שדה פרחים

הסופש הזה רגוע יותר מאחרים. אולי זאת העצבות שאופפת אותה ונדבקת בי. היו רגעים של קושי ובכי, היו איזה שני רגעים, אולי שלושה, שאמרתי לעצמי בראש שזה הרגע, עכשיו אני מבינה שהיא לא יכולה לתת לי את מה שאני צריכה, ואז היא נחשפה בפגיעותה והראתה לי כמה קשה לה, ואני היה בי רוך גם. פחות מלחמה, אולי העייפות, העצבות. הרגעים של הפגיעות הובילו אותי לומר זה אני ואת, נעבור את זה יחד, אני גאה בך, בדרך שעשית ועושה, זה בסדר שלוקח לך זמן. לסמוך, להתקרב, להפתח. הרגעים האלה היו חזקים יותר מהרגעים הקודמים. עכשיו היא שוכבת לידי ישנה, הרוח מהמרפסת ומהמאוורר מנגנות לי על הלחי והברכיים. נרדמתי לפניה והתעוררתי מחבקת אותה, היא קראה ספר לפני שנרדמתי וגיליתי אותה ישנה בקימתי. היא לרוב לא מצליחה לישון באמצע היום אבל בזמן האחרון היא קצת מדוכאת. עצובה, עלתה במשקל, עייפה, בלי חשק לחיים. אני נהייתי בדיוק להפך, רזיתי, חזר לי החשק לצאת, לפגוש אנשים. היא התחילה לקחת תרוםת לתת פעילות של בלוטת התריס, אנחנו מקוות שזאת הסיבה לדיכאון, היא מקווה שגם לעלייה במשקל. אני אוהבת אותה במשקל הזה, אבל המוח מופרע האכילה שלה לא יכול להכיל. היא הסתובבה אלי והלאימה אליה את יד ימין שלי אז איאלץ להפסיק את הכתיבה בטרם עת. הלוואי שהייתה רוצה לשכב איתי. אני רוצה לחזור לישון אבל פוחדת לפספס רגעים יקרים איתה, עוד שבוע היא טסה לצד השני של העולם ל3 שבועות. אני אוהבת אותה.