שדה פרחים

מישהי שתלטף אותי בראש בלי שאדאג אם היא בסדר, שהמגע שלה נוכח ויודע, בטוח, שתעסה את האצבעות שלה לתוך הקרקפת שלי כמו שהיא יודעת שאני אוהבת, שאני זקוקה.

אני מנסה להתעלם מהמחשבות האלה, על התפשרות. בשלב הזה אני חושבת שאחוש הרבה הקלה. ועצב, הרבה עצב. אבל עצב אני מכירה. לפני כמה שבועות אמרתי לפסיכולוגית שלי, אבל אני לא רוצה להיפרד. היא אמרה שזה עוד ה אני לא רוצה להיפרד מלפני שלוש שנים.

כרגע מה אני רוצה - לעזוב את הפסיכולוגית שלי, להתחיל ללמוד תופים, לקרוא את חמשת הספרים שלקחתי מהספרייה ואני צריכה להחזיר עוד שבועיים. אולי שלושה שבועות שהיא תבלה בארהב יעשו לנו טוב. אני פוחדת שהם בעיקר יבהירו לי שיותר טוב לי בלעדיה. אני חושבת שיכול להיות לנו טוב, בקונסטלציה אחרת, במיקומים אחרים במערכת הכוכבים. לא כל כך קרוב, שכוח הכבידה לא יהיה כל כך משמעותי. במרחק מסוים. זוגיות משנית, למשל. בשלב הזה, כעבור תשעה חודשים, אני לא חושבת שאפשר לשנות את המיקומים. והאמת, אני לא יודעת אם אני רוצה. תחזוק הקשר הזה דורש ממני כל כך הרבה אנרגיות, הן הולכות ומתמעטות, וגם הרצון והמוטיבציה הולכים ומתמעטים.

איך הגעתי לקדרון הזה? התיישבתי במיטה אחרי יום עמוס אנשים ומופעים ותפקידים ואחריות ולדבר ולהיראות. הימים הבאים עלינו לטובה הולכים להיות כאלה שמלאים בריקנות, אין לי תוכנית פעולה. אין לי כל כך תוכניות פעולה יותר. לא בטוחה איך לגשת אליהם בלי אחת.

טוב באמת פשוט בלתי נסבל לי בני אדם בימים האלה, כולם רועשים לי, כל הזמן, כולם רועשים, ואני לא מבינה למה הם לא מתחשבים, למה נכנסים לחדר סטודנטים שרואים שאנשים נחים בשקט ומתחילים לשיר ולצעוק, ואולי זאת פשוט אני, אולי אני רגישה מדי למקום הזה, לאנושות הזאת, לעם ישראל הזה. רוצה שכולם יסתמו את הפה.

יושבת בשיחת פתיחת יום עם משקפי שמש, כובע ואטמי אוזניים. זה לא מספיק, אז אני הולכת לשחק סוליטר עכשיו. כמה שפחות גירויים מהחוץ הזה שיחדרו אלי. מנסה לנשום. 

בתוך הג'ונגל שנקרא להיות סטודנטית לאמנויות, בתוך מלחמת ההישרדות הזאת, אין שמחה ממני שסיימתי להופיע את שלוש הפעמים שלי. יש עוד שלושה ימים ואנשים אחרים עוד בתוך הטירוף, מודה על רגעי חסד של להיות מחוץ לזה עכשיו. מרגיש לי אנוכי, להביט בהם מהצד ולשמוח שאני כבר לא שם, סיימתי את שלי לשנה זו. מצד שני, תחושת הישרדות יומיומית היא תיאור נכון של חיי בשלוש השנים האחרונות, אז אקח את הרגעים המתוקים האלה בשתי ידיים ואומר תודה. הגוף שלי קצת קצת יותר רפוי. אמבטיה, עיסוי עצמי עם שמן קוקוס שמנים אתרים, נמנום קל, פרוסה עם גבינה טבעונית וואו ועגבניות מיובשות. ואני אפילו מאחרת לשיחת פתיחה של היום, וזה בסדר. נעים.

