השעה 10 ועדיין לא סיימתי את המחויבויות שלי להיום בלימודים. ביליתי שלוש שעות בלשמור על שקט ותכף אעשה הקמה ואפעיל תאורה לחברה. יש לי הפסקה קצרה עכשיו, הלכתי לחדר הסטודנטים בו סידרנו מזרונים ואלוהים ישמור אני לבד כאן. קצת שקט. כל היום לא היה לי שקט או לבד.
היום הגיע יותר קהל, כנראה כי חמישי, והמון היפסטרים. שהם חברים של ההיפסטרים שמופיעים היום. יש היום הרבה אנשים שהופיעו שקשה לי לפרגן להם, רובם גם נחשבים הפייבוריטים ותחת מה שאופנתי וטרנדי והיפסטרי. הבתזוג ועוד חברה שהיו אתמול אמרו שהן מבינות למה כל כך קשה לי ללמוד במקום הזה עם האנשים האלה. כולם כל הזמן מתחזקים איזו חזות וזה מתיש. באיך שהם מתלבשים, מדברים, מחזיקים את הגוף, בנושאים שהם עושים עליהם אמנות. זה היה נחמד, הבתזוג אמרה את זה, ואז אמרה שנראה שאני בין היחידים שלא במשחק הזה. כן, ובגלל זה ככ קשה לי כאן. עכשיו נכנסה לחדר מישהי מהכיתה שלי שגם לה קשה כאן, אבל לה קשה בכל מקום. גם לי קשה בהרבה מקומות, אבל אצלה זה ממקומות אחרים, מאד לא מודעים. לא חשוב, אני עייפה ומברברת.
הברכיים כואבות לי מאד בשבועות האחרונים, מאז שרותי באיזו מסיבה עם נעליים לא טובות. יש לי ברך פצועה וזה השפיע גם על השנייה, ופעם ב הן מתריעות על קיומן. שוב נכנסה עוד מישהי לחדר והפרה את השקט שלי.
חשבתי לכתוב על אתמול אבל אין לי מצב רוח לזה מאד. אמרו שהיה ראן מעולה. אני הייתי נורא בלחץ לפני, וגם מישהי מהבצפר שהשאילה לי תוף ראתה שהתוף נהיה ספוג מים, וזה מעור ומממש יקר לליבה וממש ניסיתי לשמור עליו. אבל דווקא בארון ששומרים בו דברים עדינים הייתה נזילה של מזגן. קיצר לפני המופע הייתי נורא בלחץ, לא היה לנו הרבה זמן, פחדתי שאני קצרה עם אנשים ולא נחמדה. ואז התחיל ושמתי לב שאחת הבנות לא זוכרת חלקים מהטקסט, ומדברת נורא חלש, ופחדתי שהיא לא איתנו ומשהו עובר עליה. אז לא ממש הייתי שם. ואז יצאנו מהאולם אחרי ההשתחוויה והבנות קפצו וצהלו ואמרו שהיה ראן מעולה, ונורא הופתעתי. אבל התגובות היו מדהימות. גם החברות שבאו, גם אבא שלי אמר שהיה מדהים והפתיע ונראה לי שהתרגש, גם הבתזוג שהזכירה לי את אבא שלי בתגובתה שלא יודעת להביע ככ רגש. אבל אולי בעיקר אנשים זרים, חברים של הבנות או של חברות שלי, שבאו אלי ואמרו כמה היה מדהים וכמה הם התרגשו. מישהו אמר שהוא חשב על אמא שלו כל המופע. אנשים זרים שאמרו לי שוב ושוב כמה ריגשתי אותם. אחת המופיעות קיבלה הקלטה מחברה שלה שממש התרגשה, וכמה זה נגע בה, והיא הייתה עם דמעות כל המופע. דקה של הקלטה על כמה היה וואו.
איכשהו אני קצת בהלם? כאילו לא הלם, אבל מופתעת. זה מפתיע. רוב העבודה עליו הייתה מאד טבעית. הייתי מאד בלחץ ועבדתי מאד קשה, אבל הדברים שעובדים, שפועלים בתוכו, הטקסטים, היו הדבר הכי קל וטבעי בשבילי, לא דרשו מאמץ. ומה שלא דורש מאמץ מרגש לא ראוי לתגמול. אפילו שגם התאמצתי מאד, עבדתי הרבה עם הבנות שלי, ועבדתי על הרבה דברים, מאחוריי הכל הייתה מחשבה, על הכל חשבתי, כי אני פרפקציוניסטית. סתם פשוט קשה לי לראות ממש את הטוב בי ובדברים שאני עושה.
עם זאת. התגובות מרגשות ברמות ויש לי חשק עז לצאת עם העבודה הזאת מהלימודים ולרוץ איתה בעוד מקומות. אנחנו ממש ממש יכולות. כבר כמה אנשים אמרו לי שאנחנו יכולות לעשות את זה. זה קטע, איך אנחנו גדלות ומתפתחות אה. איך הגעתי למצב שיש לי מופע והוא עומד ושלם ויפה ונוגע. ואני נותנת אותו לאנשים, אני נותנת בעזרתו משהו לאנשים, והוא נהיה קצת שלהם. מרגישה את זה יותר מבדברים אחרים שיצרתי, אולי כי לרוב הטקסטים שלי נקראים ברשתות ואני לא פוגשת את הקהל בגופי. עכשיו אני פוגשת אותם בגופי ובגופם ורואה את המופע שלי ממשיך איתם ומהדהד בהם, רואה בברק בעיניים.
היום ישבתי לחומוס עם חברה שראתה אתמול, וסיפרתי לה על המאחורה של העבודה, על תחושות של ייאוש וקושי, והיא אמרה שדווקא היא הרגישה הרבה תקווה בעבודה. זה היה מרגש לשמוע. אני חושבת שבסופו של דבר זאת הכמיהה שלי, שמתוך השיתוף של הקושי, מתוך להיות ביחד איתו, נרגיש שיש תקווה, ויש אור. אוף זה מופע יפה. אני ממש מרגישה שיש לי משהו לתת לאנשים איתו.