אנרגיות, הן הולכות ומתמעטות, וגם הרצון והמוטיבציה הולכים ומתמעטים.
איך הגעתי לקדרון הזה? התיישבתי במיטה אחרי יום עמוס אנשים ומופעים ותפקידים ואחריות ולדבר ולהיראות. הימים הבאים עלינו לטובה הולכים להיות כאלה שמלאים בריקנות, אין לי תוכנית פעולה. אין לי כל כך תוכניות פעולה יותר. לא בטוחה איך לגשת אליהם בלי אחת.