האמבטיה מתמלאת

יש לי שתי שותפות חולות אז שתיתי כפית שמן אורגנו כאמצעי מניעה

הבטן מלאה באוכל טעים ומזין

השיחה עם הפסיכולוגית מאחוריי

תכף אצעד פנימה והשריפה הראשונה של המים החמים תהלום בי

נחמד מאד

אם היה לי זמן לשנצ זה בכלל היה מושלם, אבל תכף אלך ללימודים ואז ב4 אני משערת שיהיה לי רגע להניח קצת את הראש

זהו, אתמול היה המופע האחרון. הפסטיבל ממשיך עד יום רביעי ומעכשיו אני אהיה פשוט בתפקידי חיזוק, אחראית חלל, שומרת שקט וכאלה. גם די סיימתי עם ההפקות האחרות שעזרתי להן, לא היו ככ הרבה, שזה קצת באסה כי כיף לי הפקה בפועל, הקמות ופירוקים ועניינים, ולהיות שומרת שקט זה פחות מרגש. אבל, אולי זה דווקא טוב להיות בצ'יל, לא לאבד את הראש עכשיו על עוד דברים, אפשר להיות יותר ברגוע. בחמישי הייתי שומרת שקט שלוש שעות וזה דווקא היה נחמד.

זה גם די נחמד שסיימתי להופיע, יכולה אט אט לחזור להיות אדם במקום פקעת הלחץ והעצבים שהייתי. מאמי הייתה אצלי בסופש וביקשתי שתבוא גם למופע אתמול, ואז קלטתי שבטח יהיה לי ריקני לחזור הביתה לבד אחרי המופע האחרון ואחרי כמה ימים איתה, אז היא הציעה להישאר לישון. שתינו יודעות מה זה דורש ממנה, המחיר הרגשי של לא להיות בבית שלה כמה ימים, אבל היא אמרה שאם אני צריכה היא תישאר. שמחתי שהיא נשארה וגם הרגשתי קצת אשמה ואחריות ל well being שלה. אולי זה לא רק לשהות מחוץ לבית כמה ימים, אלא כמה ימים של ביחד, וכמה ימים של להיות בבית ובחדר שלי שהיא לא מרגישה בהם בנוח, בין היתר בגלל הבלגן. בכל אופן. זה היה לי נחמד שהיא נשארה, ראינו סדרה אתמול והייתי במצב רוח silly ביממה האחרונה אז היה גם קצת מצחיק וחמוד. היא התעוררה ונסעה הביתה ואני יודעת שהולך להיות לה יום קשה היום. אני מנסה לא לקחת על זה אחריות ולזכור שהיא אדם מבוגר שיודע לעשות בחירות לעצמו. אפילו שהיא גם אדם מרצה. קשה שלא להרגיש אשמה או אחריות על זה כשאני ביקשתי שתישאר, אבל זה באמת עשה לי טוב. הגיוני שלא ארצה להיות לבד אחרי המופע האחרון שלי, זה הגיוני וזה בסדר שארצה להיות עם בת הזוג שלי.

היו לי חלומות משוגעים בלילה, בין היתר שמפלצות דמויות רודפות אחרי ואחרי חבורה של אנשים במן יער נטוש ולא צפוף, ואז אנחנו דוקרים אותם פעמים רבות והורגים אותם על הקלשון של מלאך המוות. זה היה מאד מטריד.

באה אתמול עוד חמולה של חברות, ספרתי והיו 11. זה היה מאד מרגש, גם שתי חברות שבאו במיוחד מחיפה והיו צריכות להיות היום ב8 בבוקר חזרה. היה מרגש. שוב אישה זרה ניגשה אלי ואמרה לי כמה היא התרגשה, וגם החברות. אה ואמא שלי הייתי אתמול, ואחי והבן זוג שלו. אמא שלי כל כך התרגשה והייתה גאה בי. לא דיברנו בערך שבועיים, מאז שהיא הייתה בהמה אלי והפסקתי לענות לי. והיא באה אתמול בלי לדבר איתי לפני, אבל אחרי היא נורא התרגשה, אמרה שהיו לה דמעות בעיניים כל הזמן. היה גם רגע שחלפתי לידה במופע והיא הסתכלה עלי וחייכה עלי בניסיון לזכות בתשומת הלב שלי. היא הייתה מאד גאה בי.

