קמתי מרוגשת, היום אנחנו מופיעות שוב. והיום באות לא מעט, אבא שלי, הבתזוג והשותף שלה, חברה ותיקה מהתיכון וחבר שלה, עוד חברה שתמיד עפה על האמנות שלי, עוד חברה שבאה מחיפה ואני אוהבת מאד. לא מצליחה להיזכר אם פספסתי. נראה לי שיש כמה שבאות מאיזו קבוצת לימוד שאני והבתזוג בה, שלא הגעתי אליה בשישי כי הייתי בחיפושים אחר בגדים למופע, שבסוף ממש הסתדרו וכמובן אכלתי על זה פלפה מיותרת. יש לי אישיו עם בגדים שמעולם לא התייחסתי אליו, רק המשכתי להדחיק.
אתמול כמעט לא באו חברות שלי, הייתה חברה אחת טובה שהתרחקנו אבל עדיין ממש אוהבות. לפני כמה זמן באתי אליה בשביל להראות לה את הסרטון מההגשה הקודמת ולהתייעץ, והרגשתי עליה שהיא לא הכי עפה על זה. זה כל כך רגיש, וגם אני כל כך רגישה לתגובות של אנשים, הייפר ויג'ילנט, לא יודעת איך אומרות בעברית. בכל אופן, החברה הזאת חיבקה אותי בסוף אתמול ואמרה כמה היה וואו, וכתבה לי שזאת חוויה לגמרי אחרת לשבת בקהל ולחוות את זה, לעומת סרטון. זה באמת נכון, זאת אחת העבודות שאי אפשר להעביר דרך סרטון, כי היא כל כך עובדת על הקול שזז בחלל סביבך. היא גם שאלה אם החלפתי את אחת הבנות בקאסט, שבסרטון שהראיתי לה בזמנו היא באמת הייתה הכי חלשה, אז אני מניחה שהיא שאלה בגלל שהיא הייתה מוצלחת יותר עכשיו. גם המנהלת אמרה לי כל הכבוד על העבודה שעשיתי עם הבנות.
אני מרגישה הרבה יותר קרובה אליהן בשבועות האחרונים, שזה מגניב מאד, כי לקח לזה זמן. זאת אומרת אנחנו עובדות יחד סך הכל מה, שלושה חודשים? ארבעה חודשים לא אינטנסיבים? הפרזתי נראה לי זה 3, כשרוב הזמן זה היה להיפגש פעם בשבוע. אבל באמת השבועות האחרונים היו יותר דחוסים והתחילו לגעת יותר בעיקר ובמהויות של הדברים, ושלושתנו התחלנו להשתחרר יותר, שזה כיף. אתמול זאת שאני פחות קרובה אליה והיא יותר מאופקת ממש השתחררה והתרגשה לפני ורצה וקפצה וזה היה ממש חמוד.
עוד היו אתמול היו כמה מורים, לא כאלה שאני קרובה אליהם אבל זה עדיין היה ממש כיף שהם ניגשו אלי. המורה למשחק משנה א אמר שרואים שעשיתי קפיצת מדרגה, אמרתי שלקח לי שלוש שנים להתחיל לדבר. אמר זה בסדר גמור, יש אנשים שלוקח להם חמש עשרה שנה. ויש עוד מורה שאף פעם לא לימד אותי אבל אנחנו באיזה יחסי חיבה הולכים וגוברים, תמיד לקראת ההגשות אני בודקת אם הוא מגיע להגשה שלי. בשנה א הוא אמר לי משהו שנשאר איתי, שהוא רואה אותי חודשים סוחבת את הניילונים והחוטים שלי ברחבי מסדרונות בית הספר ושהוא מעריך את ההשקעה וההתמדה הזאת. כנראה הוא ראה משהו שחשוב לי ובגלל זה זה נשאר איתי. אז אתמול הוא בא אלי וישר התחבקנו והוא אמר לי כמה החוט היה מהפנט, וצחקתי על עצמי שאני עדיין עם החוט, והוא אמר שהוא מאוהב בחוט, וזה היה ממש כיף. מדובר בחוט שיורד מהבמה ולא מפסיק לרדת, כמו חוט אינסופי כזה, ואתמול קרה משהו שלא היה אמור לקרות - נגמר החוט והוא התחיל להסתובב חזרה למעלה. זה קרה גם ברגע ממש חזק, אפילו שזה התחיל בדיוק כשהפנים שלי היו מופנות אליו והייתי ממש מודאגת שמשהו יתפקשש אז די יצאתי מהזון, אבל לא נורא. חושבת שנשאיר את התקלה הזאת גם היום כי זה היה ככ יפה.