אני נורא אוהבת את הפרפורמריות שלי, וגם את הצוות הטכני. יש לי באמת צוות של מהממות. הפרפורמריות קיבלו גם אינספור מחמאות על המופע והעבירו אותו אלי. הרגשתי שלפני המופעים היה בהן קצת חששות, בגלל שזה מופע כבד ודרמטי לפרקים, אני חושבת שהן לא היו בטוחות איך יאכלו את זה. והתגובות מטורפות, ואני חושבת שזה מחזק אותן. אה גם חברתי הטובה שהייתה בחול כמה חודשים הייתה אתמול, היא באה בדיוק בזמן הנכון לפני המופע כדי לעזור לי ממש ולהדק את הדברים. כתבתי אותה בתודות הכפרה שלי. בקיצור כן אז לדעתי התגובות מחזקות את הפרפומריות שלי וגורמות להן לראות שזאת עבודה ממש חזקה. גם לפני כן הן ידעו, כל הזמן אמרו לי כמה הטקסטים יפים וחזקים, אבל זה כל כך אחר לקבל את זה מבחוץ.

חברה טובה שלי שאני מאד אוהבת הייתה אתמול, הכרנו לפני שנה וזאת הייתה אהבה ממבט ראשון. היה שם גם קצת קראש אבל הוא התמסמס ודעך. היא אמרה אתמול שהיא דמיינה גם גוף שם, אולי הגוף שלה. יעני שהיא מדמיינת איזה קטע תנועתי יחד עם הטקסטים, והיא אמרה שהיא תשמח לעבוד יחד בקרוב. אמרתי שאני מרגישה שאנחנו מבשילות לעבודה יחד. זה ממש ירגש אותי, אני מרגישה שיש איזה תדר ששתינו עולות עליו יצירתית וממש מתקשרות אחת עם השנייה. מעניין איך יהיה לנסות לשתף פעולה, לא יצא לי עדיין. היא רקדנית הרבה שנים ועושה היום דברים של רוח וגוף ואימפרוביזציה. במחשבות שלי על שנה הבאה אני ממש חושבת על להכניס אלמנטים של גוף לתוך העבודה שלי, כאלה שמתכתבים עם התדר של המילים שלי. תנועתיות שחוזרת על עצמה, טקסית, מכשפת. ראיתי את המופע של אורלי פורטל לפני כמה שבועות וזה ממש הפיח בי השראה. מגניב להתחיל לחשוב על שנה הבאה ולהתרגש אליה, במיוחד אחרי שרוב השנה הזאת בכלל לא רציתי ליצור, ורק לפני שלושה חודשים נכנסה בי שוב הרוח. מתרגשת להעמיק בחומרים שרק התחלתי לגעת בהם, של מילים מדוברות, של קול, של כישוף.

בסוף שנה שעברה, שנה ב', הייתה לי כמיהה גדולה לעבוד עם אנשים. בכל תקופת החופש בין שנה ב' לג' אכלתי את עצמי והתבחבשתי בתוך הראש שלי, עם מי בא לי לעבוד? עם מי בא לי לעבוד? היו לי רעיונות למחקרים שרציתי לפתח. בסוף הכל נזנח עם תחילת המלחמה, לא היה לי שום חשק ליצור כלום. סמסטר א' של השנה הנוכחית נגמר ואני החלטתי שאני מפסיקה לנסות עכשיו, לא דוחקת בי, לא עושה בכוח, אני נחה. קמה ב6 בבוקר לעשות יוגה, חוזרת הביתה ב3 ועושה שנצ. וכל השאר השלום לו. מה שכן, ידעתי שאני לא רוצה להיות לבד. וידעתי שזאת תקופה, ושאלתי את עצמי מה אני עושה כשאני עושה כלום (יוגה הייתה אחת התשובות). אז הזמנתי מישהי להיפגש איתי פעם בשבוע ולקחתי אותנו לפרק לטפס על עצים, להסתכל על ציפורים ועל מים מטפטפים ממזגן. נפגשנו ועשינו אוריגמי. פעם בשבוע, פשוט לעשות משהו, לרוב מעולמות המדיטציה. בלי לדעת לאן משהו מזה ילך. ואז הזמנתי עוד מישהי שנראתה לי חמודה, והתחלתי לעשות קצת בשנים שקשורים במילים. ולאט לאט התחלתי להביא טקסטים ואלתרנו עליהם. ואז מצאתי דפוסים של הקראה שעניינו אותי והרטיטו בי משהו. ואז התחלתי לכתוב טקסטים, והתחילו להצטרף אליהם עוד טקסטים, והתחלתי לכתוב במכוון כדי לחבר אליהם. והבאתי אותם ואלתרנו עליהם והקלטתי ויצאו דברים מטריפים. ולמדתי לכוון למקומות שמעניינים אותי. יש לי הקלטות מהחזרות הראשונות האלה שהן פשוט וואו, קסם. ומפה לשם נהיה מופע. קטע לחשוב על זה אחורה, באמת אפשר לראות איך כל שלב בתהליך הוביל לשלב הבא. הטקסטים הראשונים שהבאתי היו בכלל מספר שהתחלתי לכתוב שנה שעברה, שלא קשור למה שהמופע הזה נהיה בסוף. הוא קשור תמטית כי הנושאים שמעסיקים אותי הם תמיד אותם נושאים, קרבה ואינטימיות, המאבק אליהם, המאבק בבדידות, בלבול, אובדן וללכת לאיבוד בתוך עצמנו. יש לי קצת חשק לחזר לספר ההוא, היו שם טקסטים ממש חזקים.

קיצר, מה עוד יש לומר. עכשיו שנגמר אני מרגישה שהגיע הרגע להתחיל לדבר עם אנשים כדי לדחוף את המופע ולעלות אותו בעוד מקומות, שזה די מלחיץ. אולי זה לא צריך להתחיל מלדחוף, אלא בקטנה ולאט. אבל כן, יש חשק להמשיך להופיע עם זה. אולי לפתח אותו למשהו גדול יותר? לא יודעת, קצת מפחיד לחשוב על זה. אולי אני גם לא צריכה לחשוב על זה עדיין, ליטרלי סיימתי לפני 12 שעות, והפסטיבל עצמו עוד לא נגמר בכלל. נזכרתי שחלמתי על הפסיכולוגית שלי, שהיא אומרת שהיא תבוא למופע האחרון, וזה עוד שעה אז לא ברור אם היא תספיק, ויש מתח באוויר של אנחנו אמורות לדבר על גבולות הטיפול אבל אין לנו זמן כרגע אז פעם הבאה, וזה קצת מתח מיני, ואני קצת נדלקת. בפגישה האחרונה איתה זרקתי לה בסוף שחשבתי להזמין אותה אבל לא ידעתי אם מתאים אז לא עשיתי את זה. היא אמרה שהיה אפשר לדבר על זה. צחקתי ששנה הבאה בעבודת הגמר. אני פוגשת אותה בזום עוד שעתיים, והאמת שהחלום הזה קצת השאיר אותי באיזו עוררות מינית כלפיה שזה קצת meh.

אני לא ממש יודעת איך לבלות עכשיו את הבוקר שלי, כרגיל. אולי פשוט במנוחה ולאכול ולצפות במחשב בדברים. תכף אעשה אמבטיה. עשיתי מלא קקי שזה משמח, כנראה דברים משתחררים. מצפה מאד לארוחת סוף הפסטיבל שיש לנו עוד כמה ימים, איזה אוכל טעים יהיה יא וולי, וואלה הם יודעים לפנק כשמגיע. אכתוב עוד מחשבות בהמשך אם יהיו לי. מרגישה איזה צורך לסכם ולהכניס הכל אבל אני לא צריכה באמת.