אני חושבת שהדבר שהיה לי הכי נעים אתמול בתגובות של האנשים, היה האנרגיה שלהם כשהם באו אלי, באיזו פתיחות ורכות. הדבר הזה של להביא את עצמי חשופה ואמיתית מול אנשים, ולראות את זה משפיע עליהם וגורם להם גם לבוא אלי ככה. היה מרגש ונעים לראות את המופע שלי ממשיך להדהד בהם כשהם ניגשו אלי.
באה אלי המנהלת לשעבר שהיא אישה שתמיד הפחידה אותי, יש בה איזו נוקשות מסוימות, וגם נכנס לי לראש שהיא לא אוהבת את האמנות שלי. בכל אופן היא ניגשה אלי כולה מחויכת ומוארת ואמרה כמה היא התרגשה, ואיך היא הרגישה את הזמן של הדברים ואת המשך. זה היה ממש כיף. וגם מישהי מהצוות הטכני שלי, שהיא כפרה ומתוקה אמיתית, ממש ממש אוהבת את המופע, ואמרה לי שוב ושוב איזה ראן מצוין היה.
זה כל כך כיףףףףף. מישהי מהפקה אחרת שלא לומדת איתנו אבל אני רואה במסדרונות מדי פעם, אמרה לי בסוף היום שזאת פעם ראשונה שהיא רואה אותי שמחה. חחחח אאוץ', איזה שיקוף כואב. אבל זה נכון, אני באמת לא שמחה לאחרונה, כבר הרבה זמן. יש בי איזה פחד לשמוח עכשיו ושזה ילקח ממני. אני חושבת שהמלחמה החמירה את זה מאד. האמת שזה משוגע לעשות אמנות בזמני מלחמה. אני מרגישה רע שעכשיו אני כולי שמחה ופתוחה וגם מוכנה לשמוח ולפרגן לאנשים אחרים, ולפני כן לא הייתי, וזה רק בגלל שהלך לי טוב. אבל זה הגיוני, זה ממש הגיוני, הייתי בכזה לחץ לפני וחרדות, היה קשה לראות אנשים אחרים.
עוד דבר שחשבתי עליו, זאת בעצם הפעם הראשונה שעשיתי דבר כזה, מופע בסדר גודל כזה, לאורך פרק הזמן הזה. זאת באמת קפיצת מדרגה. לאורך זמן לקבל החלטה אחרי החלטה ולהאמין שבסוף יהיה דבר שעומד. איזו אמונה נדרשת בתהליך. עכשיו אני עומדת ומסתכלת אחורה ואומרת וואו, באמת עבדנו ממש. עבדתי ממש. זה כל הזמן להיות בעבודה, ולגלות ולקבל הכרעות, של מה נשאר ומה הולך ועל מה ממשיכים לעבוד ולדייק ולגלות אותו ואת מה משחררים. ואסופת ההחלטות הזאת בסוף מובילה להולדה של דבר עומד ושלם. קצת כמו לבנות בית, ולשים לבנה אחרי לבנה ולא להבין איך בסוף יהיה כאן משהו, אבל בסוף יש בית עומד. זה באמת מיוחד ומרגש, ואני קצת לא מאמינה שעשיתי את זה.
זה נורא כיף לאהוב ככה את המופע הזה, זה לא מובן מאליו. אני באמת חושבת שהוא יפה ונוגע, יפה ברמות עמוקות של יופי, כמו מפעים, כמו שהדבורים שחגות סביב העץ מחוץ לחלון שלי יפות. מרגיש שאני יותר ויותר מגלה את עצמי בתור אמנית, את הדברים שרוטטים בתדר שלי ומגבירים אותו. וזה מאד קשור למילים. פעם ראשונה בשלוש שנים שהרשיתי לעצמי להביא את המילים ולשחק איתן כמו שאני משחקת איתן, וגם באופנים חדשים, לגלות עליהן דברים חדשים. זה מרגש ואני כבר מצפה לשנה הבאה.
יאללה היום ראן שני. איזה כיף שאין יותר שום דבר לעבוד עליו וזה רק להריץץץץ