הסופש הזה רגוע יותר מאחרים. אולי זאת העצבות שאופפת אותה ונדבקת בי. היו רגעים של קושי ובכי, היו איזה שני רגעים, אולי שלושה, שאמרתי לעצמי בראש שזה הרגע, עכשיו אני מבינה שהיא לא יכולה לתת לי את מה שאני צריכה, ואז היא נחשפה בפגיעותה והראתה לי כמה קשה לה, ואני היה בי רוך גם. פחות מלחמה, אולי העייפות, העצבות. הרגעים של הפגיעות הובילו אותי לומר זה אני ואת, נעבור את זה יחד, אני גאה בך, בדרך שעשית ועושה, זה בסדר שלוקח לך זמן. לסמוך, להתקרב, להפתח. הרגעים האלה היו חזקים יותר מהרגעים הקודמים. עכשיו היא שוכבת לידי ישנה, הרוח מהמרפסת ומהמאוורר מנגנות לי על הלחי והברכיים. נרדמתי לפניה והתעוררתי מחבקת אותה, היא קראה ספר לפני שנרדמתי וגיליתי אותה ישנה בקימתי. היא לרוב לא מצליחה לישון באמצע היום אבל בזמן האחרון היא קצת מדוכאת. עצובה, עלתה במשקל, עייפה, בלי חשק לחיים. אני נהייתי בדיוק להפך, רזיתי, חזר לי החשק לצאת, לפגוש אנשים. היא התחילה לקחת תרוםת לתת פעילות של בלוטת התריס, אנחנו מקוות שזאת הסיבה לדיכאון, היא מקווה שגם לעלייה במשקל. אני אוהבת אותה במשקל הזה, אבל המוח מופרע האכילה שלה לא יכול להכיל. היא הסתובבה אלי והלאימה אליה את יד ימין שלי אז איאלץ להפסיק את הכתיבה בטרם עת. הלוואי שהייתה רוצה לשכב איתי. אני רוצה לחזור לישון אבל פוחדת לפספס רגעים יקרים איתה, עוד שבוע היא טסה לצד השני של העולם ל3 שבועות. אני אוהבת אותה.

השעה 10 ועדיין לא סיימתי את המחויבויות שלי להיום בלימודים. ביליתי שלוש שעות בלשמור על שקט ותכף אעשה הקמה ואפעיל תאורה לחברה. יש לי הפסקה קצרה עכשיו, הלכתי לחדר הסטודנטים בו סידרנו מזרונים ואלוהים ישמור אני לבד כאן. קצת שקט. כל היום לא היה לי שקט או לבד.

היום הגיע יותר קהל, כנראה כי חמישי, והמון היפסטרים. שהם חברים של ההיפסטרים שמופיעים היום. יש היום הרבה אנשים שהופיעו שקשה לי לפרגן להם, רובם גם נחשבים הפייבוריטים ותחת מה שאופנתי וטרנדי והיפסטרי. הבתזוג ועוד חברה שהיו אתמול אמרו שהן מבינות למה כל כך קשה לי ללמוד במקום הזה עם האנשים האלה. כולם כל הזמן מתחזקים איזו חזות וזה מתיש. באיך שהם מתלבשים, מדברים, מחזיקים את הגוף, בנושאים שהם עושים עליהם אמנות. זה היה נחמד, הבתזוג אמרה את זה, ואז אמרה שנראה שאני בין היחידים שלא במשחק הזה. כן, ובגלל זה ככ קשה לי כאן. עכשיו נכנסה לחדר מישהי מהכיתה שלי שגם לה קשה כאן, אבל לה קשה בכל מקום. גם לי קשה בהרבה מקומות, אבל אצלה זה ממקומות אחרים, מאד לא מודעים. לא חשוב, אני עייפה ומברברת.

הברכיים כואבות לי מאד בשבועות האחרונים, מאז שרותי באיזו מסיבה עם נעליים לא טובות. יש לי ברך פצועה וזה השפיע גם על השנייה, ופעם ב הן מתריעות על קיומן. שוב נכנסה עוד מישהי לחדר והפרה את השקט שלי.

חשבתי לכתוב על אתמול אבל אין לי מצב רוח לזה מאד. אמרו שהיה ראן מעולה. אני הייתי נורא בלחץ לפני, וגם מישהי מהבצפר שהשאילה לי תוף ראתה שהתוף נהיה ספוג מים, וזה מעור ומממש יקר לליבה וממש ניסיתי לשמור עליו. אבל דווקא בארון ששומרים בו דברים עדינים הייתה נזילה של מזגן. קיצר לפני המופע הייתי נורא בלחץ, לא היה לנו הרבה זמן, פחדתי שאני קצרה עם אנשים ולא נחמדה. ואז התחיל ושמתי לב שאחת הבנות לא זוכרת חלקים מהטקסט, ומדברת נורא חלש, ופחדתי שהיא לא איתנו ומשהו עובר עליה. אז לא ממש הייתי שם. ואז יצאנו מהאולם אחרי ההשתחוויה והבנות קפצו וצהלו ואמרו שהיה ראן מעולה, ונורא הופתעתי. אבל התגובות היו מדהימות. גם החברות שבאו, גם אבא שלי אמר שהיה מדהים והפתיע ונראה לי שהתרגש, גם הבתזוג שהזכירה לי את אבא שלי בתגובתה שלא יודעת להביע ככ רגש. אבל אולי בעיקר אנשים זרים, חברים של הבנות או של חברות שלי, שבאו אלי ואמרו כמה היה מדהים וכמה הם התרגשו. מישהו אמר שהוא חשב על אמא שלו כל המופע. אנשים זרים שאמרו לי שוב ושוב כמה ריגשתי אותם. אחת המופיעות קיבלה הקלטה מחברה שלה שממש התרגשה, וכמה זה נגע בה, והיא הייתה עם דמעות כל המופע. דקה של הקלטה על כמה היה וואו.

איכשהו אני קצת בהלם? כאילו לא הלם, אבל מופתעת. זה מפתיע. רוב העבודה עליו הייתה מאד טבעית. הייתי מאד בלחץ ועבדתי מאד קשה, אבל הדברים שעובדים, שפועלים בתוכו, הטקסטים, היו הדבר הכי קל וטבעי בשבילי, לא דרשו מאמץ. ומה שלא דורש מאמץ מרגש לא ראוי לתגמול. אפילו שגם התאמצתי מאד, עבדתי הרבה עם הבנות שלי, ועבדתי על הרבה דברים, מאחוריי הכל הייתה מחשבה, על הכל חשבתי, כי אני פרפקציוניסטית. סתם פשוט קשה לי לראות ממש את הטוב בי ובדברים שאני עושה.

עם זאת. התגובות מרגשות ברמות ויש לי חשק עז לצאת עם העבודה הזאת מהלימודים ולרוץ איתה בעוד מקומות. אנחנו ממש ממש יכולות. כבר כמה אנשים אמרו לי שאנחנו יכולות לעשות את זה. זה קטע, איך אנחנו גדלות ומתפתחות אה. איך הגעתי למצב שיש לי מופע והוא עומד ושלם ויפה ונוגע. ואני נותנת אותו לאנשים, אני נותנת בעזרתו משהו לאנשים, והוא נהיה קצת שלהם. מרגישה את זה יותר מבדברים אחרים שיצרתי, אולי כי לרוב הטקסטים שלי נקראים ברשתות ואני לא פוגשת את הקהל בגופי. עכשיו אני פוגשת אותם בגופי ובגופם ורואה את המופע שלי ממשיך איתם ומהדהד בהם, רואה בברק בעיניים.

היום ישבתי לחומוס עם חברה שראתה אתמול, וסיפרתי לה על המאחורה של העבודה, על תחושות של ייאוש וקושי, והיא אמרה שדווקא היא הרגישה הרבה תקווה בעבודה. זה היה מרגש לשמוע. אני חושבת שבסופו של דבר זאת הכמיהה שלי, שמתוך השיתוף של הקושי, מתוך להיות ביחד איתו, נרגיש שיש תקווה, ויש אור. אוף זה מופע יפה. אני ממש מרגישה שיש לי משהו לתת לאנשים איתו.

קמתי מרוגשת, היום אנחנו מופיעות שוב. והיום באות לא מעט, אבא שלי, הבתזוג והשותף שלה, חברה ותיקה מהתיכון וחבר שלה, עוד חברה שתמיד עפה על האמנות שלי, עוד חברה שבאה מחיפה ואני אוהבת מאד. לא מצליחה להיזכר אם פספסתי. נראה לי שיש כמה שבאות מאיזו קבוצת לימוד שאני והבתזוג בה, שלא הגעתי אליה בשישי כי הייתי בחיפושים אחר בגדים למופע, שבסוף ממש הסתדרו וכמובן אכלתי על זה פלפה מיותרת. יש לי אישיו עם בגדים שמעולם לא התייחסתי אליו, רק המשכתי להדחיק.

אתמול כמעט לא באו חברות שלי, הייתה חברה אחת טובה שהתרחקנו אבל עדיין ממש אוהבות. לפני כמה זמן באתי אליה בשביל להראות לה את הסרטון מההגשה הקודמת ולהתייעץ, והרגשתי עליה שהיא לא הכי עפה על זה. זה כל כך רגיש, וגם אני כל כך רגישה לתגובות של אנשים, הייפר ויג'ילנט, לא יודעת איך אומרות בעברית. בכל אופן, החברה הזאת חיבקה אותי בסוף אתמול ואמרה כמה היה וואו, וכתבה לי שזאת חוויה לגמרי אחרת לשבת בקהל ולחוות את זה, לעומת סרטון. זה באמת נכון, זאת אחת העבודות שאי אפשר להעביר דרך סרטון, כי היא כל כך עובדת על הקול שזז בחלל סביבך. היא גם שאלה אם החלפתי את אחת הבנות בקאסט, שבסרטון שהראיתי לה בזמנו היא באמת הייתה הכי חלשה, אז אני מניחה שהיא שאלה בגלל שהיא הייתה מוצלחת יותר עכשיו. גם המנהלת אמרה לי כל הכבוד על העבודה שעשיתי עם הבנות.

אני מרגישה הרבה יותר קרובה אליהן בשבועות האחרונים, שזה מגניב מאד, כי לקח לזה זמן. זאת אומרת אנחנו עובדות יחד סך הכל מה, שלושה חודשים? ארבעה חודשים לא אינטנסיבים? הפרזתי נראה לי זה 3, כשרוב הזמן זה היה להיפגש פעם בשבוע. אבל באמת השבועות האחרונים היו יותר דחוסים והתחילו לגעת יותר בעיקר ובמהויות של הדברים, ושלושתנו התחלנו להשתחרר יותר, שזה כיף. אתמול זאת שאני פחות קרובה אליה והיא יותר מאופקת ממש השתחררה והתרגשה לפני ורצה וקפצה וזה היה ממש חמוד.

עוד היו אתמול היו כמה מורים, לא כאלה שאני קרובה אליהם אבל זה עדיין היה ממש כיף שהם ניגשו אלי. המורה למשחק משנה א אמר שרואים שעשיתי קפיצת מדרגה, אמרתי שלקח לי שלוש שנים להתחיל לדבר. אמר זה בסדר גמור, יש אנשים שלוקח להם חמש עשרה שנה. ויש עוד מורה שאף פעם לא לימד אותי אבל אנחנו באיזה יחסי חיבה הולכים וגוברים, תמיד לקראת ההגשות אני בודקת אם הוא מגיע להגשה שלי. בשנה א הוא אמר לי משהו שנשאר איתי, שהוא רואה אותי חודשים סוחבת את הניילונים והחוטים שלי ברחבי מסדרונות בית הספר ושהוא מעריך את ההשקעה וההתמדה הזאת. כנראה הוא ראה משהו שחשוב לי ובגלל זה זה נשאר איתי. אז אתמול הוא בא אלי וישר התחבקנו והוא אמר לי כמה החוט היה מהפנט, וצחקתי על עצמי שאני עדיין עם החוט, והוא אמר שהוא מאוהב בחוט, וזה היה ממש כיף. מדובר בחוט שיורד מהבמה ולא מפסיק לרדת, כמו חוט אינסופי כזה, ואתמול קרה משהו שלא היה אמור לקרות - נגמר החוט והוא התחיל להסתובב חזרה למעלה. זה קרה גם ברגע ממש חזק, אפילו שזה התחיל בדיוק כשהפנים שלי היו מופנות אליו והייתי ממש מודאגת שמשהו יתפקשש אז די יצאתי מהזון, אבל לא נורא. חושבת שנשאיר את התקלה הזאת גם היום כי זה היה ככ יפה.

אני חושבת שהדבר שהיה לי הכי נעים אתמול בתגובות של האנשים, היה האנרגיה שלהם כשהם באו אלי, באיזו פתיחות ורכות. הדבר הזה של להביא את עצמי חשופה ואמיתית מול אנשים, ולראות את זה משפיע עליהם וגורם להם גם לבוא אלי ככה. היה מרגש ונעים לראות את המופע שלי ממשיך להדהד בהם כשהם ניגשו אלי.

באה אלי המנהלת לשעבר שהיא אישה שתמיד הפחידה אותי, יש בה איזו נוקשות מסוימות, וגם נכנס לי לראש שהיא לא אוהבת את האמנות שלי. בכל אופן היא ניגשה אלי כולה מחויכת ומוארת ואמרה כמה היא התרגשה, ואיך היא הרגישה את הזמן של הדברים ואת המשך. זה היה ממש כיף. וגם מישהי מהצוות הטכני שלי, שהיא כפרה ומתוקה אמיתית, ממש ממש אוהבת את המופע, ואמרה לי שוב ושוב איזה ראן מצוין היה.

זה כל כך כיףףףףף. מישהי מהפקה אחרת שלא לומדת איתנו אבל אני רואה במסדרונות מדי פעם, אמרה לי בסוף היום שזאת פעם ראשונה שהיא רואה אותי שמחה. חחחח אאוץ', איזה שיקוף כואב. אבל זה נכון, אני באמת לא שמחה לאחרונה, כבר הרבה זמן. יש בי איזה פחד לשמוח עכשיו ושזה ילקח ממני. אני חושבת שהמלחמה החמירה את זה מאד. האמת שזה משוגע לעשות אמנות בזמני מלחמה. אני מרגישה רע שעכשיו אני כולי שמחה ופתוחה וגם מוכנה לשמוח ולפרגן לאנשים אחרים, ולפני כן לא הייתי, וזה רק בגלל שהלך לי טוב. אבל זה הגיוני, זה ממש הגיוני, הייתי בכזה לחץ לפני וחרדות, היה קשה לראות אנשים אחרים.

עוד דבר שחשבתי עליו, זאת בעצם הפעם הראשונה שעשיתי דבר כזה, מופע בסדר גודל כזה, לאורך פרק הזמן הזה. זאת באמת קפיצת מדרגה. לאורך זמן לקבל החלטה אחרי החלטה ולהאמין שבסוף יהיה דבר שעומד. איזו אמונה נדרשת בתהליך. עכשיו אני עומדת ומסתכלת אחורה ואומרת וואו, באמת עבדנו ממש. עבדתי ממש. זה כל הזמן להיות בעבודה, ולגלות ולקבל הכרעות, של מה נשאר ומה הולך ועל מה ממשיכים לעבוד ולדייק ולגלות אותו ואת מה משחררים. ואסופת ההחלטות הזאת בסוף מובילה להולדה של דבר עומד ושלם. קצת כמו לבנות בית, ולשים לבנה אחרי לבנה ולא להבין איך בסוף יהיה כאן משהו, אבל בסוף יש בית עומד. זה באמת מיוחד ומרגש, ואני קצת לא מאמינה שעשיתי את זה. 

זה נורא כיף לאהוב ככה את המופע הזה, זה לא מובן מאליו. אני באמת חושבת שהוא יפה ונוגע, יפה ברמות עמוקות של יופי, כמו מפעים, כמו שהדבורים שחגות סביב העץ מחוץ לחלון שלי יפות. מרגיש שאני יותר ויותר מגלה את עצמי בתור אמנית, את הדברים שרוטטים בתדר שלי ומגבירים אותו. וזה מאד קשור למילים. פעם ראשונה בשלוש שנים שהרשיתי לעצמי להביא את המילים ולשחק איתן כמו שאני משחקת איתן, וגם באופנים חדשים, לגלות עליהן דברים חדשים. זה מרגש ואני כבר מצפה לשנה הבאה.

יאללה היום ראן שני. איזה כיף שאין יותר שום דבר לעבוד עליו וזה רק להריץץץץ

היה מעולה :)

תגובות מרגשות

הרגשתי שנגענו באנשים

מרגש